תמליל חלקי מהשיעור
התחלנו ללמוד החלק השני של פרק א' של תניא. למדנו על עניין שיש לכל אחד ואחד שתי נשמות, שזה בעצם רב חיים ויטאל מביא את זה בשער הקדושה, והוא מדייק מהפסוק "נפשות אני עשיתי", שלכל איש ישראל א' צדיק וא' רשע – יש שתי נשמות.
הוא התחיל לדבר על הנפש שאנו קוראים "הנפש הבהמית", או "הנפש החיונית", או "הנפש הטבעית". בחסידות בדרך כלל, זה השלוש שמות, שמשתמשים. או "נפש הטבעית", או "נפש החיונית", או "נפש הבהמית". כי כל אחד מהשמות האלו מתאר את הנפש הזה, שזה בא מהקפילה וסטרא אחרא, כך למדנו, ואיפה זה מתלבש? זה מתלבש בדם האדם, להחיות את הגוף.
והנפש הזה הוא הנפש החיונית, נותן חיות, זה החיים שאנחנו חיים, וגם כן הוא נפש טבעית, וגם נפש הבהמית. והוא בא מהקליפה וסטרא אחרא.
מה זה קליפה וסטרא אחרא – זה שני שמות שאנו קוראים לכוחות הטומאה, אנחנו קוראים להם קליפה, בגלל שהקליפה מכסה על הפרי, וכמו שהקליפה שומר על הפרי, ומכסה על הפרי, יש ג"כ בכוחות הטומאה את התכונה שהם מסתירים על האלוקות שיש בעולם, וזה שאנו אומרים שקליפה שומר על הפרי – זאת אומרת שהקליפה היא בשביל הקדושה, כי על ידי הקליפה יצמח הפרי כראוי, הקליפה גורם שהפרי יצמח, כך גם כן אנחנו אומרים שהכוחות של קליפה בסופו של דבר בשביל הקדושה, כי יתרון האור הבא מן החושך.
יתרון האור הבא מן החושך – כשיש לנו התנגדות, או מצבים של לחץ – זה דוקא מעורר אצלנו כוחות יותר פנימיים. מהעלם והסתר והכיסוי, לפעמים מהנסיונות, דוקא מתגלים אצלנו כוחות יותר פנימיים.
הנפש הבהמית באה מהכוח הקליפה הזה, לכן אנחנו מרגישים שאנחנו חיים. לא מרגישים שהחיים שלנו קשורים באלוקות – באופן טבעי. הבן אדם מרגיש שהוא חי. הוא מרגיש שזה הקב"ה שמחיי'ה אותו? לא! הוא מרגיש את ה"אני"! ה"אני" הזה הוא בעצם מסתיר על אלוקות. הוא מרגיש שהוא קיים מצד עצמו.
הרגשת ה"אני" הזה – שאני חי, אני נמצא, אני מרגיש את עצמי – זה קליפה. כי זה מכסה על המצב האמיתי. כי המצב האמיתי – ש"אין עוד מלבדו". שבעצם הכל הקב"ה. הוא מהווה ומחי' את הכל. אבל אני לא מרגיש את זה. אני מרגיש שאני קיים. ה"אני" שלי. ולא רק זה. החיים שלי, הם סביב ה"אני" שלי. זה אני אוהב, זה אני לא רוצה. זה אני הייתי רוצה. מה יש לי מזה. מה אני ארוויח. הכל סביב ה"אני" הזה. וה"אני" זה בכלל הוא לא קדוש, הוא לא חלק מהקב"ה, הוא ה"אני"! זה הנפש החיונית הבהמית, הטבעית שהוא בא מהקפילה וסטרא אחרא. ולכן, מכיון שהוא בא מהקליפה, הקליפה מכסה על הפרי. לא מגלה את המציאות האמיתית. לכן זה התחושה שיש לי, שיש רק אני.
וקוראים לזה ג"כ סטרא אחרא, כי יש צד של קדושה, ויש את הצד השני. מה שאומר שהקב"ה הוא המציאות האמיתית, ואני בטל אליו – זה צד של קדושה. מה שלא אומר את זה – זה – זה צד אחר, זה לא צד של קדושה. ומכיון שאני מרגיש "נייטרלי" – לא בעד ולא נגד הקב"ה, אבל נייטרלי כזה, ובקדושה, אנחנו אומרים, אין "נייטרליות", או שאתה אתי, או שאתה בצד השני. לכן הנפש החיונית הטבעית – הוא הנפש שבאה מקליפה וסטרא אחרא. והיא מתלבשת בדם האדם, להחיות את הגוף.
כשאנחנו אומרים שמשהו מתלבש. קודם כל אנחנו מבינים, שהנפש עצמה זה לא משהו שאנחנו יכולים למשמש בידים שלנו. זה חלק יותר רוחני. והגוף הוא גשמי. יש את החיבור, איפה שגשמיות שברוחניות מתלבש בתוך הרוחניות שבגשמיות, החיבור הוא הממוצע. החמימות של הדם – שמה מתלבש הנפש החיונית, והיא נמצאת בתוכו, ועל ידו נותנת חיות לכל הגוף.
לבוש – יש לנו שני דברים. הלבוש מכסה, וגם מגלה. הלבוש מכסה, אבל דרך הלבוש אני יכול להתגלות לאנשים. לדוגמה שה"מחשבה מתלבשת בדיבור" פירושו שדרך הדיבור אנחנו יכולים לקבל מה חשבתי, למישהו אחר. אבל הוא לא מתגלה בכל עצמותו, הדיבור מסתיר ומכסה על חלק מהמחשבה. רק חלק מהמחשבה מתגלה בדיבור. כשמחשבה מתלבשת בדיבור, הדיבור עושה שתי פעולות. הוא מכסה וגם מגלה. דרך הדיבור אנחנו מגלים את מה שאנו חושבים. אבל אי אפשר לגלות את הכל בדיבור, אלא חלק מהמחשבה מתכסה בדיבור, וחלק מתגלה.
על דרך זה מה שכתוב שה"נפש החיונית מתלבשת בדם", פירושו, שדרך הדם הנפש פועלת בגוף, אבל חלק מתכסה, כי אי אפשר לגלות הכל.
לכן אדמו"ר הזקן משתמש בביטוי "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות את הגוף". והוא מביא פסוק, כדכתיב, "כי נפש הבשר בדם היא".
הנפש הזה, חוץ מהחיות שזה נותן לגוף, שאנחנו חיים מהנפש הזה, וזה החיים הטבעיים שיש לנו, שאנחנו מרגישים את ה"אני" שלנו, חוץ מזה הנפש הזה בנוי מארבע יסודות רעים. וממנה באות המדות הרעות, שיש לאדם. תיכף אנחנו נלמד, לא רק המדות הרעות אלא גם כן המדות הטובות באופן טבעי.
הוא אומר, שיש ארבע יסודות רעים. אש, רוח, מים ועפר. לכל אחד מהדברים האלו יש את התכונות שלהם. לאש יש את התכונות שלו, למים יש את התכונות שלהם, לרוח, ולעפר יש את התכנות שלהם. לפי התכונות של אש, רוח ומים – הן המדות שנובעות מהן.
"דהיינו כעס וגאוה – מיסוד האש, שנגבה למעלה".
כעס וגאוה אצל האדם – זה בא מיסוד האש. יסוד האש – הוא אומר – "שנגבה למעלה". האש עולה. האש – יש בו שני דברים: הוא עולה, וגם יש לו רתיחה. וגם כעס וגאוה – גאוה זה עניין של התנשאות, בן אדם מתנשא, וגם כעס בעצם – בא מרמה מסויימת של התנשאות. ההבדל הוא – שהגאוה באה מההתעצמות של ה"אני", והכעס – זה התנגדות לכל מה שמרפיע ל"אני" שלי. כי "אני ואפסי עוד". אז מה שמפריע לי – זה… אז זה ג"כ בא מההתנשאות שיש להאדם, מהיוקר האישי, מההתנשאות האישית, והתעצמות של ה"אני". זה – כעס וגאוה, שזה דומה ליסוד האש.
חוץ מזה, שאנחנו רואים, שכשבן אדם כועס – זה ג"כ רתיחה, בן אדם נרתח מכעס – זה ג"כ דומה לתכונה של אש.
אז מי שיש לו נפש הבהמית, שבתרכובת של נפה"ב שלו יש יסוד האש יותר ממשהו אחר – יהי' לו נטי'ה יותר לכעס וגאוה. לכל אחד יש קצת מזה. אבל יש אנשים, שהקב"ה "בירך" אותם עם יסוד האש קצת יותר, הוא היסוד שגובר עליו בנפה"ב שלו, וזה בא לידי ביטוי בכך שיש לו באופן טבעי יותר נטי'ה לכעס וגאוה. אני תמיד אומר את זה, כשאתה רואה בן אדם שהוא בעל הגאוה, "מה אפשר לעשות? אצלו בנפה"ב יש יסוד האש יותר חזק. אני מכיר בעלי תאוה – עכשו אנחנו נלמד, "ותאות התענוגים – זה מיסוד המים. כי מים מצמיחים כל מיני תענוג". אנחנו אומרים שבתכונת מים שבעולם הזה הגשמי – המים מצמיחים כל מיני תענוג. איפה שיש מים – יש כל תענוגי העולם הזה סביב המים האלו. ומים מצמיחים כל מיני תענוג. לכן יסוד המים – יש לו התכונה של תאות התענוגים. כי יש תאוה שהיא לא תאות התענוגים. יש אנשים שיש להם תאוה לכעוס. זה לא תאוה לתענוג. יש חבר'ה שיש להם תאוה להתגאות. זה לא תאוה לתענוג. תאות התענוגים – זה פשוט תשוקה לכל הדברים שמתענגים מהם.
ורואים את זה במוחש. יש אנשים שהם בעלי תאוה יותר חזקים, ויש אנשים שהם פחות. זה לא החולשה שלהם. יש להם חולשות אחרות. ותאוה – נו, הם מסתדרים. אבל כבוד, גאוה – זה… תלוי איפה עיקר היסוד שלו בכל התרכובת של נפש הבהמית שלו.
אח"כ הוא אומר "והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים". למה יסוד הרוח? כתוב אצל כל מפרשי התניא, למה יסוד הרוח – כי זה ענייני רוח, אין לזה ממשות. לדוגמה, הוללות. זה לא דבר ממשי. תאוה – זה על משהו. אפילו גאוה. אנחנו אומרים, מה הבדל בין התפארות לגאוה? גאוה – זה בן אדם, שיש לו כסף, הוא מתגאה בזה. בן אדם יש לו חכמה – הוא מתגאה בזה. בן אדם יש לו כוח פיזי – הוא מתגאה בזה. יש משהו, שעל זה יחול הגאוה שלו. התפארות – זה סתם. זה רוח. וכן אתה רואה, שיש אנשים, שמתפארים, אבל אין להם גאוה אמיתית. זה רק התפארות בלבד. ויש אנשים שהם בעלי גאוה – אתה לא תשמע התפארות מהם. אבל אם אתה נוגע בהם קצת – הו-הא! שמה אתה רואה את הגאוה. בלי התפארות. הם לא צריכים להתפאר. זה כמו שאני אומר, שיש אנשים, כשכאתה נותן להם קומפלימנט – זה מיותר, הם יודעים לבד, לא צריכים להגיד להם את זה. יש להם את הגאוה פנימית, הם לא צריכים את זה. "טוב שגילית את זה"…
לכן הדברים האלו – דברים בטלים. ביידיש אומרים "פוסט". "פוסט" – זה "ריק". ריקנות. מה זה דברים בטלים? בן אדם סתם מדבר דברים בטלים. סתם. או ליצנות. מה יש בזה? זה לא דברים מוצקים. לכן הוא אומר זה בא מיסוד הרוח. יש אנשים שהם "אנשי רוח". וכל העניינים האלו קיימים אצלם.
אח"כ הוא אומר, "עצלות ועצבות – זה בא מיסוד העפר". יסוד העפר – הוא הכי נמוך מכל היסודות, והוא יורד למטה, והוא לא זז, ועצלות ועצבות – התכונות של עצלות – זה כבדות, לא זזים, אותו דבר עצבות, העצבות מביא את הבן אדם לחוסר עשי'ה, חוסר רצון לפעול ולעשות, מרה שחורה, יש אנשים, שבנפש הבהמית שלהם הם קיבלו תרכובת קצת יותר מיסוד העפר, אז הם או עצלנים, או אנשים בעלי מרה שחורה, עצבות, ולכן הם לא זזים, אנשים כבדים. כבד – אי אפשר להזיז אותו, כל דבר זה סיפור עד שהעסק יתחיל לזוז, אנשים כבדים, כי יש להם יסוד העפר בתרכובת שלהם, של הנפש הבהמית יותר בהתגברות.
יש חבר'ה, שלפעמים, כשאנחנו לומדים את הפרק, הם אומרים לי: מה אעשה, שיש לי את הכל ככה בגדול? אז אני אומר להם: סימן שיש לך נפש הבהמית די גדולה, עם יסודות כמו שצריך, אבל במשך הזמן אפשר לפתח את זה יותר, לכן אנחנו צריכים להזהר.