(הדיונים על "פרק")
יש שתי דרכי העבודה עיקריים בחסידות. דרך השמחה ודרך המרירות ושפלות. כשהרבי אומר (ובעצם כשאדמו"ר הזקן אומר) שעיקר הוא השמחה – זה לא שולל את דרך המרירות ושפלות. אלא שם אותו בפרופורציה.
ועוד ועיקר . דרך השמחה הוא בחינת "עץ החיים", המודעות הטבעית, השמחה הטבעית של היהודי.
ודרך המרירות והשפלות הוא בחינת "עץ הדעת".
מי שמקדים את "עץ הדעת" ל"עץ החיים" עושה את טעות חייו, והוא הופך לו לסם המוות. ומי שנותן לו את ה"עצה טובה" לאכול תחילה מעץ הדעת הוא הנחש הקדמוני, הוא היצר הרע.
לפעמים היצר רואה שאין לו מה לעשות. היהודי רוצה לעבוד את ה' באמת ובתמים. אז הוא בא בעצת הנחש. "אבל תאכל תחילה מעץ הדעת, מעץ המודעות העצמית". אז הוא אוכל. והוא מת. כי הוא עדיין לא שייך לזה. ואז צריכים ששת אלפים שנה כדי לנקות את הרעל הזה מהגוף…
העיסוק המוגזם בשפלות כמוהו כפגם הברית ממש. כי השפלות הוא מודעות עצמית. והמודעות העצמית המוגזמת היא היא הפגם ברית כידוע.
אם כן השאלה היא להיפך, האם זה בכלל מותר? יש כמה תשובות. דבר ראשון הרבי אמר כמה שפחות. דבר שני מי שחטא ופגם כו' אולי זה כן מתקן. אך מי שלא פגם או לא פגם כל כך – זה עצמו הוא הפגם.
אך לאמיתו של דבר הרבי שלל העיסוק בשפלות גם למי שפגם ח"ו. וההוראה שהרבי כיודע היא להסיח דעת מהחטא ומתיקונו. ולהוסיף חיות בלימוד ובמבצעים, ולהשפיע גם על חברים הצעירים בזה. ולא לעסוק ב"תיקונים". בודאי לא בגיל של ישיבה קטנה.
מי שלומד היטב פרקים כט-ל-לא בתניא זה מאד שקוף שמה. שהעיסוק בשפלות הוא סם המוות ממש. אך לפעמים – כדי לתקן את טימטום הלב כאבן – אז "מיניה וביה" לוקחים משהו ששייך לקליפה ובזה גופא מתקנים. אך צריכים לדעת שעסוקים בסם מסוכן. ומי שאינו יודע שלא ילך לשם כלל. לכן הרבי שלל את עבודת השפלות בדור הזה.