לדעת לבקש סליחה. לדעת להסביר את עצמו. לקחת כל דבר ב"מסגרת" הנכונה.
הייתי מאד מאד לחוץ, ולכן עשיתי את זה… זה נקרא שאתה נותן תירוץ, היית משהו לא בסדר… מה שכן – אני אומר את זה במפורש – זה לא כל כך קל בשביל האנשים… אם אתה חושב שאתה צודק – מותר לך להסביר את עצמך. אבל אם אתה רואה שאתה טעית – הכי טוב – אז הכי טוב – זה להגיד את הסליחה.
סבא רבא שלי – הי' לו כלל – כשהתחתן – הוא אמר לאשתו – אסור לנו ללכת לישון – כשאין את הבקשת סליחה ממישהו שכועס או מישהו שנפגע. יש בזה הרבה חכמה. אם אתה הולך לישון ברוגז – אז הברוגז נמשך. חסידים היו אומרים, שהמחשבה אחרונה שהאדם חושב – על זה אתה ישן. איך אנחנו יודעים את זה? כי בבוקר, כשאתה קם, הרבה פעמים אתה חושב… למה אני חושב על זה? – כי בלילה, לפני שהלכתי לישון… ואתה ישן על המחשבה הזו כל הלילה. ה"ברוגז" הזה – אם אתה ישן על ה"ברוגז" – הברוגז הזה נשאר כל הלילה. זה לא בריא. נו – זה יותר קל להגיד את זה מאשר לעשות את זה… עצה טובה קא משמע לן.
http://jewish-education.info/uploads/rav_gluchovsky/shalom_bayt/5769/shiur%202009-05-06e.wav
אבל זה – אם אתה מהפוגעים. אתה פוגע. אם אתה מהנפגעים – קודם כל אני רוצה להגיד – אתה יכול להגיד, שנפגעת, אבל ככל שאתה תגיד את זה יותר בצורה יותר רכה, יש יותר סיכוי שהשני יוכל לשקול את מה שאמרת יותר בשיקול דעת, בלי לערב את הרגשות. כי ברגע שאתה מביע את הטענה שלך בכעס, בתקיפות – השני לא שומע כ"כ את התוכן, כי אם את הרגש שלך. ואז השני נכנס להתגוננות, כי מתקיפים אותו. כשאתה אומר את זה ב"אמירה רכה" – יש יותר סיכוי שהדברים שלך יתקבלו.
עוד יותר. תמיד צריכים לתת לבן אדם לתרץ את עצמו ולהגיד מה קרה. מותר לך להגיד שאתה נפגעת. אבל אם אתה מתחיל מיד מתוך כעס, ומתוך רגש חזק ותקיפות – אתה לא נותן לבן אדם בכלל לתרץ את עצמו. הבן אדם מרגיש כאילו שאין שום דיון לכף זכות, אתה כבר חרצת את הדין ופסקת! אם אתה אומר רק את שאתה הרגשת ונפגעת – אז אולי הבן אדם יתן לך הסבר, הבת זוג תתן לך הסבר, מה שקרה, ואתה תראה שזה לא בדיוק כמו שאתה חשבת. הכלל הזה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" – זה לא רק לגבי מי שהוא זר ממך, זה גם בתוך הבית. אני אמרתי לכם פעם את המכתב של הרבי שהרבי כותב למישהי שבעלה הי' מנהל מוסד, והיא מתלוננת שבעלה כשחוזר מעבודה – אז על כל דבר קטן הוא מאבד שליטה. הרבי אומר, שבאמת זה לא בסדר, וקשה לחיות עם דבר כזה, וצריכים לטפל בזה וכו'. אבל הרבי אומר – רציתי רק להגיד משהו. אם את לוקחת בחשבון, איזה מוסד גדול בעלך מנהל, עם מאות מאות תלמידים, עם עובדים. אז במשך היום יש לו כ"כ הרבה לחץ, שכשהוא חוזר הביתה – העצבים שלו כבר מאד חלשים. זה שהוא מתפרץ זה לא אישי עליך, בגללך. זה פשוט משום שאין לו את הכוחות, הוא כבר עיף, אבל זה לא משהו אישי. והרבי מנסה להסביר לה, לקחת את זה בפרופורציות הנכונות. מצד א' הרבי דן אותו לכף זכות. הוא לא מצדיק את העניין, ואומר שבאמת צריכים לטפל בזה, כי קשה מאד לבן אדם לחיות עם מישהו שעל כל דבר קטן יש התפרצויות, והרבי ג"כ מסכים שזה דבר בלתי נסבל. אבל מצד שני הרבי ג"כ עוזר לה בחשביה שלה, לדון אותו לכף זכות, כדי שהיא תתפוס את העניין בפרופורצי'ה הנכונה. זה חלק מהעניין "הוי דן את כל האדם לכף זכות".
למה הרבי אומר את זה? כי כל הזמן שהיא חשבה, שזה ענין אישי – אז הפגיעה הי' הרבה יותר קשה בשבילה. אבל ברגע שהרבי עזור לה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות, לשים את זה במסגרת הנכונה – שזה פשוט הוא מאד עייף –אז זה כבר פחות אישי, פחות פגיעה, וזה נותן לה יותר הכוחות להתמודד עם המצב.
אנחנו צריכים ג"כ לעשות אותו תרגיל לעצמנו.
http://jewish-education.info/uploads/rav_gluchovsky/shalom_bayt/5769/shiur%202009-05-06e.wav