preload
בס"ד
נובמבר 09

א. רחל וארץ ישראל. ב. ארבע אהבות כנגד ארבע האמהות. ג. "האהבה הישנה". ד. "נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה". ה. ארץ ישראל מילה ושבת – ג' אמות אמש. ו. האמהות והשפחות – גרסאות של אהבה


Download

בע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רחל וארץ ישראל

הגאולה בעיני רחל – שיבת ציון

אנחנו מתכנסים לכבוד יום ההילולא של רחל אמנו, שהוא ממילא גם יום ההולדת של בנימין הצדיק (שנקרא בשם בנימין, על ידי יעקב אביו, משום שהוא השבט היחיד שנולד בארץ ישראל, ארץ הימין – הוא בן ימין)[ב]. בין האמהות רחל קובעת ברכה לעצמה – וכפי שהיא מכונה אצל עם ישראל, מאמע רחל, המתפללת באופן מיוחד על בניה (כל עם ישראל) ועל הגאולה וביאת המשיח. הנביא ירמיהו אומר "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו"[ג]. הקב"ה מנחם את רחל "כה אמר הוי' מנעי קולך מבכי[ד] ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה[ה] לאחריתך נאם הוי' ושבו בנים לגבולם". פסוקים מפורסמים – הבכי של רחל והמענה של הקב"ה, השכר והתקוה המובטחים, שאו-טו-טו משיח בא, "ושבו בנים לגבולם". זה שה' מנחם אותה "ושבו בנים לגבולם", סימן שפשוט אצלה שהגאולה היא שיבת ציון – קשור בעצם לארץ ישראל. ואכן באמת מבואר בחסידות שרחל אמנו קשורה במיוחד לארצנו הקדושה. זה הנושא של השיעור הערב – הקשר והאהבה לארץ הקדש שאנחנו צריכים לרשת מרחל, ואיך שבזה תלויה הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

ארץ ישראל יפה – יפי תאר ויפי מראה המשתקף ברחל

יש רמז מפורסם, ש-רחל בגימטריא 238 ואילו ארץ ישראל היא היפוך הספרות, 832[ו]. כלומר, רחל אמנו משקפת את ארץ ישראל, עד כדי כך שנאמר שיעקב אבינו התאהב בה ממבט ראשון, כי היתה "יפת תאר ויפת מראה", ובעצם הוא ראה ביפי שלה את היפי של ארץ ישראל. "יפת תאר" היינו "זית רענן יפה פרי תאר" ו"יפת מראה" היינו ה"יפה נוף משוש כל הארץ". ארץ ישראל יפה, גם בתואר שלה, הפירות, וגם במראה שלה, הנוף[ז]. כתוב בגמרא שהיו צדיקים שדאגו לשמור על היפי הפיזי של הארץ, סלקו כל לכלוך וכו'. כאן המקום לומר שגם הרבי כתב כמה פעמים לדאוג ליפי של כפר חב"ד, ובעצם מקורו בחז"ל. ארץ ישראל יפה, צריכים לחבב אותה על כל יושביה ועל כל העולם כולו.

ב. ארבע אהבות כנגד ארבע האמהות

אהבת ה', אהבת התורה, אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל

יש שיחה של הרבי הקודם בה הוא מסביר שיש שלש אהבות עצמיות, שכל יהודי אוהב בעצם נשמתו שלשה דברים, ובעצם הכל אחד כי שלשת הדברים שהוא אוהב "כולא חד". שלשת הדברים הם ישראל, אורייתא וקוב"ה, ומכיון ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" גם האהבה אליהם היא אחת. פעם אחת כשהרבי הקודם אמר זאת הוא הוסיף שצריך לכלול בפתגם הזה גם את אהבת ארץ ישראל. כלומר, בעצם יש את אהבת ה', אהבת התורה, אהבת עם ישראל – ויש גם את אהבת ארץ ישראל, והכל אחד.

שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ כוללתן

בהמשך אומר הרבי הקודם באותה שיחה שהיות שהכל אחד, אחד הסימנים של אחדות בין מה שאצלנו נתפס כשלשה דברים – אך בפנימיות ובעצם הכל אחד – הביטוי הוא שיש התכללות בין הדברים. כלומר, שבתוך כל אחד אפשר לראות את כל הדברים. כמו שאמרנו שרחל משקפת את היפי של ארץ ישראל, והיא קשורה בעצם לארץ, כך באהבות – כל אהבה כלולה מכל האהבות ומשקפת אותן[ח]. כלומר, בתוך אהבת ה' יש אהבת ה' שבאהבת ה', אהבת התורה שבאהבת ה', אהבת ישראל שבאהבת ה' – וכך בכולם. איך להתבונן בכל פרטי ההתבוננות – אין כאן המקום, מוסבר באריכות ובפרטי פרטות במאמר "שלש אהבות שהן תשע ואהבת הארץ כוללתן" בשערי אהבה ורצון. אם יש התכללות, יוצא שיש תשע אהבות, שלש פעמים שלש, ומהי אהבת ארץ ישראל? אהבת ארץ ישראל היא האהבה העצמית העשירית, המלכות, שבעצם כוללת ומקבלת הכל – היא הכלי לקבל את כל האורות של האהבות העליונות ממנה.

ארבע האהבות כנגד ארבע האמהות

אם יש לנו ארבע אהבות צריך להיות קשר לעוד מבנה חשוב מאד של ארבע[ט]. הדבר הכי חשוב במספר ארבע הוא האמהות, כמו בפיוט המפורסם שיש אומרים בסוף ליל הסדר – "אחד מי יודע", ששם "ארבע מי יודע? ארבע אמהות". כשאני אומר את המספר שלש בא לי לראש, בתור ילד יהודי וגם בתור מבוגר יהודי, שיש שלשה אבות. כשאני אומר את המספר ארבע  מיד צריך לבוא לי לראש שיש לנו ארבע אמהות, שרה, רבקה, רחל ולאה. הסדר הוא שלאה גדולה יותר, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל", וגם בהשגחה פרטית יעקב נשא את לאה לפני שנשא את רחל. על כן יש הקבלה בין ארבע האהבות לבין ארבע האמהות[י], בצורה הישרה והפשוטה. לא לשכוח שיש התכללות, הכל כלול בהכל, אך כל אחת מקבילה לאהבה אחת בפרט. בפרט, שרה מסמלת, והנקודה של נשמתה, היא השיא של אהבת ה'. רבקה קשורה לאהבת התורה, לאה לאהבת עם ישראל ורחל לאהבת ארץ ישראל. אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל באופן מיוחד הולכות יחד, כי הן שתי אחיות, "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל. ועיני לאה רכות[יא] ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה". ודאי שיש פה קשר הדוק במיוחד בין האחיות, שתי הנשים של יעקב אבינו.

דעת הרמב"ן – קיום המצוות של האבות רק בארץ ישראל

כל המפרשים שואלים איך יעקב נשא שתי אחיות – הרי על פי תורת משה, אחרי מתן תורה, אסור לשאת שתי אחיות. יש הרבה תירוצים, אך התירוץ הכי חשוב, הוא של אחד מגדולי הראשונים, הרמב"ן. הוא הסובר שישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה דאורייתא גם בזמן הזה. הרמב"ם, כמו שנסביר בהמשך, מאד משבח את ישיבת ארץ ישראל ומתיחס אליה כמצוה רמה ונשגבה, אך לא כולל אותה במנין המצוות – לכן יש הרבה דיון איך הוא מבין את המצוה. הרמב"ן כן כולל את ישיבת הארץ כמצות עשה גם בזמן הזה, ולא עוד – חז"ל כותבים שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. היא מצוה כללית. בהמשך נגיע לכך שיש רק שלש מצוות שחז"ל אומרים ששקולות כנגד כל המצות שבתורה – ישיבת ארץ ישראל, ברית מילה ושבת. המצוה הזו של ישיבת ארץ ישראל היא מצות עשה מדאורייתא לפי הרמב"ן. אומר הרמב"ן שהסיבה, ההצדקה לכך שיעקב נשא שתי אחיות, היא שנשא אותן בחוץ לארץ. הוא כותב כלל גדול שהאבות קיימו את כל התורה כולה עד שלא נתנה דווקא בארץ ישראל, כי התורה היא "משפט אלהי הארץ". כלומר, דווקא בארץ ישראל נהגו המצוות לפני מתן תורה, ובחו"ל לא.  מכאן אנו רואים יסוד, שכל מצוות התורה שייכות לארץ ישראל, ובחו"ל לא קיימו האבות את התורה. יוצא מכך הרבה דברים מענינים[יב]. בכל אופן, אותו רמב"ן שסובר שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצות עשה גם היום, ולא סתם מצות עשה אלא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, כמו שמירת שבת וכמו ברית מילה, הוא האומר שהאבות קיימו את כל התורה כולה דווקא בארץ ישראל.

שרה אמנו – אהבת ה'

נחזור: שרה לא ידעה על עקדת יצחק והיא נפטרה כאשר שמעה על העקדה, אך כתוב שברוחניות היא השתתפה בעקדה. כמו שיצחק בנה פשט את צווארו על גבי המזבח ברצון, כך גם היא עשתה. אדרבא, היא נתנה לו את הכח לכך. בעקדה יצחק לבש את מדת האהבה של אביו אברהם, ואילו אברהם לבש את מדת היראה, מדתו של יצחק אבינו. זו העקדה, עקדה גם במובן של יחוד בין אברהם ויצחק. מי שברוחניות, בלא-מודע שלה לגמרי, נהלה בשלט רחוק את כל המתרחש – במדה מסוימת – היא שרה אמנו[יג]. ה' אומר על אברהם – "אברהם אֹהבי" – וכך גם שרה. ודאי שהם קיימו את כל התורה, וגם את הענין של אהבת הבריות – לא היתה אהבת עם ישראל, לא היו עדיין יהודים – אך עיקר העבודה שלהם היתה אהבת ה' יתברך. זה התבטא בכך שרצו לזכות את כל באי עולם בידיעת ה', אלקי השמים והארץ, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים, והכל מתוך מגמה של אהבת ה'. מכך, ומעוד רמזים, עולה ששרה מבטאת אהבת ה'.

הכל כלול באהבת ה' – לאהוב מה שהאהוב אוהב

במדה מסוימת זו עיקר האהבה, ואדמו"ר הזקן אומר ששלמות האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב. האהוב הוא ה', קודם כל, ואוהבים יהודים כי ה' אוהב אותם, כמו שנאמר "אהבתי אתכם אמר הוי'". ה' אוהב גם את התורה – דבר שמשקיעים בו אוהבים אותו מאד, וה' השקיע ושם את כל העצם שלו בתורה, "אנא נפשי כתבית יהבית" (כר"ת של "אנכי", תחלת עשרת הדברות). ה' גם מאד אוהב את הארץ. כתוב שברא את כל העולם ומתוך הכל בחר באהבה את ארץ ישראל. אחר כך בחר מכל העמים בעם ישראל, ולכן אמר שיתן את הארץ שבחרתי בה לבני שבחרתי בהם. זה הזיווג בין הבנים והארץ, "ושבו בנים לגבולם", כמו זווג בין איש ואשה – "וארצך בעולה". ה' בחר בשניהם ואז עשה שידוך. הוא בחר בארץ, שיחסית לעם ישראל היא כמו הכלה. אהבת עם ישראל ב-ו של שם הוי' ואהבת ארץ ישראל ב-ה תתאה של שם הוי' – חתן וכלה. ה' אוהב את החתן ואוהב את הכלה ולכן משדך אותם יחד. במקום אחד כתוב ששם אשתו של מלך המשיח הוא חפצי-בה[יד]. בתנ"ך השם חפצי-בה מופיע פעמיים. קודם כל, זו אשתו של חזקיהו המלך[טו], שאם היה אומר שירה היה משיח – לא זכינו. במקום נוסף כתוב "לך יקרא חפצי-בה" – לך, עם ישראל, יקרא חפצי-בה בגאולה האמתית והשלמה. קודם העם נקרא עזובה, ובגאולה הוא יקרא "חפצי-בה" – החפץ שלי בה – וההמשך הוא "וארצך בעולה". שוב, העם נקרא חפצי-בה – אשת מלך המשיח – והארץ נקראת בעולה, הזיווג בין העם והארץ.

אהבת הארץ של הרבי

נחזור, הכל כלול באהבת ה', מפני שצריך לאהוב מה שהאהוב אוהב. ה' אוהב את התורה, אוהב את עם ישראל ואוהב את ארץ ישראל. אנחנו חסידים, קשורים לרבי, ויש הסבר מאד חשוב – גם של הרבי הקודם – שעיקר ההתקשרות לרבי היא פשוט אהבה, אהבה ללא גבול. מדברים על המושג התקשרות, להיות מקושר לצדיק, לרבי. מהי התקשרות? מדת האהבה. אבל תכלית האהבה היא לאהוב מה שהאהוב אוהב – כך אומר אדמו"ר הזקן. כלומר, תכלית ההתקשרות לרבי היא גם לאהוב מה שהרבי אוהב. אפשר ללמוד מהשיחות, מהמאמרים, מכל דברי הקדש של הרבי מה הוא אוהב. אבל לא כולם יודעים כמה שהרבי שלנו אהב ואוהב את ארץ ישראל. כמו שעל רחל אמנו כתוב שהיא "מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו", יש כמה וכמה סיפורים שמתוך אהבת ישראל והשתוקקות מתי אזכה להיות שם – כך הרבי התבטא – שהרבי ממש פרץ בבכי. יש כמה סיפורים שחסידים מהארץ נכנסו ליחידות אצל הרבי והרבי בקש שיספרו משהו על ארץ ישראל, על ירושלים, יש סיפור מפורסם על מי ששפץ את בית כנסת הצמח-צדק בעיר העתיקה בירושלים, ותוך כדי שהחסיד מתאר את ירושלים וארץ ישראל ובית הכנסת הרבי פשוט פרץ בבכי מתוך אמירה "מתי אזכה להיות שם". משה רבינו גם לא זכה בחיי חיותו בעלמא דין להכנס לארץ, וגם הרבי על פי פשט לא זכה. כיום הרבי נמצא בכל  מקום, אבל בפשט הוא לא זכה לבוא לכאן בפועל, בגוף, וכשיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו צריך שהוא יכנס לארץ ואז כולם יעלו לארץ.

שבחי הארץ – הלכות פסוקות ברמב"ם

בינתים יש שאלה האם כולם צריכים לעלות לארץ, הגם שזו מצוה. הרי ידוע ומפורסם הפתגם "מאך דא ארץ ישראל". על מי שהשליחות שלו בחו"ל להמתין על אף תשוקתו לעלות לארץ תוך כדי שהוא מחדיר את קדושת הארץ למקומו בחו"ל. אך צריכים לדעת שלפי הרמב"ן זו מצוה דאורייתא לעלות לארץ, והרמב"ם פוסק הלכה ש"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ולא בחו"ל אפילו בעיר שרובה ישראל". זה מאמר חז"ל שמופיע בספר היד החזקה של הרמב"ם, שכמו שהרבי תמיד מדגיש כל ספרו הוא "הלכות הלכות" – זו ההלכה. אם כבר אומרים איך הרמב"ם – הסמכות הכי עליונה אצל הרבי – מתייחס לארץ, נאמר שכמו שפוסק "לעולם ידור אדם בארץ ישראל"[טז], כך הוא כותב-פוסק (כל דבריו הלכה) מתוך הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה וגו'" שגדולי החכמים היו מנשקים את אבני הארץ ומתגלגלים בעפרה[יז] מתוך כלות הנפש של אהבה, לקיים את הפסוק "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". לכאורה, כשחז"ל מביאים זאת הייתי יכול לחשוב שזו אגדה, סיפור. לא את כל הסיפורים הרמב"ם כותב בספר שלו, אך זו הלכה אצל הרמב"ם – לנשק את האבנים ולהתגלגל בעפר מתוך רוב אהבת ארצנו הקדושה.

רבקה אמנו – אהבת התורה

רבקה אמנו אוהבת את יעקב. מי שמסמל את התורה הוא יעקב אבינו, עמוד התורה[יח], אך מי שאוהבת את התורה היא רבקה אמנו. כך כתוב שיצחק אהב את עשו ("כי ציד בפיו", הוא רמה את אביו ב'תורה' של שקר) "ורבקה אוהבת את יעקב" – "תתן אמת [תורת אמת] ליעקב". ורמז: רבקה היא הנקודה האמצעית של תריג מצוות התורה (וכן רבקה היא לשון מרבק, צירוף של שלש או ארבע בהמות יחד – רמז לחכמת הצירוף, שהיא עיקר חכמת התורה).

לאה אמנו – אהבת ישראל

על הפסוק "וישמע אלהים אל לאה ויתן לה בן חמישי", בלידת יששכר, כותב רש"י שיותר מכל האמהות לאה היתה מתאוה להרבות שבטים. היתה לה אהבה להוליד כמה שיותר ילדים ליעקב אבינו, ולכן גם זכתה לכך. היא מסמלת את התאוה של האם היהודיה להרבות ילדים – גם מבצע של הרבי, ילודה, מבצע שקשור כמובן לאשה. האשה שמסמלת את מבצע הילודה, מתאוה להרבות שבטים כמה שיותר, היא לאה אמנו. לכן אנחנו אומרים שלאה אמנו קשורה באופן מיוחד עם אהבת עם ישראל – כמה שיותר יהודים. הכל קשור לקב"ה – כל יהודי הוא צלם אלקים, דמות אלקים, וכתוב שמצות "פרו ורבו" היא כדי להרבות את הדמות, שיהיו כמה שיותר "אלקים מהלך" (על דרך הביטוי 'בטול מהלך'). מי שמתאוה להרבות שבטים, וה' שמע לרצונה הפנימי, "וישמע אלהים", היא לאה. לא כתוב שהתפללה על שבטים, אך המפרשים מסבירים שזו הרעותא דלבא שלה – הנקודה הכי פנימית בלבה, שהיא לא מבטאת בפה, אך ה' שמע אותה. לכן נתן לה בן חמישי (משיחי) – יששכר. אותו בן חמישי גם מקשר בין לאה לרחל, שהרי ה' אומר לרחל "יש שכר לפעולתך נאם הוי' ושבו מארץ אויב". הבן יששכר, "יש שכר", הוא בעצם הנחמה שהקב"ה עכשו מנחם את רחל אמנו, הבן החמישי של לאה אמנו. זה עוד קשר מאד חשוב בין האחיות[יט]. בכל אופן, לאה אמנו היא התאוה הנשית לריבוי ילודה בתוך עם ישראל. מאיפה זה בא? מאהבת ישראל, אהבת יהודים, כמה שיותר יהודים. לאה עולה לו[כ] – בסוד לו צדיקים – ו ברבוע, עיקר נשמות ישראל בו"ק (יב שבטים הם וו). היא זכתה ל-ו שבטים ועולה כולה ו ברבוע.

סיכום

כך הסברנו בקיצור, רק נקודות, שארבע האמהות הן כנגד ארבע האהבות. יש התכללות, ומי שכולל בסוף את הכל היא אהבת הארץ של רחל אמנו. ולסיכום[כא]:

שרה אמנו             אהבת ה'

רבקה אמנו           אהבת התורה

לאה אמנו             אהבת העם

רחל אמנו              אהבת הארץ

"וארבעה לא ידעתים" – מעלת ארבע האמהות על שלשת האבות

יש פסוק במשלי, בו אומר שלמה המלך "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". הכתיב הוא "ארבע", לשון נקבה, והקרי "ארבעה", לשון זכר. שלמה אומר שיש שלשה דברים ש"נפלאו ממני", שהם פלא, ו"ארבעה לא ידעתים". הקרי בלשון זכר, כי מדובר בדברים, אך הכתיב – הסוד – הוא "ארבע". לכן אומרים ש"שלשה המה נפלאו ממני" היינו האבות, ואילו ה"ארבע[ה] לא ידעתים" – יותר נסתר, בדבר פלא יש תחושה של הפלאה, ואילו "לא ידעתים" היינו "רישא דלא איתדע", עצם הצניעותא, סמל הצניעות של האשה, יותר נסתר גם מהדבר הנפלא – היינו האמהות.

"אחד" מהאבות ו"אהבה" מהאמהות

כשמתבוננים בשמות האבות והאמהות יש משהו מאד מענין ופשוט: בשמות האבות – אברהם, יצחק, יעקב – יש יג אותיות. אך גם בשמות האמהות, אף על פי שיש ארבעה שמות – שרה רבקה רחל לאה – יש יג אותיות. כדי שיהיה "אחד באחד יגשו" גם בשמות האבות יש יג אותיות וגם בשמות האמהות יש יג אותיות. יג היינו שתי מילים עיקריות בלשון הקדש, אחד ו-אהבה. מה ההבדל? שב-אחד יש שלש אותיות (כמו שלשה אבות) וב-אהבה ארבע אותיות (כמו ארבע אמהות). ואכן כתוב (בסוד הוי' ליראיו שער ביאת המשיח, וראה באורך גם שערי אהבה ורצון בביאור למאמר "יחוד: אחד = אהבה") ששרש ה-אחד הוא בחכמה, אבא, כמו שכתוב בתניא בשם המגיד ממעזריטש נ"ע שאחד האמת מתגלה דווקא בחכמה. כתוב ששלשת האבות – החל מאברהם, עליו נאמר "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו" – הם בסוד "אחד יחיד ומיוחד", שלשה גוונים שונים של אחד. לעומתם ענין האמהות בנשמת עם ישראל – ויהודי הוא מי שיש לו אם יהודיה – הוא אהבה. והיינו גם מה שעל פי פשט אחד הוא לשון זכר ואילו אהבה היא לשון נקבה. זה מחזק  מאד את מה שאמרנו על הקבלת האמהות לאהבות. דבר מאד פשוט בחינוך, הילדים – הבנים והבנות – צריכים לקבל אהבה מהאמא (יראה עילאה – דחילו, הנמצא בתחושת אחד – מאבא ואהבה רבה מאמא). צריכים לקבל תחושת אחדות, אמונה באחדות ה', מהאבא, ומהאמא לקבל אהבה. יש משהו אחדותי באבא ומשהו אהבתי באמא – דבר המתבטא במאמר חז"ל על "איש אמו ואביו תראו", שבטבע אדם ירא יותר מאביו ואוהב-מכבד יותר את אמו. זה מעמיק ומחזק את מה שאמרנו הערב שהאמהות כנגד האהבות.

ארבע האהבות – ארבע אותיות אהבה

ההקבלה היא לפי הסדר, שה-א של אהבה היא כנגד שרה אמנו, אהבת ה' אחד יחיד ומיוחד. גם אחד וגם אהבה מתחילים ב-א, ואחר כך יש אותיות שונות. ה-ה הראשונה של אהבה היא כנגד רבקה אמנו ואהבת התורה. החכמה של רבקה אמנו היא חכמה תורנית, ואילו החכמה של שרה היא נבואה. שרה גדולה מאברהם בנביאות, לכן "שמע בקלה". בין שבע הנביאות של עם ישראל חז"ל מונים רק את שרה מבין האמהות, אף שלכולן היתה רוח הקדש – נבואה ממש שייכת לשרה. הנבואה של שרה היא "גרש את האמה הזאת ואת בנה". נאמר שהגר היתה גיורת, "חסידה כשרה" בלשון אחד המדרשים, ואף על פי כן שרה אומרת לגרש אותה כי היא מסכנת את חינוכו וירושתו של יצחק, "כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". את הפנימיות של אברהם קבל רק יצחק. רבקה, לעומתה, היא חכמה (ו"אין לדין אלא מה שעיניו רואות" – לכן היא אוהבת את יעקב ודוחה את עשו, לפי מציאותו, ואינה פוסקת מהמקום בו רואים שכל אחד יכול לשוב בתשובה ו"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו"). היזמה שלה שיעקב יקבל את הברכות היא חכמה תורנית – רבקה מאד חכמה (ומי שיש בו חכמה תורנית אינו מפחד מקללות, כמאמרה "עלי קללתך בני"). כמו שאמרנו קודם, לאה משתוקקת לילדים ורחל משקפת את ארץ ישראל. לפי זה, בארבע אותיות אהבה ה-א כנגד שרה, ה-ה הראשונה כנגד רבקה, ה-ב כנגד לאה וה-ה האחרונה, המלכות, כנגד רחל אמנו.

ג. "האהבה הישנה"

שיא אהבת ארץ ישראל בחסידות – באגרת הקדש

נאמר עוד הקדמה, משהו מאד יפה מספר תניא קדישא לגבי אהבת הארץ: אם רוצים לחפש מקור, איפה מופיע הביטוי הכי חזק בחסידות שצריך מאד-מאד לאהוב את ארץ ישראל – זו הפתיחה של אגרת יד באגה"ק בתניא. שם פותח "לעורר את האהבה הישנה וחבת ארץ הקדש להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק". לשון מאד חזק ומרגש. אחר כך הוא ממשיך. התוכן של אגרת הקדש הזו, כמו הרבה אגרות קדש, הוא לעורר את הענין שהחסידים בחוץ לארץ יתמכו ובכך ישתתפו עם אותם צדיקים וחסידים שעלו מחו"ל לארץ ישראל, וככה לעורר את הקב"ה להביא את הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. מי שעלה בפועל הוא רבי מנחם מענדל מהורדוק, בעל פרי הארץ, שיש הו"א – באחת השיחות של הרבי – שהוא נחשב בין נשיאי חב"ד (שהרי אדה"ז התקשר אליו). בכל אופן, הוא עלה לארץ עם כמאתים משפחות של חסידים, בתחלה היו בצפת ואחר כך עברו לטבריה, ואדמו"ר הזקן ייסד אז את כולל חב"ד כדי לתמוך בחסידים שהיו פה. שוב, למה הם באו לכאן? בתור "אתחלתא דגאולה", רצו בכך להתחיל את תהליך הגאולה על ידי גאולת הקשר העצמי בין עם ישראל לארץ ישראל. גם אדמו"ר הזקן מאד רצה לעלות ולהיות אתם פה יחד, אבל רבי מנחם מענדל מנע זאת ממנו – אמר שהוא צריך להשאר, אחראי על יהדות רוסיה, ובכך הוא הכריח אותו, אילץ אותו להשאר בחו"ל (ואז אדה"ז עמד ליד סטנדר ולמד את כל הש"ס בפעם ה-16 – "הא בהא תליא" ובמקום הדבקות באהבת ארץ ישראל, ה תתאה, אדה"ז היה צריך להתחזק עוד יותר ב-ה עילאה, אהבת התורה).

"לעורר" – רמז לשבועה שלא לעלות בחומה

יש פה ביטוי מאד מענין, "לעורר את האהבה הישנה וחבת ארץ הקדש", ואז הוא מוסיף כמה האהבה צריכה להיות בוערת – "להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק". מהי "האהבה הישנה וחבת ארץ הקדש"? אלה שני דברים? קודם כל, כשאומר "לעורר" יש כאן ודאי רמז לענין מאד עמוק וחשוב שקשור לארץ ישראל. בשיר השירים כתוב "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". מכאן חז"ל לומדים שה' השביע אותנו, את שרשי נשמתנו, לא לעלות כולנו לארץ – עליה בחומה – "עד שתחפץ", עד שה' ירצה בכך מעצמו. אבל כאן אדמו"ר הזקן כבר כותב "לעורר…", ומשמע שכבר הגיע הזמן של "עד שתחפץ". הביטוי "עד שתחפץ" הוא כמו השם "חפצי-בה", אשתו של מלך המשיח. חפצי-בה, בעם ישראל, אך בהקשר של הזווג של העם עם הארץ.

האהבה וההתעוררות המשיחית שהתיישנה

שוב, מה הוא מתכוון בביטוי "האהבה הישנה וחבת ארץ הקדש"? צריכים להבין למה יש כאן שני דברים, ועיקר השאלה מהי המשמעות של "האהבה הישנה" – יש אהבה חדשה ואהבה ישנה? הפירוש היחיד שהוצע בפירוש התניא לכך הוא שבתחלת העליה ויסוד הכולל היתה התעוררות עצומה, כי החסידים ראו בכך אתחלתא דגאולה, אך במשך הזמן עברו שנים ומשיח לא בא, ובינתיים רבי מענדלה הסתלק לעולמו, ומסבירים שההתעוררות שהיתה בהתחלה קצת התקררה. לא שלא תמכו, המשיכו לתמוך, ואדמו"ר הזקן הוצרך כל שנה לחזק ולעודד שיתמכו. אך כל דבר חדש יש בו התעוררות עצומה, ובמיוחד אם יש ציפיה למשיח בכך, ועוברת עוד שנה ועוד שנה ו"אותותינו לא ראינו ואין אתנו יודע עד מה", מטבע הדברים – הטבע האנושי – ההתעוררות קצת מתקררת, ולכן אדה"ז צריך לעורר את האהבה הישנה. כך מסבירים המפרשים. ביסוד האהבה היא היתה חזקה מאד-מאד, אבל כעת צריכים לעורר את האהבה הישנה מחדש.

רק אהבת ארץ ישראל כה רבה שצריכה הרגעה "עד שתחפץ"

כך מסבירים, אבל יתכן מאד שיש דברים בגו מעבר לפירוש זה, שהוא לכאורה רק פירוש מקרי ולא פירוש עצמי. יש עצם ומקרה, המקרה הוא איזה מעשה שהיה. אבל אם חבת ארץ הקדש קשורה לביטוי "אהבה ישנה" סימן שיש משהו בעצם באהבת ארץ ישראל – אהבת "עד שתחפץ" של שיר השירים – שהיא "אהבה ישנה". שוב, יהודים כל כך אוהבים את הארץ שה' צריך להרגיע, לשמור את האהבה בכלים, "השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". אין אהבה אחרת שצריך להגביל כך. על אהבת ה' עד כלות הנפש יש רק הגבלה אחת, שלא יהיה "רצוא" בלי "שוב", שלא תהיה הסתלקות כמו נדב ואביהוא "בקרבתם לפני ה'", אך אין שבועה של הגבלה. אין הגבלה על אהבת התורה ואין הגבלה על אהבת העם, אך בענין אהבת הארץ צריך להשביע "עד שתחפץ". את מי משביעים? כתוב שכמו שלפני שהנשמה יורדת לגוף "משביעין אותו תהי צדיק", זו שבועה לשרש הנשמה, כך "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" זו שבועה לשרש הנשמה. שבועה לשמור את האהבה יחסית על אש קטנה עד הרגע המסוים הנכון ש"תחפץ".

זווג הגאולה מתוך חפץ ומוחין דגדלות של החתן והכלה

מסבירים בקבלה[כב] ש"תחפץ" היינו כאשר יש רצון אמתי בין החתן והכלה בזיווג שלהם. זו סכנה לזווג איש ואשה ללא חפץ פנימי משני הצדדים. איך בא החפץ האמתי? זו נקראת המשכת מוחין דגדלות בלשון הקבלה. כל הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תלויה בכך שיש חפץ – כלומר שיש כל כך מוחין דגדלות גם לחתן וגם לכלה (ויש המפרשים ש"תעירו" היינו התעוררות הכלה ו"תעוררו" התעוררות החתן, בסדר של "אשה מזרעת תחלה", "אני לדודי ואני לו"). גם לקב"ה צריכים להמשיך מוחין דגדלות, וכמובן שגם לכלה, לנו, צריכים להמשיך מוחין כדי להצדיק את הזווג של הגאולה. יש כל מיני זווגים, אבל הזווג שמביא את הגאולה האמתית צריך להיות "עד שתחפץ". איך האהבה מתבטאת? הבטוי המוחשי, המעשי, הוא אהבת ארץ ישראל.

"האהבה הישנה" – אהבה בבחינת "איתן", קדמון ובלתי משתנה, ל"הארץ לעולם עומדת"

אם אדמו"ר הזקן כותב שהאהבה נקראת "האהבה הישנה" סימן שיש דברים בגו. יש כמה פירושים במלה איתן – גם לשון חזק, וגם לשון ישן נושן. דבר שהוא ישן נושן הוא בבחינת "אני הוי' לא שניתי". יש מעלה באהבת הארץ אפילו לגבי אהבת הנשמות. מה המעלה? כתוב בתחלת מגלת קהלת "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". הנשמות מתחלפות – גם אם מדובר באותו דור שהולך ובא בגלגול – והדבר היציב והנצחי הוא "והארץ לעולם עומדת". חז"ל אומרים על "הארץ", ב-ה הידיעה, שזו ארץ ישראל – "הארץ המיוחדת". הנשמות מתחלפות, והארץ היא במדה מסוימת יותר ישן נושן – ישן הוא "לא שניתי" – מאשר הנשמות. היות שהנשמות קדמו גם לתורה, אז אהבת הארץ היא גם יותר מאהבת התורה – יותר מהכל. נשמות ישראל קדמו לתורה, לכן יש משהו באהבת ישראל שקדום יותר מאהבת התורה, אבל יש משהו באהבת "הארץ לעולם עומדת" שעוד יותר קדום מ"דור הולך ודור בא" של הנשמות. זה שרש הכלים שבעצמות ממש, שיותר גבוה משרש האורות. יחסית התורה היא אור והנשמות הן זיו. כתוב שהקב"ה נקרא מאור, התורה היא אור והנשמות הן זיו. לעתיד לבא "הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". מאור-אור-זיו ר"ת מאז – "קדם מפעליו מאז", הכל קדום[כג]. אך יש משהו ב"והארץ לעולם עומדת" שהוא ישן נושן. לכן יש משהו באהבת הארץ שהיא "אהבה ישנה". תענוג תמידי אינו תענוג, ובאהבה למשהו תמידי יש משהו שצריך לעורר – זו מעלה וחסרון. אהבת הארץ היא האהבה הכי ישנה. יש ווארט שבאידיש 'הארץ' היינו לב – הארץ צריכה להיות בלב. האהבה הכי ישנה, בבחינת "איתן האזרחי" – "משכיל לאיתן האזרחי" היינו אברהם, לו ה' הבטיח את הארץ, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" בלשון עבר, כבר נתתי. אמרנו שאברהם הוא אהבת ה', אך "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". קודם כל ה' כורת עם אברהם ברית על הארץ, ואחר כך ברית על ברית המילה – ענין שיותר קשור לנשמות. קודם מבטיח את הארץ ואז את הבנים – אם אין חתן אין כלה, אך ה' מבטיח קודם את הכלה, בסוד "בת פלוני לפלוני", "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

להעיר את האהבה משנתה

זה היה דיוק בלשון אדמו"ר הזקן "לעורר את האהבה הישנה". אפשר לקרוא את המלה "הישנה" לא רק מלשון ישן אלא גם מלשון שינה – לדאבוננו אצל הרבה יהודים אהבת הארץ ישנה. "האהבה הישנה" נמצאת בלב, היא יֶשנה, אבל היא ישֵנה (וכמו שנאמר "אני ישנה ולבי ער") וצריך לעורר אותה, "להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק".

ד. "נשמה לעם עליה ורוח להֹלכים בה"

בת העולם הבא

נמשיך עם עוד ענין: בכל חז"ל, בכל ספרות עם ישראל, יש רק פעם אחת את הבטוי "בת העולם הבא". יש הרבה פעמים את הבטוי "בן העולם הבא", שמובטח למישהו שהוא בן העולם הבא, אך הביטוי "בת העולם הבא" מופיע רק פעם אחת, בהקשר אחד, בכל התורה כולה. באיזה הקשר? "שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא". מאין חז"ל לומדים זאת? זה נוגע לנשים. פעם אחת יש את הביטוי להיות "בת העולם הבא". ידוע שיש שלשה דברים שנתנו ביסורים – ארץ ישראל, התורה והעולם הבא – אז יש קשר הדוק בין ארץ ישראל לעולם הבא. אך כאן יש ביטוי מיוחד, שאפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל היא בת העולם הבא. יש דעה שראויים להיות בארץ ישראל רק צדיקים גדולים, ומי שאינו יודע בעצמו שהוא צדיק מה לו ולפלטין של מלך. כאן מודגש שלא צריכים להתנות בכך את ישוב הארץ. שפחה כנענית היא פשוטה מאד, אפילו כתוב עליה – כמו על עבד כנעני – שב"הפקרותא ניחא ליה", היא לא הכי מהדרת בכל המצוות (הגמרא לומדת מ"לעם עליה" שהמדובר כאן הוא ב"עם הדומה לחמור"). אבל אפילו שפחה כנענית שהיא בארץ ישראל מובטח לה שהיא בת העולם הבא.

בני העולם הבא – הדר בארץ ישראל וההולך בה ארבע אמות

חז"ל מסתמכים בכל דבר על פסוק, וזאת לומדים מהפסוק בישעיהו "נֹתן נשמה לעם עליה". הפסוק מתחיל "כה אמר האל הוי' בורא השמים ונוטיהם רֹקע הארץ וצאצאיה" – שייך ל"הארץ", ארץ ישראל, אך צריך להיות קשור לרקע של הארץ (לשרש קדושת הארץ, וכמו שיתבאר), "רוקע הארץ" – ואחר כך יש שני ביטויים שחז"ל דורשים, "נֹתן נשמה לעם עליה", כאשר "נשמה" רומז לכך שהשפחה הכנענית היא בת העולם הבא, "ורוח להֹלכים בה"[כד], שחז"ל מפרשים שאפילו מי שרק הולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא[כה]. כלומר, כאן שני הביטויים, "בת העולם הבא" ו"בן העולם הבא", נאמרו אחד ליד השני. "בת העולם הבא" היינו מי שנמצאת בארץ ישראל, אפילו אם היא שפחה כנענית, ו"בן העולם הבא" הוא אפילו מי שרק הולך בארץ ארבע אמות. בא לטיול מחו"ל, ויש סיפורים על צדיקים שבאו, הלכו ארבע אמות, ואמרו שכבר יכולים לחזור. יש כאן נוטריקון שרומז לרחל. בכלל כתוב שרחל מתחילה ברוח. כך, הרמז הראשון לרחל אמנו בתורה הוא "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". גם כאן יש "ורוח להלכים" (ועוד ל בהמשך המלה).

רמז לתשע"ב ומעלת "בנות ירושלם" המחבבות את הארץ

יש פה גימטריא מאד יפה לשנה הזו. בכל התורה כולה יש את הביטוי "בת העולם הבא" רק פעם אחת כנ"ל, וכאן יש קודם "בת העולם הבא" – "נתן נשמה לעם עליה" – ואחר כך "בן העולם הבא", "ורוח להולכים בה". אם נעשה זווג, בת העולם הבא בן העולם הבא בגימטריא תשע"ב. רמז מאד יפה להשנה, זווג בין מי שהולך בארץ ומי שגרה בארץ. אנחנו יודעים שהנשים בפרט היו קשורות לארץ – בנות צלפחד, בנות שבט מנשה בן יוסף בן רחל. עוד סימן לכך שרחל השרישה בתוך כל צאצאיה ("רוקע הארץ וצאצאיה") את אהבת הארץ משתקף בבנות צלפחד. עוד רמז מאד מכוון, בביטוי "בנות ירושלם" החוזר כמה פעמים בשיר השירים. יש כמה פירושים ל"בנות ירושלם", לפי רש"י ועוד פשטנים מתייחס לאומות העולם, אך לפי הקבלה – ולכן לפי חז"ל על השבועה לשרש נשמות ישראל – "בנות ירושלם" היינו נשמות עם ישראל. הביטוי "השבעתי אתכם בנות ירושלם", שחוזר ארבע פעמים בשיר השירים, שוה בדיוק הגימטריא של חמש בנות צלפחד – מחלה תרצה חגלה מלכה נעה[כו]. אם כן, בנות ירושלים הן אלה המשתוקקות ואומרות "תנה לנו אחֻזה" – אותן בפרט צריך להשביע.

ארבע האמהות וארבעת המינים

את אותו פסוק שהזכרנו קודם, "וארבעה לא ידעתים", חז"ל דורשים על ארבעת המינים. אנחנו עדיין יוצאים מחג הסוכות בו נטלנו ארבעת המינים, אתרוג לולב הדס וערבה. חז"ל אומרים שארבעת המינים הם כנגד ארבע האמהות – מדרש פחות מפורסם. כולם מכירים את המשך אותו מדרש שארבעת המינים הם ארבעה סוגים של יהודים, אבל לא כולם יודעים שדורשים אותם על ארבע האמהות לפי סדר הופעתם בפסוק ("פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל" – אתרוג, לולב, הדסים, ערבות) – אתרוג כנגד שרה, לולב כנגד רבקה, הדסים כנגד לאה[כז] (הגדולה) וערבות כנגד רחל (הקטנה). לכאורה לאבות לא מתאים, כי יש רק שלשה, אבל חז"ל אומרים שאם מוסיפים את יוסף גם יש הקבלה – אברהם האתרוג, יצחק הלולב, יעקב ההדס ויוסף הערבה. "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב", ולכן צריך להוסיף את יוסף, אבל לגבי האמהות הרבה יותר פשוט וחלק – "וארבע לא ידעתים".

ערבי נחל – אהבת הנחלה בארץ ישראל

רחל היא ה"וערבי נחל" (כרמוז בנוטריקון "וערבי נחל"[כח]), הרומז לנחלה בארץ ישראל – "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", כפי שרש"י פותח את התורה. יש אפילו רמז, שפעם "והכנעני אז בארץ" וצריך לנחול מהם, אבל היום הערבים בארץ וצריך לנחול אותם – "וערבי נחל". לפי המדרש שאמרנו קודם, המפורסם יותר, ערבי נחל הם יהודים בלי טעם ובלי ריח, אך יש להם דרך ארץ (כך כתוב במפרשים) ויש להם בנין הארץ. צריך להבין שיוסף ורחל – הערבי נחל – הם התיחסות מאד חיובית ליהודי אחר, "יוסף הוי' לי בן אחר", שבינתים הוא בצד האחר וצריך לקרב אותו ולהפוך אותו לבן. זו תכונה שיוסף קבל מרחל. גם יוסף וגם רחל הם כנגד אהבת הארץ.

האתרוג – אהבת ה', עמוד העבודה

הדסים היינו צדיקים שעושים מעשים טובים – "והוא עומד בין ההדסים" – אהבת נשמות עם ישראל. כתוב שבשלש האהבות הראשונות, אהבת ה', אהבת התורה ואהבת הארץ, דווקא אהבת ה' היא קו העבודה. "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ומה ההקבלה לשלש האהבות? אהבת ה' היא רצוא כלפי מעלה, קו שמאל, קו העבודה. אהבת התורה היא קו האמצעי. אהבת ישראל היא קו ימין – לעשות חסד עם יהודי. האתרוג הוא אהבת ה', לכן באמת נוטלים אותו ביד שמאל. זה הסבר מאד עמוק ופשוט למה דווקא את האתרוג נוטלים ביד שמאל. ידוע הרמז שהרבי מביא בשם בעל ההפלאה, אחד מגדולי תלמידי המגיד, חבר של אדמו"ר הזקן, ש-אתרג ר"ת "אל תבואני רגל גאוה", יש אומרים שבגלל שאנשים נוהגים להתגאות באתרוג שקנו בהרבה כסף. הרבי מוסיף לרמז ש-אתרוג בדרך כלל כותבים ב-ו, והיא רמוזה בהמשך "ויד רשעים אל תנידני". האתרוג מתפלל לה' "אל תבואני רגל גאוה" – שלא יבוא בעל גאוה ויקנה אותי בהרבה כסף – "ויד רשעים אל תנידני", שיד רשעים לא תטול ותנענע אותי. בין כל האהבות יש הכי הרבה חשש גאוה באהבת ה'. יש כמה ווארטים של חסידים על כך. אדם לא יתגאה באהבת ישראל, וגם לא יתגאה בכך שאוהב את התורה או את הארץ. יש שיחה של הרבי הריי"צ, כשחזר מליטא, שהרגיש אצל היהודים המתנגדים הפשוטים את אהבת התורה – שיחה מאד חשובה של הרבי הקודם. אדם לא יתגאה בכך שאוהב יהודים, שנותן צדקה. אולי יתגאה בכך שנותן הרבה צדקה, אך לא בעצם האהבה. אבל על החויה הרוחנית של אהבת ה' כתוב "יש מי שאוהב" – יכול להיות עם ישות. לכן האתרוג צריך להיות נקי – לנקות אותו מישות. דווקא בשמאל, אצל פרומערים, יכולה להיות גאוה (ועל כך אמר הרבי ר' בונים "נאר א פרומער איז א גלח"). יש על כך כמה ווארטים. זה רק לקשר את האתרוג שענינו אהבת ה' לאמירת "אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני".

לולב והדס – אהבת התורה והעם

על הלולב חז"ל אומרים שכנגדו מכוונת רבקה – מחזק את דברינו שהיא אהבת התורה, שהרי ללולב יש טעם ואין ריח, יש תורה ואין מעשים טובים. ממש בול – כעת ירח בול – מתאים לכך שרבקה היא אהבת התורה. היא הקו האמצעי, לכן מברכים על הלולב. ההדסים הם אהבת ישראל, בעיקר בגלל המעשים הטובים של היהודים. אהבת ישראל היא לראות איך כל יהודי מלא מצוות כרמון, "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון", מכך נובעת אהבת ישראל.

ה. ארץ ישראל מילה ושבת – ג' אמות אמש

שלש המצוות השקולות כנגד כל התורה – אמ"ש

נסיים במה שהזכרנו קודם, שיש שלש מצוות שכתוב עליהן ששקולות כנגד כל המצות שבתורה[כט]: ישיבת ארץ ישראל, ברית מילה ושמירת שבת. אם יש כזו תופעה בחז"ל היא צריכה להיות מכוונת כנגד משהו יסודי. קודם כל, הסימן של ארץ-מילה-שבת[ל] הוא ר"ת מאד חשוב – אמש. בין כב אותיות האלף בית יש "שלש אמות אמש" – שלש אותיות שהן המקורות של כל האותיות, של היגוי כל האותיות. כתוב "מ דוממת, ש שורקת, א חק מכריע בינתים". ה-א היא הממוצע בין שני קצוות ההיגוי – מ ו-ש. לכן שלש אותיות אלה כוללות את כל לשון הקדש. ידוע שבספירות אמש הן ג"ר – ג ראשונות – כתר, חכמה, בינה. לפעמים אומרים חב"ד, כמובן, אבל הסדר של א-מ-ש הוא כתר-חכמה-בינה (אם מונים את הכתר לא מונים את הדעת, ואם מונים את הדעת לא מונים את הכתר).

ארץ ישראל: יסוד האויר שבכתר – חוש הריח של חדש חשון

לפי ספר יצירה ה-א היא יסוד האויר, הוא באמצע, בכתר – קשור לחוש הריח, החוש של החדש הזה. אנחנו ביארצייט של רחל אמנו, ועוד מעט יש את כ' מרחשון, יום ההולדת של הרבי הרש"ב. כתוב שבחדש הזה תהיה חנוכת בית המקדש על ידי משיח. זהו החדש השמיני מניסן – שמיני הוא בחינת משיח בכלל – והחוש של החדש הזה הוא ריח. השבט של החדש הזה הוא מנשה, לו יש חמש בנות צלפחד שמחבבות את ארץ הקדש. חוש הריח הוא החוש שהכי קשור מכל החושים והחדשים למשיח, "מורח ודאין", "והריחו ביראת הוי'". הריח שייך לאויר, הוא החוש שבכתר. "לא למראה עיניו [ראיה-חכמה] ישפוט ולא למשמע אזניו [שמיעה-בינה] יוכיח", אלא "והריחו [ריח-כתר] ביראת הוי'". חוץ מהאבנים והעפר שצריכים לחבב, יש גם משהו מיוחד באויר ארץ ישראל – "אוירא דארץ ישראל מחכים". "מחכים" אין הכוונה לחכמה אלא לחכמה סתימאה, כח המשכיל, ה"מחכים" – החכמה שבכתר, האויר שבכתר (ובעומק יותר, רמוז כאן ה"אוירא" בו שורה דעת דרדל"א – חכמה עילאה סתימאה – שהוא ה"מחכים" את מוחא סתימאה עצמו, וד"ל). יש רמז מפורסם ש-ארץ ישראל בגימטריא אור הכתר[לא].

ברית מילה: יסוד המים – קידוש התענוג

ברית מילה היא חכמה – מ. מה ההבדל בפשט בין ברית מילה לשבת? ברית מילה היא מצוה של ילד יהודי זכר. הגם שכתוב ש"אשה כמאן דמהילא דמיא", היא נולדה מהולה, בפשט אינה מקיימת מצות ברית מילה. אבל שבת – האש וההתלהבות של שבת – בעיקר שייכת לאשה, החל מכך שהיא מכניסה את השבת ("הכל הולך אחר הפתיחה") בהדלקת נרות שבת קדש (אחת משלש המצוות שנמסרו לנשות ישראל). גם כל בישולי השבת הם באש. הווארט הוא שברית מילה היא תיקון יסוד התענוג שבנפש. כך הרמב"ם מסביר במורה נבוכים, חקירה על פי פשט, שהמילה נתנה לבטל את התענוגים הזרים ולקדש את התענוג האלקי. ענין זה שייך ליסוד המים בנפש, "מים מצמיחים כל מיני תענוג". לכן המילה היא בסוד ה-מ היא המים.

ארץ ישראל – כתר, מילה – אבא, שבת – אמא

א הוא כתר-אור (ואויר, ה-י שבאויר רומזת בפרט לחכמה סתימאה כנ"ל), מ היא חכמה-מים ו-ש היא בינה-אש. בעשרת הדברות "זכור את יום השבת לקדשו" ו"שמור את יום השבת לקדשו" כנגד אמא, בהקבלת עשרת הדברות לעשר ספירות. יש תיקון יסוד האויר, תיקון יסוד המים ותיקון יסוד האש – אלה התיקונים בשלש המצוות שעל כל אחת מהן נאמר שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. הכתר שייך לארץ ישראל. אנחנו כאן בגלל רחל אמנו, שהיא המלכות, אבל "כתר עליון איהו כתר מלכות", ולכן משבחים ומרוממים את אהבת הארץ – הקשר לארץ שהוא בעצם הקשר למשיח. אהבת הארץ היא בכתר. בחכמה יש את סוד "השמיני". במה ברית מילה היא יותר משבת? כתוב שברית מילה דוחה שבת, ובמה היא יותר משבת קדש? ששבת היא סוד השבע ומילה סוד השמונה, כך מוסבר.

ארץ ישראל ונשיאת העון

מה היא ארץ ישראל? כתוב שדווקא בארץ יש את גילוי יג מדות הרחמים – מדות הכתר – שאחת מהן (העשירית שבהן[לב] – "העשירי יהיה קדש להוי'") היא "נֹשא עון"[לג]. גם על פי פשט עיקר ענינן של יג מדות הרחמים הוא מה שה' נושא עון. יש עוד מאמר חז"ל שהרמב"ם פוסק ב"הלכות הלכות" שלו – בלשון חז"ל: "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון"[לד]. "כל הדר בארץ ישראל" הרמב"ם פוסק בדיוק בלשון חז"ל, אבל כאן הרמב"ם טפה משנה את הלשון – "כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין". לשון חז"ל היא "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנאמר 'ובל יאמר שכן חליתי העם היֹשב בה נשֻא עון'" (הרמב"ם אומר "כל השוכן", מתאים ללשון הפסוק – שהוא אף מביא בהמשך ההלכה – ולא כמפרשים את לשון הפסוק "בל יאמר שכן" כמתייחס לגוים השוכנים סביב א"י). יש הרבה התלבטות בכך באחרונים – קשה להם עם מאמר זה – איך יתכן שמי שרק גר כאן נשוא עון. לכן עושים כל מיני טצדקי, אומרים שודאי עושה תשובה וכו'[לה], אבל הרמב"ם לא מוסיף שום דבר אלא רק אומר בפשטות ש"עונותיו מחולין" וחז"ל אומרים בפשטות ש"שרוי בלא עון" ולומדים מפסוק. אין כאן המקום להאריך, רק חשוב לומר שהרמב"ם מביא כהלכה את ההתגלגלות בעפר, את "לעולם ידור אדם בארץ ישראל", את "עונותיו מחולין" ואת זה שמי שיוצא לחו"ל כאילו עובד עבודה זרה[לו]. בכל אופן, יש הרבה דברים בארץ שקשורים לכתר. נשיאת עון היא באמת לא מובנת בשכל – למעלה מהשכל. כתוב שכל השומר שבת מחול לו – כאן כתוב בפירוש שצריך לשמור שבת כדי שהעונות יהיו מחולין, אבל לגבי ארץ ישראל לא כתוב שמירה, עצם הדבר שהוא נמצא כאן. יש שרוצים לפרש שכל הסגולות של ארץ ישראל הן רק לאחד שכל הזמן מודע לכך שנמצא בארץ ומתאמץ להיות ראוי לדור בארץ. אבל שוב, לא משמע ככה ממאמרי חז"ל – כל האמרות על פי פשט לא מתנות זאת בכלל. אותה שפחה כנענית, שהיא "בת העולם הבא", לא משמע על פי פשט שכל הזמן היא חושבת 'אשרי שזכיתי להיות בארץ ישראל'. היא שפחה כנענית, שכאילו 'במקרה' נמצאת בארץ, אבל מובטח לה שהיא בת עולם הבא. כל הדברים שקשורים לארץ ישראל הם בחינת כתר, למעלה מטעם ודעת, "נשוא עון". ארץ ישראל קשורה ל-יג מדות הרחמים – היא שייכת בעצם למספר 13. שבת היא מספר 7 ומילה 8.

שבת – תיקון יסוד האש בנפש

שוב, ברית מילה באה לתקן את יסוד התענוג בנפש, יסוד המים. שבת היא לתקן את יסוד האש בנפש. לכן, איך באמת האשה מכניסה את השבת? בהדלקת נרות שבת קדש, באש. מה היא עושה עוד לפני שהיא מדליקה את הנרות? הכל קשור לפסוק מפורש, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". כמו שברית מילה היא לבטל את המים המרים, המים הרעים, ובאה לעשות בנפש מים מתוקים, כך השבת היא לבטל את האש הזרה. אסור לדון ולהעניש בשבת, אפילו בית דין שדן על פי תורה. גם האש של עונש על פי תורה היא אש זרה לגבי שבת. "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", ובמקום זה צריכים לגלות בנפש את אש הקדש. שבת קדש היא בעצם אש קדש. שוב, זה מתחיל בנרות שהאשה מדליקה, והיא גם אחראית על כל האשים במטבח – שהכל יהיה כבר מוכן על האש. בשבת אסור לעשות אש, אבל להכין את האש מראש, שכל המאכלים יהיו חמים לכבוד שבת קדש – כן. דווקא הקשר בין האשה לשבת מדגיש באופן מיוחד את יסוד האש, שהאש תהיה אש קדש של שבת. יש באש התלהבות ותשוקה, זו גם ההתעוררות של שבת קדש (גם בחינת המים של האשה, מיין נוקבין, הם יחסית אש העולה ממטה למעלה ביחס למים של האיש, מיין דכורין הנמשכים ממעלה למטה).

ארץ ישראל מעל המודע ומילה במודע של דוד המלך

אם כן, אמרנו כעת ווארט חשוב, שיש שלש מצוות שכתוב עליהן שכל אחת מהן שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וסימנן הוא אמש – כתר-חכמה-בינה לפי הקבלה, ועשינו קצת הקבלה איך מתאים. הכל היה בשביל לראות איך כאן, במבנה הזה, ארץ ישראל היא הכי למעלה – הכי קדומה, בכתר, למעלה מטעם ודעת. יש עוד ראיה לכך: מי אמר "גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים"? דוד מלך ישראל חי וקים. כשהיה מגורש מארץ ישראל אמר שאמרו לו ללכת לעבוד אלהים אחרים. מי אמר לו? מכך חז"ל לומדים – מה שהרמב"ם פוסק להלכה – שכל מי שיוצא מהארץ כאילו עובד עבודה זרה. כך הרגיש דוד, קשר כזה לארץ שאם יוצא ממנה יוצא מאמונתו הטהורה בה'. שוב, "נעוץ סופן בתחלתן", אהבת ארץ ישראל לאהבת ה'. דוד הוא דוד מלכא משיחא. אותו דוד, יש סיפור בחז"ל שפעם אחת הוא היה בבית המרחץ, ואז אי אפשר ללבוש תפלין, אז הוא הרגיש שהוא בלי אות – אות של התקשרות, ברית לה' – עד שהוא שם לב שהוא מהול, שיש לו ברית מילה, ואז התנחם שיש לו קשר לה' גם כאשר עומד ערום בבית המרחץ. היות שאותו דוד המלך קשור לארץ יותר מכולם, דוד מלכא משיחא, עד כדי כך שבשבילו לצאת מהארץ זה "לך עבוד אלהים אחרים", אפשר לשאול שאלת תם – למה הוא לא התנחם בכך שהוא נמצא בארץ ישראל, והוא מקיים כעת את מצות ישיבת ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצות שבתורה? למה לא מספיק? אמרנו שישבית ארץ ישראל יותר גבוהה מברית מילה. אך היא הנותנת, בגלל שיותר גבוהה ממילה – בכתר, בעל-מודע, "שרוי בלא עון" בהשראה, בדרך ממילא – לא יכול להכנס להיות טעם מודע, בטוב טעם ודעת, של התקשרות מודעת לה'. ברית מילה כן, וישיבת ארץ ישראל – בגלל מעלתה – לא.

ו. האמהות והשפחות – גרסאות של אהבה

השפחות הצדיקות

אחרון אחרון חביב: בין ארבע האמהות, שאמרנו שהן כנגד ארבע האהבות, לשלש היתה שפחה ולאחת לא היתה שפחה. גם עובדה זו צריכה לומר לנו משהו לגבי אהבה, שהרי את כל האהבות אנחנו יורשים מהאמהות. לשרה אמנו יש שפחה ושמה הגר. היא, ברצונה ובבחירתה החפשית, הכניסה את צרתה הגר לביתה. אחר כך היא היתה צריכה לגרש אותה, אבל היא – גם ברוח הקדש, כתוב שאברהם שמע לרוח הקדש שלה כאשר התחתן עם הגר (אחרת לא היה מתחתן איתה) – מסרה אותה לאברהם, וממנה יצא ישמעאל. אחר כך, עוד יותר ברוח הקדש, שרה אומרת לגרש את הגר – לפעמים רוח הקדש אומרת להתחתן אתה ולפעמים לגרש אותה. "שמע בקלה… כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב] יקרא לך זרע". במדרש "תדשא", המיוחס לרבי פינחס בן יאיר, נמנית הגר בין הגיורות הצדיקות, והראיה שמלאך ה' הופיע לה ארבע פעמים. הוא מונה את הגר יחד עם רות, עם בתיה בת פרעה, ועוד גיורות צדיקות. מאד מענין. היום יש תופעה של נשים שקבלו את השם הגר ומתלבטות מה לעשות בו, וכאן יש אסמכתא מפורשת בחז"ל שהגר היא גיורת צדיקה, הגם שיש שיש לה בן ישמעאל, עם כל הצרות שאנחנו סובלים ממנו. רק מה, היא לא כמו זלפה ובלהה, שתי השפחות של לאה ורחל, שגם אותן הכניסה גבירתן לבית יעקב. קודם רחל הכניסה את בלהה, ואחר כך לאה הגדולה למדה מאחותה הקטנה והכניסה את זלפה.

הגר – שפחה כנענית עם צאצאים גוים; בלהה וזלפה – אמהות במטתו השלמה של יעקב

מה ההבדל בין אברהם והגר ליעקב ונשיו? כתוב אצל יעקב שמטתו שלמה, כל י"ב שבטי י-ה הם בתכלית הקדושה והשלמות, שלא כמו הגר שהולידה לאברהם את ישמעאל ו"יצא ממנו ישמעאל" – יצא לתחום הקליפות. לא כן בני בלהה וזלפה, הם קדושים, ומי קרב אותם? יוסף. דוגמה מצוינת לכך שהוא "ערבי נחל", מאד אוהב יהודים רחוקים ומקרב אותם, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". "יוסף הוי' לי בן אחר" – כתוב שהוא היה מסור לבני השפחות. אם כן, בלהה וזלפה הן מאה אחוז יהודיות והבנים שלהם קדושים – כולם יהודים שלמים, "מטתו שלמה", ואילו הגר אינה כך. גם עצם המעמד שלה לא ברור. כמה שלפי חז"ל הנ"ל היא חסידה וכשרה, אך ספק אם היא עצמה, לגבי היהדות שלה, באותו מעמד כמו בלהה וזלפה – משמע שלא. במיוחד בעל אור החיים הקדוש מדגיש מאד-מאד שהיא לא יצאה מגדר שפחה כנענית, שפחה של שרה דווקא, ואין כאן המקום להאריך. ברור שילדיה, גם ישמעאל ולפי חז"ל גם בני קטורה (שהיא היא הגר), כולם גוים. לגמרי לא כמו זלפה ובלהה.

הגר – אהבת ה' של הגוים

איך נסביר את כל מה שאמרנו כעת לגבי האהבות? לרבקה אין שפחה בכלל, כמו שיצחק הוא עולה תמימה – לא יכול לשאת שפחה, כמו שלא יכול לצאת מארץ ישראל, "גור בארץ". אמרנו שרבקה מסמלת את אהבת התורה. אם יש שפחה לאם זאת אומרת שיש 'גרסה שפחתית' לאותה אהבה. במלה 'שפחתית' הכוונה גרסה יותר נחותה לאותו סוג של אהבה. אם שרה אמנו מסמלת את אהבת ה', יש גרסה נחותה של אהבת ה', גרסה שפחתית, שהיא דווקא אהבת ה' של אומות העולם. בתנא דבי אליהו, אחד המדרשים הכי חשובים, כתוב שמשביע אני עלי שמים וארץ שאחד יהודי ואחד אינו-יהודי, הכל לפי מעשיו, מיד שורה עליו רוח הקדש. גם גוי יכול להשיג רוה"ק, הכל לפי מעשיו ולפי דבקותו בה'. כמובן שהקשר של יהודי עם ה' שונה לגמרי מקשר של גוי, אך לא מופרך שיש להם אהבת ה' וקשר לה'. צריך לדעת זאת. אלמלא שהיה לגוי ניצוץ של אהבת ה', לא היה אפשר לגשר בינינו לבינם, ללמד אותם שבע מצוות וכו' – לא היה עם מי לדבר. האפשרות של גר תושב ויותר מכך גר צדק היא בגלל שיש גרסה נחותה, גוית – אבל אמתית – של אהבת ה'. לכן לכולם יש ה', כל אחד לפי הדמיון שלו מרגיש את נוכחות ה', מרגיש את השגחת ה' במדה מסוימת, כולם מתפללים. תפלה לפסל היא פסולה, אבל יש גם ניצוץ באיזה מקום, ואת הניצוץ לוקחים מאברהם, "אב המון גוים", דרך הגר. כתוב שכאשר שלח את בני קטורה – שהיא הגר – לארץ בני קדם, הוא נתן להם מתנות. מה המתנה? שמות טומאה. מהם שמות טומאה? שם הוא קשר לקב"ה, ושם טומאה הוא שם שאפשר להשתמש בו בטומאה (זה אחד הפירושים). אתה טמא, אבל אפילו שאתה טמא אני נותן לך מתנה – אברהם אוהב את כולם ורוצה לקרב את כולם – שם שהוא קשר לקב"ה גם במצב הטומאה שלך. אלה מתנות שאברהם נתן לבניו הגוים ששלח למזרח הרחוק. זה מאד נוגע לנו היום. לדעת שהיכולת לקרב גוי, ללמד אותו שבע מצוות – מבצע מאד חשוב של הרבי, מבצע משיחי לגמרי, שהגיע הזמן ללמד את הגוים את המצוות שלהם ולקרב אותם לפי ענינם, וביניהם צריכים להיות גרי תושב וגם גרי צדק, כתוב שמשיח לא יכול לבוא עד שכל גרי הצדק הפוטנציאליים יתגיירו (וכנ"ל שאפילו הגר נחשבת גרת צדק לפי המדרש הנ"ל, הגר לשון גר) – תלויה בהגר, גרסה שפחתית של אהבת ה'.

זלפה ובלהה – אהבת ישראל ואהבת הארץ 'חילוניות'

נגיע לבלהה וזלפה: בלהה היא גרסה שפחתית של אהבת ישראל וזלפה היא גרסה שפחתית של אהבת ארץ ישראל. לרבקה אין בכלל שפחה, כי אין גרסה שפחתית לאהבת התורה. ידוע שהרבי מאד לא אהב את הכינוי חילוני, לכן אנחנו משתדלים כמה שפחות להשתמש בו. אנחנו לא מאמינים בו, כי כל היהודים הם בכח להיות יראים ושלמים. אבל רק כדי להבין מהי הגרסה השפחתית נשתמש בביטוי. אנחנו יודעים שיש יהודים שדוגלים באהבת ישראל בלי שום מודעות לתורת ישראל. האם לפסול את אהבת ישראל שלהם? מישהו אחר היה קורא לאהבת ישראל שלהם אהבת ישראל חילונית. האם האהבה היא פסולה, כי אין לה שום קשר מודע לתורה, או לא פסולה? כל שכן וקל וחומר לגבי אהבת ארץ ישראל. יש יהודים שאין להם שום קשר מודע לשרשי האהבה הישנה שהזכרנו קודם בנפש. לא יודעים מאיפה באה להם האהבה, אבל הם אוהבים את הארץ ובונים אותה מתוך האהבה. האם לפסול את אהבת הארץ ה'חילונית' או לא? זו הנקודה האחרונה כאן. שוב, אין "חילוני", הכל קדוש, אבל לפעמים הקדושה במודע ולפעמים אינה במודע, לעת עתה. אמרנו שמה שבעל-מודע קשור לארץ ישראל יותר מכל האהבות, אפילו אהבת עם ישראל. אהבה זו לארץ, בלי מודעות לשרשים שלה בתורה (מה שאני אוהב את הארץ בגלל שאני יהודי דתי), מקבלים מבלהה שפחת רחל. אהבה לעם ישראל – שוב, יכול להיות עד כדי מסירות נפש, כמו חיל בקרב שמוסר את הנפש בשביל העם שלו, ויש חיל שאין לו שום קשר במודע לקדושת עם ישראל על פי תורה, הוא לא מבין בזה בכלל, חלילה וחס לפסול את אהבת ישראל שלו. אם אני פוסל את אהבת ישראל שלו אני מנתק קשר, אני דוחה את מלך המשיח במקום לקרב את מלך המשיח. מאיפה באה אהבה זו? היא באה לו מזלפה שפחת לאה, המסמלת לנו את אהבת ישראל.

אהבת תורה – בקדש בלבד

למה לרבקה אין שפחה? נאמר שוב את המלה הלא-רצויה – האם יש כזה דבר אהבת תורה חילונית, כמו שיש ויש אהבת ישראל חילונית ואהבת ארץ ישראל חילונית, וכמו שיש אפילו אהבת ה' גויית? האם יש אהבת תורה חילונית? לא. ברגע שמישהו אוהב תורה כי היא מקצוע, חכמה יפה, פותח פקולטה באוניברסיטה לתלמוד או קבלה, כי אוהב אותן, אך זה חילוני אצלו – זו כבר לא תורה אלא התייונות. שוב, אין אהבת תורה ללא קשר אמתי לתורה, ללא אמונה בתורה. לכן לרבקה אין שפחה. אבל לשרה יש שפחה, והיא יהודיה-גויה, קשה לדעת איך בדיוק להגדיר את הגר, אבל ממנה והלאה מקבלים כל בניה את הזיקה לה'. כמו שאמרנו כעת, גם בענין אהבת עם ישראל ועוד יותר בענין אהבת ארץ ישראל – יש את השפחה של האם. אם אנחנו ביום המיוחד כעת, יום ה-אם של השנה – היום ה-מא מראש השנה, מקוה שכולם יודעים זאת, לכן קוראים לו "יום האם" – יש את רחל ויש את בלהה.

הזדקקות רחל לבלהה

יש עוד תופעה מאד יחודית – כתוב שרחל יותר זקוקה לשפחתה בלהה מאשר לאה לזלפה, וודאי יותר משרה להגר. למה רחל יותר קשורה לבלהה מאשר לאה לזלפה? כתוב בקבלה שרחל היא היחידה מהאמהות שאין ה בשמה, וכדי להוליד ילדים צריך סגולה של ה. לכן היא היתה עקרה, אבל 'אין אבוד', יש לה את בלהה שיש בשמה שתי אותיות ה, ודווקא היא נותנת לגבירה שלה ה אחת, וממילא יש ה לכל אחת מהאמהות. אז בעצם בין שרה-רבקה-רחל-לאה-זלפה-בלהה יש שש פעמים ה. כתוב שה-ה הראשונה, שרש כל אותיות ה-ה, היא ה-ה שאברהם קבל בברית המילה שהיא ה ההולדה (בתכלית הקדושה), ובזכות שהוא קבל ה גם שרי קבלה ה והפכה לשרה, ובסוף רחל זקוקה לבלהה בשביל ה-ה שלה, היכולת להוליד את אותו יוסף שיקרב את בני בלהה וזלפה.

אהבת ארץ ישראל תורנית בהשראת אהבת ארץ ישראל הטבעית

מה זה אומר לפי הווארט שאמרנו כעת, שבלהה היא גרסה שפחתית של אהבת ארץ ישראל? שגם האהבה שלי בתור יהודי דתי, חסיד, שאוהב את הארץ כי הרבי אוהב את הארץ, המשיח אוהב את הארץ – צריך לאהוב מה שהאהוב אוהב – זקוקה להשראה מיוחדת מבלהה, מאהבת ארץ ישראל של יהודים שאינם יודעים שום דבר (בחינת ערבות כנ"ל, שאין להם לא טעם של תורה ולא ריח של מצות). אני יכול לאהוב את הארץ, אבל כדי שהאהבה תהיה פורה – תכלית האהבה – רחל זקוקה לבלהה, הגרסה הנחותה יותר של הארץ. הסבה היא שכדי להרים בנין חייבים לתפוס אותו מלמטה – משל הליווער (המנוף) של אדמו"ר הזקן – וכדי להרים את בנין ארץ ישראל מלמטה, ולא חלילה לנתק באמצע, חייבים לקבל אהבת ישראל טבעית מיהודים פשוטים שיש להם מודעות טבעית, יהודים שיש להם אהבה עצמית לארץ בלי לדעת מהיכן. זו "האהבה הישנה".

קדש-קדוש-קדוש-קדוש בקדושת ארץ ישראל

המצוות התלויות בארץ הן רק משעת הכניסה של עם ישראל לארץ ישראל, אבל הקדושה העצמית של הארץ היא מאברהם אבינו. יש סוד של "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות מלא כל הארץ כבודו". "קדוש" ראשון היינו הקדושה העצמית של הארץ, מאברהם אבינו. אחר כך יש פסיק טעמא, ואחריה "קדוש קדוש" – קדושה ראשונה (מיהושע, קדושת כבוש, שבטלה בגלות) וקדושה שניה (מעזרא, בחזקה, שאינה בטלה לעולם) – שתי קדושות לענין מצוות התלויות בארץ, עם המון ענינים והלכות בכלל[לז]. זו אחת הכוונות בקדושה. עוד לפני הכל יש "קדש", שלמעלה מ"קדוש"" והיינו קדושת הארץ ברצון ה' (ארץ לשון רצון) לברוא את העולם[לח].

בכך נסיים. שה' יזכה אותנו "לעורר את האהבה הישנה וחבת ארץ הקדש להיות בוערת וכו'", ובזכות זה יבוא המשיח תיכף ומיד ממש, "מורח ודאין", ויגאל אותנו בגאולה האמתית והשלמה.


[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה.

[ב] רחל בנימין (מלא כתיב בשעת לידתו, שעת פטירת רחל) משלימים ל-400, 20 ברבוע, המספר המושלם ביותר בתורה (האות ת, תכלית האלף-בית). ב-ב השמות יש ט אותיות, ג ברבוע. פנות הרבוע = 320 = 4 פעמים 80, הערך הממוצע של 4 הפנות, כאשר שאר האותיות = 80 (= יסוד = כלל וכו'), ודוק. יעקב רחל בנימין = ארץ ארץ. רחל בנימין במילוי: ריש חית למד בית נון יוד מם יוד נון = ו צירופי ארץ.

[ג] בזהר מוסבר כי "איננו" מתיחס ליעקב אבינו (הנשמה הכללית הכוללת את כל עם ישראל, עליו מדובר כאן בפשט), שרחל לא זכתה להקבר לידו, ואם היו נקברים ביחד היו יכולים לפעול את ביאת הגאולה (ורמז: "כי איננו" עולה קמז, מנין שנות יעקב אבינו). יש גם פירוש כי "איננו" מתייחס לבנה יוסף, בו נאמר "הילד איננו". אך בפשט, "איננו" מדגיש את העדרו של עם ישראל ממקומו שלו – ארץ ישראל – וכתרגום יונתן ל"כי איננו" הוא "ארי גלו". כלומר, בפשט בכייתה של רחל היא על ארץ ישראל ממנה גולה העם. לפי זה אפשר להסביר את "איננו" בלשון יחיד (ביחס ל"בניה" בלשון רבים), כהדגשה לכך שרק בארץ ישראל יש לעם ישראל דין צבור ואפשר להתבטא על כולו בלשון יחיד, בעוד בחו"ל מתייחסים לכל פרטי עם ישראל בלשון רבים. שלשת פירושי "כי איננו כאן" רומזים לכל הקו האמצעי – עם ישראל במלכות (בחינת רחל עצמה, כאשר "ארי גלו" היינו גלות הדבור – "כרחל לפני גוזזיה נאלמה" – שאזי אין גילוי אלקות בעולם), יוסף ביסוד, יעקב בתפארת, משה נשמת יעקב בדעת ונשמת התפארת הפנימית עוד יותר היא מלך המשיח (בכתר) עליו בוכים "כי איננו".

בכל התנ"ך יש לו פעמים "איננו" – חי בתורה ו-חי בנ"ך. בתורה חוזרת המלה "איננו" פעמיים בפרשת בן סורר ומורה – "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" ו"איננו שומע בקולנו". בהמשך יתבאר כי רחל, ואחריה יוסף בנה, קשורים דווקא לבנים הרחוקים ביותר ומסוגלים לקרב אותם. רחל בוכה על כך שבנה הוא "איננו" – בן סורר ומורה, שאיננו שומע בקולה ובקול יעקב, איננו שומע בקול הקב"ה וכנסת ישראל. לפי זה, תשובת ה' "ושבו מארץ אויב… ושבו בנים לגבולם" כוללת את תיקונו ותשובתו של הבן הסורר והמורה.

[ד] גם בפסוק הבכי של רחל וגם במענה ה' אליה מודגש הקשר בין הבכי והקול, ובפסוק המענה של ה' מיוחסות הדמעות לעינים. הקול עולה מן הלב והבכי מבטא את עגמת הנפש של הלב – בכי = לב. בתיקון חצות הכוונה היא ש-רחל בגימטריא דמעה-דמעה, דמעה אחת מכל עין ("ועיניך מדמעה").

[ה] שתי מלים העיקריות בנחמת ה' לרחל, שכר ו-תקוה, הן זוג מובהק של כפולות ז ו-יג: שכר עולה מ פעמים יג ותקוה עולה עג (חכמה) פעמים ז. לפי הכלל כפולת יג היא בחינת זכר וכפולת ה-ז בחינת נקבה – שכר לשון זכר, וכן מתחלף בחילוף ש-ז (המובהק יותר ב-ש שמאלית) ותקוה לשון נקבה (וכן עולה בגימטריא אסנת, כלתה של רחל). השכר הוא לפעולה האקטיבית-הזכרית והתקוה לאחרית הנפעלת, בחינת "עמק אחרית" של אמא. דווקא הזכר מוציא את ישראל מהגלות ("ושבו מארץ אויב") והנקבה מכניסה את ישראל לארצם ("ושבו בנים לגבולם"), על דרך היחס בין משה המכה את מצרים ומוציא את ישראל ביד חזקה ואהרן המעלה את הנשמות למקומן העליון ("בהעלותך את הנרות") – על אף שהתכלית היא הכניסה לארץ, הפעולה הקשה יותר היא היציאה מהגלות. והבדל נוסף: "שכר" מבטא משהו המגיע כתמורה לפעולה (השכר נדרש ב"תפלת בעל דין") ו"תקוה" היא מתנת חנם, כולי האי ואולי. הביטוי הוא "יש שכר… ויש תקוה" – רמז לסוד הכתר העולה פעמיים יש (ומכונה לפיכך ישיש), ויש לומר כי "יש שכר" הוא הצד הזכרי שבכתר ו"יש תקוה" הצד הנקבי שבכתר. ורמז מופלא: "כי יש שכר לפעלתך" עולה בדיוק "יש תקוה לאחריתך".

[ו] גם כאן יש זוג של יג ו-זארץ ישראל עולה סד פעמים יג ו-רחל עולה לד פעמים ז. פשוט שרחל היא הנוקבא, כפולת ז, והחידוש הוא שארץ ישראל היא בחינת הדכורא כאן, כפולה של יג, רמז למבואר לקמן שיש בארץ גילוי יג מדות הרחמים.

אצל המתמטיקאים ידוע – בכפוף לכללים מסוימים – כי ברובא דרובא של המספרים כאשר הופכים ספרות מספר ומחברים את שני המספרים, וממשיכים כך שוב ושוב, מגיעים בסופו של דבר למספר 'חן' שניתן לקרוא אותו בשוה משני הכיוונים. כאן, אם נחבר את זוג המספרים 238 (רחל) ו-832 (ארץ ישראל) נקבל 1070 ובהיפוך נוסף (701) החיבור יתן 1771 – מספר 'חן' העולה עז פעמים חדוה (עז במספר סדורי עולה חדוה) – שני מספרים המשלימים למאה (שלמות של יפי, י פעמים י) – בסוד "עז וחדוה במקומו [היינו בארץ ישראל]". 1771 הוא גם טטרא-הדרא של 21 (סוד שם אהיה).

העיקר ברמז זה של היפוך הספרות הוא הבנת הספרות ומיקומן: ידוע ש-משיח עולה 358, 3 ספרות רצופות בסדרת מספרי האהבה (1, 2, 3, 5, 8 וכו'). 238 ו-832 הן שלש ספרות מהסדרה לפי הסדר, כאשר הספרה 5 'נעלמת' – הכל קשור למספרי האהבה, אהבת ארץ ישראל. בשיר השירים מופיעים פסוקי "השבעתי אתכם בנות ירושלם" (וכדלקמן עוד) – בסוגית שלש השבועות בכתובות יש הו"א ראשונה שהבטוי (השבועה שמשביעים את ישראל לא לדחוק את הקץ) מופיע פעם אחת, הו"א נוספת שהבטוי מופיע פעמיים ומסקנה שהבטוי מופיע שלש פעמים. ניתן להבין את ההו"א שיש שבועה אחת, מלשון הפסוק, אך כיצד ניתן להבין את ההו"א שהפסוק מופיע פעמיים כאשר כל אחד יכול למנות ולספור שלש פעמים? המהרש"א מסביר שהסיבה להו"א היא שפעמיים כתוב "אם תעירו ואם תעוררו" ואילו בפעם השלישית "מה תעירו ומה תעוררו", ובפעם השלישית גם לא נאמר "בצבאות או באילות השדה" (הנדרש כקללה נוראה, שאם תפרו את השבועות אתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה). כל אחת משלש הפעמים היא כפולה – "… תעירו… תעוררו" – ואם כן יש בעצם שש שבועות, שחמש מהן משביעות את ישראל ואחת את אומות העולם (לא לשעבד את עם ישראל יותר מדאי). ביחס לשבועה שכנגד אומות העולם יש לפרש את הביטוי "בנות ירושלם" כברש"י, שהמדובר הוא באומות העולם (כדלקמן), אך מכיון שמדובר בפסוק אחד בו שבועה אחת לישראל ואחת לאו"ה יש לפרש בשני אופנים את אותו לשון ("בנות ירושלם") באותו פסוק – דבר תמוה שלא ראיתי שמעירים עליו. נתבאר במ"א שחלוקת שה"ש לשמונה פרקים היא דבר מכוון ואמתי, והנה השבועות הזהות ("אם תעירו ואם תעוררו") מופיעות בפרק ב (2) ובפרק ג (3) והשבועה השלישית מופיע בפרק ח (8) – שלש הספרות המרכיבות את רחל ואת ארץ ישראל. לפי זה, הסדר הישר הוא 238, רחל, מהחמור לקל, ואילו הסדר ההפוך, 832, ארץ ישראל, הוא מהקל אל החמור – למפרע בשלש השבועות. פעם רביעית נאמר בשיר השירים "השבעתי אתכם בנות ירושלם" – ארבע מילים זהות בארבעת הפסוקים – אך ההמשך שונה לחלוטין (ולכן לא נמנה הפסוק בסוגית השבועות בכתובות): "אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבת אני". פסוק זה מופיע במקום החסר בספרות האהבה – בפרק ה (5). בכל ארבעת הפסוקים כתוב "השבעתי אתכם בנות ירושלם", אך בשיר השירים נזכרו עוד פעמים "בנות ירושלם" (והביטוי לא חוזר עוד בתנ"ך) – פעם ראשונה בתחלת פרק א (1), המשלים את ראשית הסדרה, ופעם נוספת בחותם פרק ה (שם נאמר בפסוק ח "השבעתי אתכם בנות ירושלם"  ובסוף הפסוק האחרון "זה דודי וזה רעי בנות ירושלם"). אם כן, מיקומי הביטוי "בנות ירושלם" בונה את סדרת האהבה, 1, 2, 3, 5, 8 (כאשר ה-5 מופיע כפול), ורק שלש השבועות מופיעות בפרקים 2, 3, 8. ההבדל הבולט בין הפסוקים הזהים (בפרקים ב-ג) לפסוק השלישי (בפרק ח) הוא בתרגום, המתרגם את שני הפסוקים הזהים ביחס לחטא המעפילים (שאחרי חטא המרגלים ה' השביע אותנו שלא לעלות, וממילא כל הענין קשור ל"והיא לא תצלח", וידועים דברי רבי צדוק הכהן מלובלין בזה) ואת הפסוק השלישי כהשבעת המשיח את בני ישראל לא לחזור לארץ לפני סיום מלחמת גוג ומגוג. מהתרגום הכי בולט – ענין שמובן גם משאר המקומות – שהאהבה בה מדובר בפסוק היא אהבת ארץ ישראל (שמצד טבעה היא בגדר אורות דתהו הזקוקים למיתון בכלי השבועות, וכדלקמן בפנים, אלא שהרבי מליובאוויטש הורה שאהבת הגאולה צריכה להיות "באופן של אורות דתהו אבל בכלים דתיקון" – כאשר אהבת הארץ כמעט אינה מורגשת, גם אצל יראים ושלמים, היא בגדר אורות דתיקון, אך האורות דתהו של אהבת הארץ הם הרצון לעלות לארץ ולכבוש אותה בכח, וכמבואר במ"א שהיחס בין כבוש לחזקה הוא בין אורות דתהו לכלים דתיקון, ושניהם יחד נדרשים בקדושה השלישית של ימות המשיח). הרמז של מספרי אהבה שייך במיוחד למגלת שיר השירים, מגלת האהבה, כאשר תופעות של חתך זהב מתאימות לתיאורי היפי של שיר השירים (וראה בפורוש המלבי"ם לשיר השירים שהמגלה מורכבת מחמשה שירים [סוד שיר ה-שירים] – אהבה בחתך זהב מתחלקת ל-ח [פרקי שיר השירים] ו-ה [שירים שבו]), ומהרמז דכאן עלה שרחל אמנו עצמה היא בבחינת "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה".

[ז] במשנה כתוב "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין… הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין" ויש הרבה דיון באחרונים מה היחוד של ירושלים, מה קדושתה המיוחדת והאם נוהג גם בזה"ז. לעניננו, הפסוק "יפה נוף משוש כל הארץ" מדבר בירושלים (בפרט בהר הבית, בו יש לשון ראיה בפירוש, "הוי' יראה אשר יאמר היום בהר הוי' יראה", "כשם שבא ליראות כך בא לראות"). אם כן, אפשר לומר ש"יפת תאר" היינו כללות ארץ ישראל ואילו "יפת מראה" היינו גילוי שכינה שבירושלים עיר הקדש, בחינת קלסתר פנים ביחס לתואר הגוף.

[ח] בכל דבר שבקדושה יש התכללות, אבל עיקר ההתכללות היא במדת האהבה – אהבה היא ההתגלות המלאה של העצם, וההתגלות המלאה של העצם היא התכללות. כלומר, ההתכללות נוגעת לעצם הגדר של האהבה.

[ט] יש משהו יחודי במספר ארבע, שהוא 'הכי מספר' – ארבע בגימטריא גימטריא (א פעמים ג פעמים ז פעמים יג, תחלת סדרת מספרי ברית, ודוק).

[י] השער של אהבה הוא אב (אהבה לשון אבה-רצון), לכן ניתן היה לחשוב שהאהבות שייכות לאבות, אך האות ה, אות של נוקבא-אמא, נכנסת בשרש בין שתי אותיות השער – דוגמה טובה להבדל בין שער לשרש – ואפשר לומר שזה שרש האהבה באמא עילאה (בחינת שרה אמנו בפרט, כמבואר במ"א), "הבן בחכמה" ("הבן בחכמה" ועוד שרה = 637 = 7 ברבוע פעמים 13 = יראת הוי' – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" [יש דורשים את כל "אשת חיל" על שרה).

[יא] היא בכתה שלא תפול בחלקו של עשו. דברנו הרבה פעמים שרחל ביסודה היא טיפוס שמח (כידוע בווארט של רבי דוד מלעלוב), אך בסוף "רחל מבכה על בניה וגו'", ואילו לאה ביסודה היא טיפוס בוכה ובסוף היא "אם הבנים שמחה". לאה בוכה שלא תפול בגורלו של עשו, בכי שעם ישראל לא יגיע למצב של בן סורר ומורה, שנשמות ישראל לא תפולנה ותגררנה אחר יצרן הרע, עשו, ואילו רחל בוכה אחרי שנופלים, "על בניה כי איננו".

[יב] לכאורה מכך עולה הסבר הכי פשוט למיתת רחל, כאשר הגיעו לארץ והמצוה חלה – כמעט פשט, לשיטת הרמב"ן. זה יכול להיות טעם פנימי לכך שיעקב קרא ללאה רחל לשדה להתייעץ אם לחזור לארץ, כי ברוה"ק הבינו שתהיה בעיה לאחת מהן עם החזרה לארץ, וההסכמה של שתיהן אומרת שהיתה מסירות נפש שלהן על הארץ (או שאחת תמות או שתתגרש). אפשר לומר שגם לבן חש בכך, ולכן השביע "שלא תענה את בנותי" – שלא למנוע מהן תשמיש, כדברי חז"ל. מאיפה שתהיה ללבן כזו הו"א? יתכן שהבין שבארץ ישראל אסור (ליעקב, היהודי) לשאת שתי אחיות וכדי שאחת לא תמות יעקב עלול לפרוש מאחת מהן.

[יג] פרשת העקדה מתחילה "והאלהים נסה את אברהם", והערך הממוצע של כל אות ב-שרה אמנו הוא אלהים, ודוק. בכלל, "אמנו" היא לשון אומנת וגם לשון מאמנת – כפירוש אדה"ז בתניא שאמונה לשון אימון – האמהות הן המאמנות אותנו לעבור את נסיונות החיים. תמיד מסבירים שהאב נותן לבנים את הקושי – חוט השדרה – והבנים נותנים לאבא את הכובד. אך האימונים – שמאפשרים להיות קצת מנוסה עוד לפני שאתה עומד בפני הנסיון הקשה, ואז אפשר לעמוד בנסיון יותר בקל, בפחות קושי – הם פעולה של האמא, הבונה את הרקע המתאים ("יהי רקיע" באמא כנודע).

[יד] חפצי-בה נוטריקון חבה – "חבה יתרה" נודעת לה – כאשר "בה" קשור לסוד "העם היושב בה נשוא עון" המבואר לקמן. בה הן שתי האותיות האחרונות של אהבה, המכוונות כנגד לאה ורחל וכנגד אהבת העם ואהבת הארץ, כדלקמן. כלומר, אף שהפסוק מדבר על נשמות ישראל, החפץ הוא בעם בקשר לארץ, כהקשר של הפסוק, והראיה לכך שהעם נקרא "ארץ חפץ". הבעל שם טוב אמר שהוא בא לגלות את כל האוצרות ש"בה", את כל היבול שב"ארץ חפץ" (כפי שהוזכר אמש ש-י חשון הוא יום ה-י בירח בול, סוד היבול). חפצי-בה עולה יה (סוד "שכינה ביניהם") פעמים אהבה.

[טו] השם מוזכר בפסוק בהקשר לכך שהיתה אמו של מנשה, שהיה רשע – כנראה חזרתו בתשובה היתה מכח אמו, היינו שהשם חפצי-בה הוא ההבטחה שגם הרשע הכי מרושע יעשה תשובה בסופו של דבר.

[טז] לעולם ידור אדם בארץ ישראל (לשון חז"ל והרמב"ם) = 1275, משולש 50, כספירת יום החמשים של הספירה. את יום החמשים בספירה אין אנו סופרים, אך שער הנון שכן סופרים הוא היובל – שבית דין סופרים ומקדשים את שנת החמישים, "וקראתם דרור בארץ". לפי זה ספירת כל השנים עד ליובל ועד בכלל היא בסוד "לעולם ידור אדם בארץ ישראל", שאז "וקראתם דרור בארץ", לשון דירה, שכל אחד ידור היכן שרוצה (כפירוש רש"י). שער הנון שייך לארץ ישראל, כרמוז אצלנו ש-נון ר"ת נחלה וירושה נצור. אם כן, מבין שמות המשיח השונים, השם ינון קשור בפרט לזיקת המשיח לארץ ישראל.

[יז] מדיוק לשון הרמב"ם עולה כי יש שתי בחינות נשיקה (לתחומי הארץ ולאבניה) וגלגול אחד (אלא שגלגול הוא שער כפול, גל-גל). גם בקבלה יש שתי בחינות נשיקין – לפני הזווג ובשעת הזווג. הנשיקה הראשונה היא מהרגשת קדושת הארץ בתחומיה (שהתקדשו בכיבוש, הכולל גם את התחומים, כפי שנתבאר במ"א) והנשיקה השניה היא לאבני הארץ (שמשקלן גדול יותר, כדברי חז"ל, קשר למצות כבוד הורים שבסוד "אבן ישראל"). בשערי אהבה ורצון מבואר ש"עבדיך" היינו הבטוי לאהבת ה' אותו עובדים באהוי"ר, "אבניה" הן אותיות התורה (כדעת אברבנאל שטעם כבוד הורים הוא בשל העברת מסורת התורה, כנראה שהמסורת עוברת במיוחד בארץ ישראל – קצת חידוש למי שחי בדורנו, המכיר מסורת של חו"ל ובארץ נדמה שקצת שכחו את התורה; בא"י עיקר המסורת, עד כדי כך שאבני חו"ל הן קלות ואבני א"י כבדות; האבנים הן אותיות התושב"כ והלבנים, שנעשות בידי אדם, אותיות התושב"ע, ובעלי המסורה היו דווקא בא"י – לא היה כיוצא בזה בחו"ל – המונים את אבני א"י הכבדות, אבני-אותיות התנ"ך) ו"עפרה" היינו נשמות ישראל – "מי מנה עפר יעקב" (בעלי כח השפלות של "ואנכי עפר ואפר") – כך שכל האהבות כלולות כאן באהבת הארץ.  הזיקה ל"אבניה" היא "רצו" והזיקה ל"עפרה" היא "יחוננו" – חן וחנינה (גם על דרך "לא תחנם", שרק יהודי יחנה בארץ וכו', ככל פירושי "לא תחנם", ראה על כך במלכות ישראל). הגלגול בעפר הוא גלגול עם נשמות והנשיקה לאבנים היא נשיקת התורה. נשיקת האבנים היא כבר בסוד הנשיקין השניים, נשיקין בשעת זיווג – וכמבואר בתניא שנשיקין הם בסוד התורה וחבוק בסוד המצוות (עיקר אהבת ישראל היא חבוק וגלגול) – אך קודם יש עוד נשיקין של תחומי הארץ.

[יח] אך מקור התורה, שנתנה "מפי הגבורה", הוא יצחק, בעלה של רבקה.

[יט] יששכר גם מקשר בין יעקב לרחל – הוא נקרא "בן חמישי", העולה יעקב רחל (בשני הביטויים יש ז אותיות). יששכר בן חמישי = שרה רבקה רחל לאה זלפה בלהה = רבוע כפול של 25, מספר התבות בשיר השירים.

[כ] הערך הממוצע של כל אות של לאה אמנו הוא חוה (לאה היא סוד חוה ראשונה בכתבי האריז"ל) – "היא היתה אם כל חי", היא האמא הפיזית של כולם. גם עם ישראל הוא בטוי בן שבע אותיות שהוא גם כפולה של שבע, וכאשר מחברים עם ישראל לאה אמנו עולה הכל כח ברבוע (הערך הממצע של כל תבה = יד ברבוע).

[כא] ורמז: שרה-הוי' רבקה-תורה לאה-עם רחל-ארץ (רק רחל-ארץ עולה תענוג, כג ברבוע) עולה ד"פ (ממוצע כל זוג) שרה-הוי', כמבואר לעיל שבמדה מסוימת הכל נכלל בשרה ("הכל הולך אחר הפתיחה") ובאהבת ה' ("לאהוב מה שהאהוב אוהב"). הכל עולה 2124. והנה, ארבע האמהות במילוי סג (המילוי של אמא) – שין ריש הי ריש בית קוף הי למד אלף הי ריש חית למד – עולות 3210, מנין כל יג מדות הרחמים ("אלונקה"), כאשר חלק המילוי בלבד עולה 2124 הנ"ל.

[כב] ראה בפירוש אמרי בינה על שה"ש.

[כג] הערך הממוצע בכל אות של קדם הוא מאז – כל ה"מאז", מאור-אור-זיו, רמוז במלה קדם.

[כד] "[כה אמר האל הוי'] בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה" = 3111 = אהבת הוי' אהבת התורה אהבת ישראל אהבת הארץ!

[כה] לפי רש"י "נותן נשמה לעם עליה" היינו לכולם בשוה – גם מי שאינו ירא וחרד לדבר ה' (ובדרך אפשר נראה שהוא מתבסס על הגמרא המפרש את ה"עם" כ"עם הדומה לחמור", למרות שאינו מחויב לכך בפירושו לנ"ך) – ו"רוח להולכים בה" היינו למתהלכים לפני ה', היינו ששני הביטויים הם מלמטה למעלה. הרד"ק לעומתו מפרש הפוך, ש"נשמה" מתייחס רק לבני אדם ו"רוח" גם לבהמות (וכך במבול "אשר נשמת רוח חיים באפו" – "נשמת" מתייחס לבני האדם ו"רוח חיים" לבהמות), וממילא לפי דבריו יתפרש בגמרא ש"רוח להולכים בה" קאי גם על אנשים הדומים לבהמות שהולכים בארץ.

המלה "בה" ב"ורוח להולכים בה" (פסוק שהרמב"ם לא הביא כמקור להלכה שחז"ל לומדים ממנו) היא המכנה המשותף עם הפסוק "העם היושב בה נשוא עון" (פסוק שהרמב"ם כן הביא כמקור להלכה שחז"ל לומדים ממנו). במלה זו יש סיעתא לרש"י, ש"בה" היינו בפנימיותה, בדרגה יותר גבוה מ"[לעם] עליה", וכנ"ל ש"בה" היינו סוף המלה אהבה, רמז לאהבת העם והארץ כאחד.

[כו] גם חמש הנביאות (מבין שבע) שנזכרות בנ"ך – דבורה, חנה, אביגיל, חֻלדה, אסתר – עולות אותו מספר בדיוק!

[כז] ומכאן מקור המנהג לקחת לו הדסים, כמנין לאה.

[כח] שאר האותיות – "וערבי נחל" – עולות מנחם (מאה פחות מ-רחל).

[כט] המצות = ישראל, שבתורה = בראשית – "נעוץ סופן ['לעיני כל  ישראל'] בתחלתן ['בראשית ברא אלהים'] ותחלתן בסופן". יש שלש אפשרויות לפרש את הביטוי "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (תחלתן וסופן היינו כתר ומלכות, "בראשית ברא" עולה כתר מלכות) – שהכתר יורד למלכות (ומתגלה בה, משא"כ ביחס לספירות שבין הכתר למלכות שבהן אין התגלות אור הכתר), שהמלכות עולה לכתר ושהמלכות של העולם העליון נעוצה בכתר של העולם התחתון. את שלש האפשרויות נכוון כנגד שלש המצוות בהן כתוב שהן שקולות כנגד "כל המצות שבתורה": ירידת הכתר למקום המלכות היא ישיבת ארץ ישראל – כשעם ישראל יושב בארץ ישראל, שהיא המלכות, מתגלה הכתר במלכות ממש (כרמוז בכך שארץ ישראל בגימטריא אור הכתר, ואז מתגלות בארץ כל יג מדות הרחמים שבכתר, כדלקמן), "נעוץ תחלתן בסופן". בשבת מתקיימת התופעה ההפוכה, כשהמלכות עולה לכתר (עלית המלכות בשבת היא קודם לבינה ומבינה לחכמה ולבסוף, ברעוא דרעוין, מחכמה לכתר, כמבואר באריכות במ"א), "נעוץ סופן בתחלתן". ידוע הרמז שבמילוי המלה תפארת פאר במילוי (פא אלף ריש) עולה שבת ו-תת במילוי (תיו תיו) עולה ארץ ישראל – ארץ ישראל במקום היא כשבת בזמן, כאשר הזמן הוא פנימיות המקום, הפנימיות עולה למעלה (המלכות עולה לכתר) והחיצוניות יורדת למטה (הכתר יורד למלכות). שרש ברית המילה הוא ב-ז תקוני גלגלתא, בהתלבשות יסוד דעתיק במצחא דאריך, והיינו התלבשות ונעיצת המלכות של העולם העליון בכתר של העולם התחתון (הנעיצה היא בעיקר באמצעות כח היסוד, "ותקעתיו יתד במקום נאמן"). בהתאמה למה שיתבאר בפנים, ששלש המצוות הן כנגד כח"ב, במצות ארץ ישראל הכתר יורד למטה, במצות המילה המלכות ננעצת בכתר (סוד החכמה – "נקודה דנעיץ") ובמצות שבת הבינה עולה לכתר – הכתר והחכמה הם זכריים, יורדים מלמעלה למטה, ואילו הבינה היא נקבה העולה ממטה למעלה.

[ל] ארץ מילה שבת = 1078 = כב (אותיות) פעמים מט (ז ברבוע, כב אותיות זכריות ועוד כז אותיות נקביות, כמבואר במ"א בסוד מט ימי ספירת העומר). שאר האותיות, חוץ מהר"ת אמש (יא פעמים לא), עולה יא פעמים סז, העולה שלהבת – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (אהבת ה' כשלהבת העולה מאליה). לפי זה מתבקש להקביל את אהבת "בכל לבבך" לשבת (בסוד "בינה לבא", וכן שבת עולה אהבה פעמים לבבך, ומכיון ש-בכל עולה ד"פ אהבה אזי "בכל [פעמים] לבבך" עולה שבת פנים ואחור), את אהבת "בכל נפשך" למסירות הנפש של ברית מילה ואת אהבת "בכל מאדך" לישיבת ארץ ישראל (שהיא "בכל ממונך" ו"בכל מדה ומדה שמודד לך" בארץ ישראל הנקנית ביסורים, הקשים ממס"נ חד פעמית לה מוכנים גם יהודי חו"ל, ועל כן דרשו חז"ל שנקראת ארץ על שם "שרצתה לעשות רצון קונה" ודווקא היושבים בה הם "עושים רצונו של מקום" הנזכרים בפרשה הראשונה של ק"ש, בה נאמר "בכל מאדך").

[לא] רחל בגימטריא "[ויאמר אלהים יהי אור] ויהי אור" – אור חוזר מה"יהי אור" הראשון, שהוא אור הכתר המאיר מלמעלה למטה לספירת המלכות-הארץ.

[לב] בתורה "נשא עון" היא המדה העשירית, אך במדות דמיכה "נושא עון" היא המדה השניה (והיא המדה היחידה המופיעה בלשון זהה בתורה ובמיכה), וסימנך בי – "כי בי חשק ואפלטהו".

[לג] "נֹשא עון" (והוא הכתיב של הביטוי הנדרש בסמוך, "נשֻא עון") רומז ל"ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום", הברכה השלישית של בברכת כהנים. המשנה אומרת שברכת כהנים היא מהדברים ש"לא נקראין ולא מתרגמין" בגלל משוא הפנים הרמוז בה (שלא יקל בעיני הבריות). זו הבחינה של ארץ ישראל, שכל האמור על דיריה "לא נקרא ולא מתרגם", לא ברור איך 'לעכל' זאת, כי שייך לכתר – כמבואר בפנים. הסיום, סיום הפסוק, "וישם לך שלום", רומז ל"ונתתי שלום בארץ". אם הברכה האחרונה, "ישא הוי' פניו אליך", מתקשרת למצות ארץ ישראל, יש להקביל את שתי הברכות הקודמות כסדרן לברכת הקודמות: שבת היא בבחינת "יברכך הוי' וישמרך" – "מינה מתברכין כולהו יומין" ועיקר מצות השבת היא שמירתה (וה' מבטיח לשמור את שומרי השבת) – וברית מילה שייכת לחכמה, בבחינת "פנים מאירות", "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" (כאשר שומר הברית זוכה לחן). ורמז: ארץ מילה שבת (1078) ועוד ברכת כהנים (העולה 2718) עולה 3796 = 146 (עולם = חכמה חכמה) פעמים הוי'.

[לד] "כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון" = 1768 = חיים פעמים הוי'.

[לה] גם בהקבלה של ההלכות ברמב"ם שבהערה הבאה נקביל את כפרת העונות בארץ לבינה-תשובה, אלא שהמדובר הוא בתשובה בדרך ממילא, בדומה לכפרת יום כפור (עליו נאמר "לפני הוי' תטהרו", וטהרה באמא עילאה) ש"עצומו של יום מכפר" (ועל דרך כפרת הקבר, כמבואר שם על הנקבר בארץ ישראל, שאין עושים בתוכו תשובה – כך גם די בעצם ההמצאות בארץ ישראל).

[לו] ארבע ההלכות האחרונות של הלכות מלכים פ"ה (הלכות ט-י-יא-יב) הן הלכות של שבח ארץ ישראל. בקיצור, ההלכה הראשונה היא שאסור לעזוב את הארץ, ההלכה השניה היא בטוי אהבת הארץ של גדולי החכמים, ההלכה השלישית היא שכל הדר בארץ ישראל עונותיו מחולין וההלכה האחרונה היא "לעולם ידור וכו'" וכראיה מובא שהיוצא מהארץ כאילו עובד עבודה זרה, ואת הכל הוא חותם בכך שאסור לצאת מבבל לשאר הארצות (דעת רב יהודה בשם שמואל בגמרא, ולא דעת רב יהודה בשם עצמו שאומר שאסור לעלות מבבל לארץ). לארבע ההלכות האלו קדמה ההלכה שאסור לרדת למצרים (עליו שואלים איך הרמב"ם עצמו גר במצרים). את מבנה הפרק כולו נשאיר לשיעור אחר, אך בארבע ההלכות רואים סגירת מעגל ברורה – מתחיל מהאיסור לצאת מהארץ ומסיים בכך שהיוצא מהארץ כאילו עובד עבודה זרה. בתחלה אומר שמסוכן לצאת מהארץ, שאפילו מחלון וכליון שיצאו מהארץ בהיתר הם נתחייבו כליה, ומסיים בכך שהיוצא מהארץ כעובד עבודה זרה. ארבע ההלכות מכוונות כנגד שם הוי' מלמטה למעלה: בשיעור על הדרגות ביחס למצות ארץ ישראל נתבאר שעניני הסכנה שייכים לארץ ישראל – עולמות בי"ע הם מסוכנים, גם כאשר יוצאים אליהם (מעולם האצילות, רשות היחיד) ברשות (במ"א כתוב שביציאת מחלון וכליון, שני גדולי הדור, היה חילול ה' – אבל ברמב"ם משמע שלמרות שהיו שני גדולי הדור נתחייבו כליה, ולא משום שהיו שני גדולי הדור). ההלכה השניה היא שיא ביטוי האהבה והרגש כלפי הארץ – ו שבשם. ההלכה השלישית שייכת לאמא, ממנה באה כפרת העונות (והקבורה בארץ – עליה נאמר "וכפר אדמתו עמו" – היא בסוד יסוד אמא). בהלכה האחרונה כתוב "לעולם ידור" אך הראיה שמביא היא מ"כל היוצא לחוצה לארץ" (בשינוי מלשון הגמרא, "כל הדר בחוצה לארץ כאילו אין לו אלוה"). בכל אופן, ה"לך עבוד אלהים אחרים" היינו פגם באחדות ה' שבחכמה – גם קשור לכך שארץ ישראל היא אצילות, רשות היחיד, ומי שיוצא ממנה נמצא ברשות הרבים, במקום "אלהים אחרים". ושוב, בסיום ארבע ההלכות "נעוץ סופן בתחלתן" באיסור יציאה מהארץ.

[לז] האחרונים – דוגמת רבי יוסף ענגיל והרוגאטשובר – מחלקים בין הקדושה העצמית של הארץ לבין קדושתה לענין מצוות כדי ליישב ולבאר מאמרים שונים.

[לח] מהרש"י הראשון בתורה מובן שמרגע בריאת העולם יש תכנית של קדושת ארץ ישראל, "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", היינו שיש קדושת ארץ ישראל ששייכת לרגע בריאת העולם וכל סיפור מעשה בראשית בתורה בא להצדיק את מה שיהיה בהמשך. אחר כך יש את מה שנח חלק את כל העולם לשלשת בניו, ובחלוקה הוא נתן את ארץ ישראל לשם (ממנו כבש כנען, וצריכים לכבוש ממנו בחזרה). אם כן, לפני קדושת הארץ העצמית שחלה על ידי נתינתה לאברהם ושתי קדושות הארץ לענין המצוות יש את קדושת הארץ במחשבת הבריאה (ובמדרגות נוספות לפני הצמצום, ע"ד קדש וקדש קדשים), את קדושת הארץ בבריאת העולם וקדושת הארץ מנח. אמנם, הקדושות שלפני אברהם אבינו (מבריאת העולם ואילך) הן טפלות ולכן אינן נמנות כמדרגות בפני עצמן (בהיותן קדושות של תהו, ב"שני אלפים תהו", ויש לומר שיש בהן שרש לאפשרות של אהבת תהו לארץ ישראל), ואף על פי כן יש להבין מה גדר הקדושה שהתחדש בכל אחת מהן.

תגובות

  1. מאת שירה:

    אפשר בבקשה את המקורות לדף הזה.(מוצאי י"א חשון ע"ב – יום האם היהודיה – כפר חב"ד)
    מאוד מודה.
    שירה