הרב גינזבורג על פרשת וארא התשע"א

http://www.youtube.com/watch?v=Xwv2haFrlEY

בפרשת שבוע, פרשת וארא, יש את התחלת עשר המכות במצרים. יש שבע מכות בפרשת "וארא" ושלש המכות האחרונות בפרשה הבאה, פרשת "בא". היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה", המכה הראשונה נותנת את הטון לכל המכות – אם כי שהשיא כמובן הוא המכה האחרונה, אבל "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן". הסוף הוא מכות בכורות, ובעצם ה' התרה במצרים, בפרעה, על מכת בכורות עוד לפני ההתחלה. בכל אופן, המכה הראשונה היא הכאת אלהי מצרים – להפוך את הנילוס לדם. לכן, המכה הראשונה היא דם – זה מתחיל מדם, וגם מגיע בסוף לדם, כי מכת בכורות היא גם דם. אם כן, כל המכות הן תחת סימן של דם – מדם לדם. שוב, המכה הראשונה היא לקחת מים ולהפוך אותן לדם. פרעה עשה מעצמו עבודה זרה. הוא היה יוצא כל יום למים, לנילוס, ועושה את צרכיו כדי שיחשבו שהוא לא צריך את זה. ה' אומר למשה – אתה תצא בבקר, עוד יותר מוקדם, "ונצבת לקראתו", ואתה תתרה בו במכת דם. כך מתחילות המכות.

על הביטוי "ונצבת לקראתו" יש מחלוקת – מה הכוונה שה' אומר למשה, שזה היסוד של המכות, "ונצבת לקראתו". יש שתי דעות, בין זוג ידוע של אמוראים, רבי יוחנן וריש לקיש. לפי המסקנה של הגמרא רבי יוחנן סובר ש"ונצבת לקראתו" הכוונה תזכור שהוא מלך. זה אדם מכובד, ויש מצוה לכבד את המלך. בהקשר אחר רואים שיש מצוה לכבד את פרעה, כמה שהוא רשע, כי הוא מלך. אז ההסבר של "ונצבת לקראתו" הוא הסבר לו פנים. תעמוד מולו, תסביר לו פנים, תסביר לו בדיוק מה הולך להיות פה. יהיה רע בשבילו, אבל תאמר לו בצורה יפה. יש ביטוי אצל הרבי מליובאוויטש, שכל דבר – גם דבר קשה – צריך להיות בדרכי נעם, כמה שזה נשמע מוזר. גם שהולך לעשות כאן דבר קשה, לעשות בדרכי נעם, ובפרט שהוא מלך. ריש לקיש אומר לא, אומר הפוך – "ונצבת לקראתו", "העז בו פנים", תדבר בעזות. לא "הסבר" אלא "העז". שני דברים מהקצה אל הקצה. רש"י אומר ששניהם לומדים מהמלה "לקראתו" – או לכבודו, או שלפעמים בתנ"ך "לקראתו" זו לשון מלחמה. המהרש"א אומר שרבי יוחנן ודאי לומד מהמלה "לקראתו", אבל אולי ריש לקיש לומד מ"ונצבת" – לפעמים נצבים למלחמה, למריבה. בכל אופן, איך שלא יהיה, יש מחלוקת.

הגמרא מקשרת את המחלוקת, אם צריך לדבר עם פרעה בהסברת פנים או דווקא בעזות פנים, לעוד דבר שאמר ריש לקיש בהקשר לפרשה הבאה. אמרנו שהמכות מתחילות מדם ומגיעות לבכורות, שהיא גם סוג של דם. מה כתוב שם? כתוב שמשה רבינו עמד לפני פרעה והתרה בו על המכה האחרונה. התרה בו על מכת חשך, ולא חזר שוב – אדרבה, פרעה אמר שאם הוא יחזור שוב יהרוג אותו – אלא התרה בו גם על בכורות. אז משה אומר "וירדו אלי כל עבדיך" – אומר "וירדו" ולא אומר "וירדת" כי חלק כבוד למלכות. בסוף פרעה עצמו ירד להתחנן שיצאו ממצרים. בסוף כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף". זה סיום הפרשה. קודם כל הוא מדבר יפה, "וירדו" ולא "וירדת", אבל הסוף הוא – המלה האחרונה, הדבר האחרון לפני מכת בכורות – "ויצא מעם פרעה בחרי אף".

לפני שבוע הסברנו שבכל פרשה יש ביטוי מרכזי ששוה "בראשית", שהוא ה"בראשית" של הפרשה. בפרשת בא, הפרשה הבאה, הביטוי הוא "ויצא מעם פרעה בחרי אף" = בראשית. לא רק שזה בראשית, אלא עוד מעלה. כתוב בתיקוני הזהר שבראשית אותיות ברית–אש. יש הרבה צירופים לבראשית, ואחד המרכזיים בתיקוני הזהר הוא שאני לוקח ומחבר שתי אותיות מהתחלה והסוף – ברית – ונשארות אותיות אש. כאן "ויצא מעם פרעה" שוה ברית ו"בחרי אף" שוה אש. כך משה רבינו נפרד סופית מפרעה לפני הסוף, לפני מכת בכורות. מה כתוב בחז"ל? קודם הוא מדבר איתו יפה, כמו שרבי יוחנן אומר. אבל כאן, ריש לקיש דורש על המלים האחרונות – "הכל הולך אחר החיתום" – "ויצא מעם פרעה בחרי אף", "סטרו ויצא". הוא פשוט ניגש לפרעה המלך, נתן לו סטירה, ויצא. כשלומדים תורה כל אחד צריך לצייר ולחוות כל מה שלומדים. כאן אתה עומד מול המלך, הוא מדבר איתך לא יפה אבל אתה בכל אופן מתייחס בכבוד, אבל בסוף אתה פשוט ניגש, נותן לו סטירת לחי ויוצא, וזו הקדמה למכת בכורות.

מי זה רבי יוחנן וריש לקיש? כתוב שרבי יוחנן זה צדיק. תמיד שיש מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש מוסבר בחסידות שאלה שני טיפוסים. יש "צדיק מעיקרא", שמעולם לא חטא, ויש אחד שהיה חוטא – לא סתם חוטא אלא היה ליסטים – שזה ריש לקיש, אלא שהוא חוזר בתשובה. אם כן, מכל חז"ל אולי הכי חשוב שמסמל את הבעל תשובה הוא ריש לקיש. הוא יצא צדיק גדול, אבל בכל אופן הוא מיסודו בעל תשובה, ואילו רבי יוחנן הוא הצדיק הגמור. ריש לקיש הוא הגיס של רבי יוחנן. רבי יוחנן קרב אותו והחזיר אותו בתשובה, והחזיר אותו בתשובה על מנת שיתן לו את אחותו לאשה, וכך היה. מה רואים? שהצדיק אומר שעם המלך – "מלך הוא, הסבר לו פנים יפות". אבל הבעל תשובה, שהוא יוצא ממנו – בעל התשובה היה עבד לפרעה מלך מצרים. הצדיק לא היה עבד, כמו שכתוב שהלוים במצרים לא היו בעבדות, לא השתעבדו. מי זה יהודי רשע? אחד שהוא בגלות מצרים, הוא תחת יד פרעה, הוא מושפע מפרעה, הוא עבד של פרעה, מנטלית הוא עבד של פרעה. הוא היה שם, והוא יוצא משם, והוא צריך לתת  לפרעה את הסטירה בפנים לפני שהוא יוצא ממנו – "רשע הוא, העז לו פנים". רבי יוחנן, הצדיק, שלא היה שם, יכול לדבר יפה, לחלוק כבוד. אחד הפירושים – החתם סופר, אחד הכי חשובים – אומר שבעצם גם כאשר נותנים כבוד למלך הרשע, הכבוד הזה הוא על דרך "לפני שבר גאון". לפני שהקליפה נשברת סופית – לפני שהאדם נשבר סופית צריך לתת לו להתגאות. ממי לומדים זאת? מאסתר המלכה, שהזמינה את המן הרשע, הרימה אותו גבוה, סיפקה לו הרבה גאוה – שרק הוא המוזמן היחיד עם המלך, למשתה שאסתר עושה – והיא הבינה (חכמת אסתר, חכמת נשים) שככל שארומם את המן כך הוא יפול, וכך היה. לומדים זאת מהפסוק "לפני שבר גאון" – לפני שהקליפה נשברה היא מתגאה. ככה, אומר החתם סופר, גם בהקשר הזה של פרעה מלך מצרים המצוה לתת לו כבוד היא בעצם להרים אותו על מנת להפיל אותו. אדרבה, הוא אומר יותר גרוע – אם כל הזמן תזלזל במלכות, בזה אתה תזכה את המלכות. כאילו שנתת לו עונש, ואם נתת לו עונש בזלזול הוא לא יקבל את העונש הראוי לו – הוא כבר קבל את העונש. לכן, אם אתה באמת רוצה שיפול טוטאלית צריך לכבד אותו. כך אומר החתם סופר. גם בהקשר שלנו, יש שנותנים כבוד למלכות עם הכוונה של החתם סופר.

אם כן, אמרנו כאן שני כללים: מצד אחד, מי שמסוגל לתת כבוד הוא מי שלא היה תפוס שם, לא יצא משם. אין לו גם את מדת הרוגז. היום, בהשגחה פרטית, זה חדש טבת. לכל חדש יש חוש, והחוש של טבת הוא רוגז – "רגזו ואל תחטאו", רוגז על הקליפה. זה חוש בנפש, להתרגז על הרע בעולם. מה יכול להיות יותר רוגז בקדושה מאשר הרוגז של של משה על פרעה לפני מכת בכורות, "סטרו ויצא". פשוט שהדבר הזה, שהוא נתן סטירה ויצא, היה כל כך קשה אצל גדולי ישראל בזמן הגלות, עד שיש מי שאומר שאולי הכוונה שלא כפשוטו, אלא רק שדיבר לא יפה אבל לא נתן סטירה ממש. יש מי שאומר שאולי "סטרו" מלשון סיטרא – צד – שהוא יצא עם פנים הצדה, לא כמו שיוצאים מאדם מכובד עם הגב אחורה והפנים כלפי האדם המכובד. רואים שלגדולי ישראל קשה לעכל את דעת ריש לקיש, איך מישהו נותן סטירה למלך. אבל ככה רש"י אומר, זה פשט – פשט לכל הפשטנים. פשט הוא פשט, כי ריש לקיש רגיל בכך. הוא הבעל תשובה – ככה צריק להתרגז ולתת סטירה. זה גם לא סותר את זה שבתחלת אותו פסוק מדברים אליך יפה, וגם הכבוד הזה – כמו שאמרנו בשם החתם סופר – הוא "לפני שבר גאון", לרומם את הקליפה לפני השפלתה. כל המטרה כמובן זה "נגוף ורפוא" – נגוף למצרים ורפוא לישראל – שעל ידי המכות עם ישראל מתרומם ונולד. כמו שיש חבלי לידה לפני לידה, משבר – שבר – הקליפה נשברה, היינו בגלות כמו בעיבור, האשה יושבת על המשבר, משהו נשבר ואז הולד, הבן, יוצא לאור עולם. אז גם, נדגיש שוב את הציור הזה, גם היום – בדיוק בהקשר הזה – שמצד אחד מלכות זה מלכות, מגיע למלכות איזה כבוד, אבל בשעה הקריטית ביותר, במיוחד כשהמלכות הזו היא מרגיזה במיוחד, צריך להיות גם "ויצא מעם פרעה בחרי אף", עם סטירת לחי. אחד מגדולי החסידים, השם משמואל, אומר – מה בעצם הסטירה הזו עשתה? משה רבינו לא עושה שום דבר סתם, וגם לא כועס סתם. על משה כתוב "ויצא מעם פרעה בחרי אף" – הוא לא כועס סתם ולא עושה שום דבר סתם. מה זה הדבר הזה? הוא אומר שהתועלת כאן היתה להפריד סופית את פרעה מהזיקה לעם ישראל. שיהודי יכול לבוא ולתת למלך סטירה בלי לפחד – ה' אמר לו להיות "אלהים לפרעה", שר ושופט – בכך הוא הפריד כל זיקה וקשר בין פרעה לעם ישראל, גמר את הפירוד. כך שיהיה לנו, הכל בדרכי נעם – כמו שהרבי אמר, שגם הדברים הכי קשים, כמו פרדוקס, יכולים להיות באופן המתקבל ובדרכי נעם, גם סטירת הלחי. שה' יעזור שהטוב יתפרד מהקליפה ומהרע לגמרי. התכלית הסופית היא מתן תורה, אור לכל העולם, שאחרי שהטוב נפרד מהרע הוא חוזר ומאיר לו, מאיר לכל העולם. כן תהיה לנו בגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.