המדריגה הד', הוא מה שהולכים על קברי הצדיקים שהיו יודעים ומכירים אותם בהיותם בחיים כו', אזי מצד תוקף אמונתו שהי' מאמין בו בעודו בחיים חיותו, שהוא איש אלקי קדוש יאמר לו, וכשהי' נכנס אצלו בהיותו בחיים חיותו הי' מתבטל ממציאותו כשנכנס להיכל כבודו כו' מצד גודל הבושה וההכנעה, שמתבושש ונכנע מפני הצדיק עד שנעשה כאבן דומם ממש ולא יכול לדבר כו', כי זהו אמיתות הביטול כמ"ש אדני שפתי תפתח כו', וכמו"כ כשהולך על מקום מנוחת קדשו מתבטל שם ביתר שאת כו' . . הנה בודאי כשיבוא אל מקום קדושת מנוחות הצדיק, ומצייר לפניו דמות פניו הקדוש והטהור, תפול עליו אימתה ופחד . . גם יכול הוא לבוא עי"ז לבחי' ביטול במציאות ויראה עילאה ממש. וענין יראה עילאה היא הנזכר בסידור בהערה של תיקון חצות, שהיראה עילאה היא יראה פנימית והיא יראת בושת, כמו המתבייש מאדם גדול וצדיק, מפני שפלות ערכו לגבי הצדיק הוא מתבטל ממציאותו לגמרי עד שכלא נחשב הוא.
והנה אע"פ שמבואר ומובן מכ"ז שיכול כ"א מן התלמידים לקבל חלקם ותורתם מבחי' רוח רבם בכ"מ שהוא ע"י שאור ג"ע מתפשט סביב כל אחד, וא"כ א"צ ליסע אל מקום מנוחתו להשתטח שם על קברו, אך הנה כ"ז הוא אם לא נפסק חבל ההתקשרות אהבה רבה אל רבו כמו שהי' בעודו בחיים חיותו, ומתנהג בעבודת הוי' באה"ר ובאמונה כפי אשר הורהו רבו, ע"כ יוכלו לקבל חלקם מבחי' רוח רבם וכמ"ש שם, אבל אם נפסק ח"ו חבלי עבותות האהבה מצד טרדות הזמן בעניני עוה"ז בענינים גשמיים, אשר כמעט נכבה אור תורתו ואוי"ר אשר הופיע עליהם בעודו בחיים חיותו עד שבמשך זמן נוכל לכבות ולהיות נשכח בעודו בחיים חיותו לגמרי כידוע, שלזה הי' צריך [תמיד] גם בעודו בחיים חיותו לקבל פני הרב תמיד ולשמוע מפיו דוקא דא"ח, ואע"פ שדבריו המה בכתובים, אעפ"כ אינו דומה שמיעה מרחוק מראיית פניו דוקא, כי הארת פניו גדולה יותר מקבלת דברים, ושניהם כאחד טובים וגורמים אליו תוקף ועוז התקשרות האהבה רבה בתשוקה נפלאה. שזהו שאמרז"ל כל הדבוק בת"ח כאילו בשכינה . . .
וזהו מארז"ל חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, לפי שאז הוא מקבל תוספת אור מרוח רבו שמאיר אז ביתר שאת ויתר עז, שהיא הנותנת כח ועוז אחרי התפרדותו מעמו להיות מתחזק בעבודת הוי' באהבה ויראה כפי אשר קיבל מרבו, והכל מכח הארת פניו דוקא. וראי' לזה הוא, כאשר מתרחק זמן רב מרבו אפי' בעודו בחיים אזי נפסק חבל התקשרות האהבה רבה ונופל ממדריגתו באהבה רבה בעבודת הוי', וכאשר יקרה מקרה זה בכמה אנשים כידוע. וזהו אמיתית טעם הנוסעים תמיד לשמוע דא"ח מפי רבם דוקא אע"פ שכבר שמעו וראו בכתובים ויש אתם כו', אעפ"כ נוסעים תמיד לקבל פני הרב בתוספת אור פנים מאירות פנים מסבירות לגלות להם אור תורת אמת כו', כי עי"ז מאיר נפשם בעבודת הוי' באהבה ויראה כו', כי ע"י התקשרות האהבה רבה נקשר נפשו בנפש של הצדיק כמ"ש ונפשו קשורה בנפשו ואע"פ שאין לו ערך לגבי נפש הרב, מ"מ איזה ערך ושייכות יש לו עכ"פ כיון שמקושר אליו ומאמין בו [בודאי יש לו איזה שייכות] ועי"ז יכול לקבל חלקו מרוח רבו כנ"ל וד"ל.
והנה מובן מכ"ז עכ"פ אשר מכ"ש וק"ו כאשר שבק חיים לכל חי, אע"פ שחיים שלו שהם אמונה ואהבה ויראה נמצאים בכל העולמות, ויוכלים התלמידים לקבל חלקם כו', אך מ"מ במשך זמן רב וטרדת הפנאי בלחץ ודוחק הפרנסה יכול לכבות אור תורתו ועבודתו לגמרי מן התלמידים, לכל מן ההכרח הוא לנסוע אל מקום מנוחתו עמוק כי בודאי עדיין לא נפסק [לגמרי] מכל וכל רק נשאר איזה רשימו כשהוא בחי' רוחה דשביק בגווה . . . והוא ענין הרצון שיש לאדם ליסע אל מקום מנוחת הצדיק כדי לעורר את האהבה כי אם הי' נפסק ח"ו לגמרי לא הי' לו גם רצון לזה כלל, וככה רוח זה דשביק בגווי יכול הוא לעורר [את] רוח רבו מחדש בעוז אהבה רבה והכנעה עצומה ויגיעה גדולה לקבל ג' מדות הללו שהם אמונה ואהבה ויראה כנ"ל כמו שהורהו רבו כנ"ל…
http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=826&CategoryID=429