נסעתי אתמול להלוי'ה של הקדושים מאיתמר. כן, פעם ראשונה בחמש שנים שאני נמצא באה"ק. נכון, לפני זה אפי' לא הי' מחשבה כזו – שצריך לנסוע.
כנראה שנה שלימה במחיצתו של הרב יצחק גינזבורג (נו, עוד כמה שיעורים של יהושע דאשיף) שינה אצלי משהו – לפני שנה לא הייתי אפי' חושב על זה – הייתי בטוח כמו כל חבדניק "נורמלי" שזה לא עניין שלי.
כשאני חושב על זה עכשיו – אולי זה אחד מהדברים הכי מרגיזים, הייתי אומר אפילו הכי מבהילים בחב"ד היום. בוא נעזוב לרגע "אמונות טפילות" למיניהם שצצו אחרי ההתסלקות של הרבי, אבל לכאורה זהו הצעד הכי פשוט והכי מובן מעצמו והכי אנושי (ולכאורה גם עפ"י הלכה – זה מצוה לקחת חלק בהספד של הקדושים שנהרגו על קידוש ה') – אז למה "ותהי חב"ד נעדרת"? כל כך עסוקים בהפצה? למה כשהי' פיגוע במומביי – אז עשו מזה מטעמים – וכמובן כל עם ישראל השתתפו בכאב של חב"ד. למה כשיש לעם ישראל כאב – החב"ד לא שם? כי אנו רק משפיעים, אבל בשום פנים לא מושפעים?
הייתי אומר שזה חוסר רגישות בסיסית המראה על הניתוק המוחלט של הציבור החבד"י מהמציאות בכלל, ומהמציאות של העם היושב בציון בפרט. חבדניק מהשורה לא חי בארץ. הוא חי בין אצילות לבריאה, הוא נושם את השיחות ואת המאמרים של הרבי, אבל הוא לא כאן. אפי' כשהוא מקרב את היהודי לתורה ומצות – הוא עושה את זה אך ורק בשביל "לעשות נחת רוח להרבי". בלשון הטיפולי זה נקרא "התמכרות". הוא חושב שהוא שקוע בתורת רבו ו"מקושר" לרבו, בפועל הוא מכור לתורת רבו, כדי לא לראות מה שקורה סביבו (וגם – מה שקורה בתוכו). הסיפור הידוע על בכיית התינוק של אדמו"ר האמצעי – נכון, זה סיפור יפה, אבל זה מדבר על קירוב רחוקים, זה לא מדבר על השתתפות בהלוויית הקדושים…
כמובן כל הנ"ל הוא בענייני הכלל. בעניני הפרט המצב שונה, ואכ"מ.
אני לא רוצה לשאול כאן את השאלות כגון "האם זה רצון של הרבי", כבר כתבתי פעם, שהאובסיי'ה שיש לחב"ד היום על הרבי – מוגזמת וללא שום פרופורצי'ה וזה כבר בגדר מחלת נפש, ולא "התקשרות" (ובדאי לא שיטת חב"ד – כי שיטת חב"ד זה עבודה בכח עצמו כידוע). השאלה הבסיסית, שצריכה להיות אצל בן אדם על פי תורה – היא "איך"? איפה אתה? מה עם הזהות העצמית שלך"? רק אח"כ תחפש מה עם ההתקשרות שלך עם הרבי. אבל הרבי לא כותב על זה? דבר ראשון, כותב, ועוד איך, רק אתה לא יודע. דבר השני – זה כל כך פשוט, שהרבי סומך עליך שתבין לבד, או שהמשפיע שלך יגיד לך. טוב, על המשפיעים – נדבר עוד בהזדמנות…
הרבה יותר פשוט בסיסי ופרימיטיבי אפילו: כשהגוף חי – אז האיברים קשורים א' עם השני. כשהגוף חי – אז הוא קשור לנשמה, והנשמה קשורה לגוף.
אם בן אדם לא מרגיש כאב כששומע על פיגוע – אז הוא פשוט איבר מת. או שהנשמה שלו לא מחוברת עם הגוף שלו, לכן הוא לא מרגיש. אם הבן אדם לא מרגיש את הקשר שלו עם הארץ הזו – הוא ג"כ פגר מת, הוא יכול להיות גדול בחסידות וביר"ש – אבל אוי ואבוי לחסידות שכזו, וליראת שמים שכזו. ידוע עד כמה כל הרביים של חב"ד השתוקקו להגיע לא"י, מתחיל מאדמו"ר הזקן, ואפי' מתחיל מבעש"ט כידוע.
וה"פגר מת" מדור שהשביעי גר בארץ הקודש – אבל הוא לא מרגיש שום קשר. ה"ארץ" שלו זה תורת חסידות חב"ד. הוא כבר ב"גאולה". כך הוא חושב. אני חושב, שהוא בבית חולי נפש, הנקרא "חב"ד דור של השביעי אחרי ג' תמוז"
למחרת באתי לבית כנסת בבוקר. בבוקר יש לנו שיעור בבית כנסת – ב"מאמרים מלוקטים" מפי הרה"ח (טוב, מי שיודע יודע). אולי באתי באיחור, איני יודע. אבל לשמוע את המאמר "ואתה תצוה" – "אפי' אם יש לו הרחבה בגשמיות וברוחניות" – הוא בכל זאת מרגיש "כתית".
שמעתי וחשבתי לעצמי: כן, בדיוק, הדבר היחידי שחסר – זה "גילוי אלוקות". בלי זה אין לנו שום סיבה להיות "כתית"… כי כבר יש לנו שלימות הגילוי ברוחניות ותכלית ההרחבה בגשמיות… והפיגוע דאתמול בודאי זה לא סיבה להיות "כתית" והראי'ה – הרבי לא כתב את זה במאמר (כי אם זה הי' אמור להיות סיבה – הרבי בודאי הי' כותב, כי הרי להרבי יש רוח הקודש…)