preload
בס"ד
אפריל 29

התקשורת במשפחה (5). חשיבותו של "ניקוד חלקי"

אני רציתי לדבר על הנושא בתקשורת, שהרבה פעמים אנחנו לקויים בזה.

כשהיינו ילדים והיינו צריכים לעשות מבחן, אנחנו תמיד היינו יותר מרוצים, אם זה הי' מבחן אמריקאי. לפחות היינו יכולים לנחש. עוד דבר הי' לנו – אם זה מבחן, שהספרים יכולים להשאר פתוחים, אף על פי שבדרך כלל המבחנים עם הספרים פתוחים היו יותר קשים, אבל הי' מין כשה תחושה, שעם ספר פתוח אפשר להתגבר.

  Download

אבל יש עוד דבר, שהי' מאד מאד חשוב לנו. שאם אני טועה, האם לפחות המורה יתחשב ויראה שלפחות עניתי חלק, שאני יכול לקבל לפחות ניקוד חלקית, שלא יפסול – לא ענית את התשובה הנכונה – גמרנו! אתה ראית, שהייתי בדרך, אבל קצת סטיתי – אתה תראה, אתה תשקול, כמה נקודות להוריד, אבל לא לגמרי את הכל.

העניין הזה – לקבל ניקוד חלקית – כשאנחנו המקבלים – אנחנו רוצים לקבל את ההכרה הזאת, הכרה חלקית. לפחות תכירו בזה שהשתדלתי, שידעתי חצי מהתשובה וכו'. אבל לתת הכרה חלקית למישהו – זה כבר יותר קשה.

כשאנחנו מקבלים – אנחנו יודעים איך לקבל, ורוצים את ההכרה החלקית, את הניקוד חלקי. אבל לתת – זה קשה לנו מאד. אנחנו לא שמים לב בדרך כלל, כמה אדם משתדל, אפילו שלא  קיבלת בדיוק מה שביקשת, כמה השתדלות הי' כן, כמה בן אדם התייגע. על מה שכן נעשה, לפחות. או שאנחנו מוצאים את עצמנו שאנחנו יותר מתמקדים על מה שחסר.

אני תמיד מביא את הדוגמה קלסית, שהגברים יודעים את זה מהנסיון שלהם לפעמים. הבעל הולך לעשות קניות בשוק בקיץ. אשתו ביקשה ממנו לקנות ירקות או משהו.  יוצא החוצה, עומד בשוק, זה חם, זה לא שוק שממוזג וכו'  עובד על זה שעה ורבע, שעה וחצי, עד שהוא נסע, עד שהוא מצא חני'ה, מתחיל להסתובב, הוא קונה, חוזר הביתה, הוא מביא כמה ארגזים – שנים שלושה ארגזים הביתה – אשתו מסתכלת ו- מה השאלה? "איפה הגזר"?! אמרתי לך לקנות גזר! מה אתה לא יודע, לעשות מרק אני חייבת גזר! בלי זה זה לא הולך!

מה התחושה שלנו כשאנו שומעים את זה? מה התחושה הפנימית? ריבונו של עולם! נסעתי, קניתי, הזעתי, השתדלתי, עשיתי את 95% מהמשימה! איפה הגזר?!

איך אתה מרגיש, כשהיא עושה לך את הדבר כזה? קודם כל אתה מרגיש כפיית טובה. ריבונו של עולם! איפה התודה על מה שכן עשיתי? איפה הערכה? איפה תודה? רק לראות מה שחסר? אתה מאוכזב מכזה דבר. אתה עוד מצפה לקבל "מדלי'ה"! ובמקום לקבל "מדלי'ה" אתה עוד מקבל עגבני'ה בפנים! אתה מרגיש מאוכזב לגמרי! לא רק זה. אני שואל שאלה: יש לך מוטיבצי'ה ללכת לעשות קניות בגלל זה? אתה לא מקבל מוטיבצי'ה. הפוך! אתה תחשוב פעמיים אם לעשות את זה. הי' כזה פידבק לא טוב – אז למה שאתה תעשה את זה פעם הבא?

אז יש לנו אכזבה, ולפעמים אנחנו מגיעים למצבים, שאנחנו מיואשים. מה שאני לא עושה – זה אף פעם לא מספיק.  חוסר תקוה. מה אני יכול כבר לעשות שאשתי תרגיש טוב? אם כל פעם שאני עושה משהו היא תמיד רואה את מה שלא עשיתי! היא "פרפקציוניסט", "מושלמת", כמו שאנחנו אומרים. בלי הגזר – חסר את הכל!

מה זה אומר?

אם ככה אנחנו יכולים להרגיש – אז כשאנחנו עושים אותו דבר לאישה – על משימות שהיא עושה ולדעתנו זה לא מושלם, ובמקום לעשות ניקוד חלקי במבחן לטובה, ולתת את ההערכה על ההשתדלות, ועל היגיעה, ועל הדברים שכן היא עשתה – אתה עושה אותו דבר אלי'ה, וזה גורם חוסר מוטבצי'ה יותר לעשות, ייאוש, אכזבה, תיסכול…

ותדעו לכם, שזה גם כן כלפי הילדים שלנו. אם אנחנו רק תמיד מעירים לילדים שלנו, מה שחסר, מה שהם לא עשו, מה שלא בסדר – אז איך אתם רוצים, שהם יהיו עם מוטיבצי'ה לפעול ולעשות? אתה שולח ילד לעשות לך קני'ה בחנות בבקר, הוא חוזר, אז הגבינה זה לא בדיוק חמש אחוז, אלא תשע אחוז, הוא לא שם לב, והוא לא שם לא שזה לא גבינה לבנה, זה יצא קוטדז'! ודברים כאלו – החלב – אחוז אחד, במקום מה שאתה רגיל – שלוש אחוז! הוא לא יודע שיש הבדל בין צבע אדום לצבע כחול! פה אתה נכנס למבחן עוד פעם: הילד הלך, טרח, עשה, והוא חוזר – איך שאתה תגיב על הטעויות שלו – זה יתן מה יהי' המוטבצי'ה שלו הלאה. בפרט אם זה לא חד-פעמי, כי כך זה טבע הדברים – שכל טעות – זה מיד… אבל כל המסכת מסביב, שזה בעצם חיובי ביותר – הוא לא שומע.

אותו דבר גם כן בבית. האישה שמכינה ארוחת ערב, ויש משהו שלא הי' כ"כ מוצלח, וזה – ההערה שלך לכל הטרחה שלה באותו ערב – אז אתה הכנסת אותה לאותה הרגשה, כמו שאתה מרגיש על "איפה הגזר!".

היא טרחה. הי' יגיעה, הי' השתדלות. אז אפי' שזה לא מושלם – קודם כל צריך להיות הכרה על ההשתדלות, על הדברים הטובים, לשים לב לזה. אתה רוצה לנגוע במשהו שהוא לא מושלם? בבקשה! אבל – בפרופורצי'ה!

ואפי' שאתה יכול להגיד בחיים האישיים שלך, תשמע – ככה זה הי' אצלי בבית – אני אף פעם לא שמעתי מילה טובה, מהדברים הטובים שעשיתי, תמיד היו הערות וביקורת על הדברים הלקויים. אז אני אומר לבן אדם הזה: אני מאד מצטער, כואב לי לשמוע את זה, אבל תדע לך, אפילו שזה לא פגע בך, שהפסקת לעשות ולפעול בבית שלך כשאתה היית צעיר, אבל לאו דוקא שבת זוגך היא תסבול כזה סגנון, ותמשיך לפעול ולחיות עם כל המוטיבצי'ה כמו שאתה המשכת. אפילו אם אתה הצלחת להתגבר על הבעי'ה.

אותו דבר עם הנקיון וסדר. נשים עובדות לפעמים מאד קשה, כדי לסדר את הבית. אבל לא כל אישה היא ברמת הסדר והנקיון של בעלה. יכול להיות שהבעל בא מבית שהי' יותר מסודר. יכול להיות גם, שהבית, איפה שהבעל הי' גר, הי' בית יותר גדול, לכן הי' יותר קל לשמור על הסדר. כמו שאני סיפרתי פעם את הסיפור הזה, שאמר לי שאשתו "בלגניסט", שהם חיו כמו 6-8 ילדים משהו כמו ששים מטר מרובע, והוא הי' מהרצלי'ה פיתוח. יכול להיות סיבות לזה אפילו. בוא נגיד שהסיבות הן לא קיצוניות. הבעל הי' יותר רגיל לרמת הסדר והנקיון יותר נעלה מאשתו. אבל היא עוסקת בזה! היא עוסקת בסדר בבית, אבל היא לא מצליחה להגיע לאותה רמה, כמו שהבעל הי' רוצה. יש יגיעה? יש השתדלות? יש רמה מסויימת? אז למה לדבר על מה שאין, במקום לשבח ולתת דברי הערכה על מה שכן. גם בקבלת אורחים, וגם בסידור שולחן, הרבה דברים…

זה דבר אחד בתוך העניין הזה – בתקשורת. שאנחנו צריכים להתחיל להרגיל את עצמנו, שאפילו שאין שלמות בכל מה שנעשה, אנחנו רוצים ניקוד חלקית, הערכה לפחות על החלקים, שכן נעשו. וגם לשים לב ליגיעה ולהשתדלות. כי אם לא – אתה תהרוג את כל המוטיבצי'ה של הבת זוג, של אשתך, היא תפסיק בכלל להשתדל בשבילך. כי אתה תמיד רק מסתכל על הדברים השליליים. הדברים של חוסר שלימות.

אחר כן אני מגיע לעוד נקודה גם כן. המילים של הערכה, או של שבח, או של מחמאה, שלושתם באותה "משפחה" – דברי שבח, או מחמאה, או הערכה על משהו, שהם דיבור חיובי בבית – יש לנו בעי'ה, יש אנשים שמרגישים, שאם הם משלמים בשביל משהו, אז יש אנשים שמרגישים: שילמתי, אז מה אני צריך – להגיד "תודה"? או יש אנשים שמרגישים, שאם זה התפקיד של הבן אדם – מה, אני צריך להגיד לו "תודה"? זה התפקיד שלו! הבן אדם ילך לרופא, והרופא מרפא, אז מה, אני  צריך להגיד לו תודה על זה? זה תפקידו – לרפאות! בן אדם הולך למסעדה, המלצר מביא לו אוכל. צריך להגיד לו תודה? אבל זה טעות. אפילו כשבן אדם ממלא תפקיד, צריך להגיד לו תודה, אפילו כשמשלמים, אומרים תודה, זה פשוט "מענטשלעכקייט" – להגיד תודה לבן אדם. על ההשתדלות שלו, על מה שהוא עשה.

בבית יש לנו את הבעי'ה עוד יותר. כי – מה אני, צריך להגיד לה תודה על זה שהיא בישלה משהו? או שהיא ניקתה? זה התפקיד שלה! אני עובד, והיא עושה את התפקיד שלה ואני עושה את התפקיד שלי!

מה – אני מחכה לתודה כל יום שאני עבדתי? אני עושה את שלי, והיא עושה את שלה, וגמרנו! זה טעות. כי גם הבעל – מפעם לפעם נעים לו לשמוע מאשתו, שהיא מעריכה את כל הטירחה, את היגיעה, שהוא טורח בשביל המשפחה. נעים לשמוע את זה – שמישהו מעריך לפחות את מה שאתה עושה. הערכה – זה נעים לשמוע. זה – לגברים. נשים? – בודאי! זה חלק מהחיים. זה – מוטיבצי'ה.

הבעי'ה שלנו – אמרנו את זה כבר כמה וכמה פעמים – שאנחנו סובלים מ"תסמונת מן". דיברנו על זה פעם.

 אם אתה חושב שאתה צודק – מותר לך להסביר את עצמך. אבל אם אתה רואה שאתה טעית – הכי טוב להגיד סליחה. הסבא רבא שלי הי' לו כלל, הוא אמר לאישתו – אסור לנו ללכת לישון לפני שאנחנו מבקשים סליחה ממישהו שכועס או מישהו שנפגע.

 זה – אם אתה מהפוגעים. אם אתה מהנפגעים – אתה יכול להגיד שנפגעת, אבל ככל שאתה תגיד את זה  יותר בצורה יותר רכה, ולא בכעס – יש יותר סיכוי שהשני יוכל לשקול את מה שאמרת יותר בשיקול דעת, בלי לערב את הרגשות. כי ברגע שאתה מביע את הטענה שלך עם כעס, אתה מביע את הטענה שלך בתקיפות – השני לא שומע כל כך את התוכן, הוא שומע את הרגש שלך. ואז השני נכנס יותר להתגוננות. כי מתקיפים אותו. אם אתה אומר את זה באמירה רכה – יש יותר סיכוי שהדברים שלך יתקבלו.

 ולא רק זה. תמיד צריכים לתת לבן אדם לתרץ את עצמו ולהגיד מה קרה. תמיד צריכים לתת "כף זכות", לפחות שבן אדם יכול להסביר את עצמו. מותר לך להגיד שאתה נפגעת.  אבל אם אתה מתחיל מיד מתוך כעס ומתוך רגש חזק ותקיפות –הבן אדם מרגיש שאין שום דיון לכף זכות, אתה כבר חרצת את הדין ופסקת. אם אתה רק אומר אם אתה מדבר באמירה רכה – אז יכול להיות שבן או בת זוג יתן לך הסבר מה שקרה.

 אתה חוזר הביתה – אשתך לפעמים מתחילה להתפרץ על דברים קטנים. אם אתה רואה את זה – אתה קודם כל צריך להתחיל לברר מה עבר עלי'ה במשך היום. אם היא טיופס כזה – זה כבר בעי'ה אחרת. אבל אם אתה מכיר את אשתך שהיא לא מתפרצת על כל דבר. דבר זה דורש לברר – מה קורה, איזה יום היא עברה. אתה מתחיל להפעיל את המנגנון "דן לכף זכות". לפעמים זה מה שהיא עברה במשך היום. ולפעמים היא כועסת עליך מפני משהוא אחר.

  Download