אוק 15
התארחתי אצל מישהו לשבת בראשית. האוירה היתה נעימה ונינוחה. באיזה שהוא שלב שמתי לב איך האבא פונה לבן הקטן שלו בזה הלשון: "המשקה הזה (תוך שהוא מוזג לו את שתיה) הוא לא חשוב. מה שחשוב -זה שהאבא והבן מדברים…"
אולי ניתן לקחת את זה להבנת כל העניין של התורה. במיוחד עניינה של שמחת תורה – שחז"ל מביאים על זה משל משני אוהבים שבא להם לשבת ולדבר ביחד אחרי הסעודה הגדולה והרשמית. שהתוכן של הדיבור הוא ממש משני. מה שחשוב – זה מה שמדברים
אולי זהו גם פירוש למאמר חז"ל ש"כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה". או שהתורה היא "שעשועים עצמיים" של הקב"ה. שכל התורה היא סוג של שיח של שני אוהבים. הקב"ה ונשמות ישראל. שמה שחשוב – זה שמדברים. התוכן – חשוב אבל מישני [ברור שבחינה זו היא "המתקה" גמורה. כי אין דין, יש רק שיח של אהבה…]
בודאי ניתן לקחת את זה לכל הקשר של המשפיע והמקבל, הרבי והחסיד, שהוא "באהבה רבה דוקא". שמה שחשוב באמת הוא מה שמדברים. התוכן – חשוב. אבל מישני
[בעצם תניא מפורשת. "ביודעיי ומכיריי קאמינא שהיה דיבור של חיבה מצוי בינינו". שזהו כל העניין של חסידות, "דיבור של חיבה" בין הרבי לחסיד". ומי שלא מרגיש ככה – שלא ינסה לפרש את התניא…]