"עשה ולא תעשה בגיל ההתבגרות" (הרצאה ו' מנחם-אב תשס"ט)

אור לז' מנחם-אב ה'תשס"ט

 יש מכתב מהרבי, הזכרתי את זה כמה פעמים, שהיו הורים שכתבו לרבי על א' הילדים שלהם בגיל ההתבגרות. הרבי כותב בחזרה במכתב, ומציע, שישתמשו שישתדלו למצוא מישהו להשפיע על הבת שלהם, מישהי שהיא מחזיקה, מהמשפחה, דודה או בת דודה, או מהמורות, או מהחברות, והרבי מביא שתי סיבות למה בהגיל שהבת נמצאת לפעמים זה יותר כדאי כך. הרבי כותב טעם ראשון, מכיון שהורים הם מעורבים בצורה רגשית עם הילדים שלהם, אז כשהם רוצים לדבר עם הילדים על איזה שהיא בעי'ה – אז בעיקר הרגש יעבוד, ואז הילדים שומעים לא את התוכן של השיחה, אלא ההתרגשות של ההורים – אם זה אכזבה, אם זה תיסכול, אם זה כעס, אם זה ייאוש, כל ההתרגשות, כל הרגשות שיש לפעמים בגיל הזה, שלפעמים צריכים להתמודד עם זה, אומר הרבי, הילד ירגיש יותר את הרגשות האלו, ולא את התוכן מה שמדברים. בגלל שהדיבורים של ההורים זה מלא רגש, וקשה להם להתנתק מהרגשות שיש להם בפנים.

http://jewish-education.info/uploads/rav_gluchovsky/shalom_bayt/5769/ase_lo_taase_hitbagrut10.wav

אמרתי פעם, לפעמים כשאנו מעירים את הילדים שלנו בבוקר, א' הבעיות שיש להם בגיל ההתבגרות, שהם יודעים לישון טוב, אז אנחנו יכולים להגיד להם לקום, אבל הם שומעים בה"לקום" שלנו את ה"לקום!" – את התיסכול שיש לנו שהם ישנים, את הכעס שיש לנו, את הייאוש שיכול להיות, את ה"מה יהי' עם החיים שלו!" וכו' וכו'. זה נמצא בפנים. לכן הילד הוא מרגיש את זה והוא מיד נכנס להתגוננות, להתקפה, לכן, אומר הרבי, זה הטעם הראשון. לא אתם – בגיל הזה.

דבר שני – אומר הרבי – יש עוד סיבה. בגלל שבגיל הזה מחפשים זהות אישית, מחפשים עצמאות. וההורים בשביל הילדים בגיל הזה – הם הסמכות. באופן אוטומטי אנחנו סמכות. תמיד הייינו סמכות. ומכיון שאנחנו סמכותים, והם מחפשים את העצמאות, מיד נהי' התנקשות בין החיפוש לעצמאות, ובין ההרגשה שיש סמכות שמופעל עליהם.

רואים את זה גם כן, למשל, בתורה כתוב, "מכה אביו ואמו מות יומת", "מקלל אביו ואמו מות יומת", ושואלים המפרשים, אדם, צריך להגיד לו לא להכות את ההורים שלו? ומסבירים המפרשים, דוקא בגלל הסמכות שיש להורים על הילדים שלהם, שמה טמון סכנה, שאם אתה מפעיל את הסמכות לא בצורה נכונה, אתה עלול להביא את הילד למצב עד כדי להכות או לקלל. בגלל שהוא עומד מול סמכות, ולאו דוקא הוא מצדיק איך שמפעילים את הסמכות נגדו.

היום, בכל התיאוריות שמדברים, וכל השיטות למיניהם, א' מהדברים שמדברים בגיל ההתבגרות, שהשליטה שהי' לנו פעם על הילדים כשהם קטנים, צריך להשתנות בזמן שהם מתבגרים. ילד קטן – אנחנו שולטים במאה אחוז. ככה זה צריך להיות. כמובן לא משטרת ישראל בלבד, עם אהבה! – אבל עם כללים, עם סדר, אנחנו קובעים, אנחנו אומרים, אנחנו מכוונים – זה הסדר של החינוך בגל הרך. הרבי כותב אפילו שעיקר החינוך בגיל הרך – זה העיקביות וההרגלים היום יומיים שאנחנו קובעים. לא כ"כ הלימוד עם הבנה, יותר ההרגלים ועיקביות. הסיפורים – הם כדי להטעים, בגיל הרך.

אצל המתבגרים, אנחנו חייבים לעשות את הסוויטש, אנחנו כבר לא גגנות, אנחנו כבר לא מתעסקים עם ילדים בגיל הרך, זה לא רק עקביות והרגלים, זה כבר הבנה, ההסברה, חבירות, ידידות… הרבי כותב במכתב, שאנחנו צריכים להתייחס לתלמידים קשישים, כמו תלמידים חבירים יותר, זה יותר הקשר הידידותי.

 לכן, דבר ראשון, זה נקרא בשפה שלנו היום, שהרבה אומרים, שבגיל הזה זה חשוב מאד לחפש, הם קוראים לזה MENTORY. MENTORY באנגלית זה משפיע, מדריך. שבגיל הזה דוקא מי שיכול להשפיע יותר על הילדים – זה לאו דוקא הורים, אלא חברים, כמו אנחנו רואים בגיל ההתבגרות כמה שחברים חשוב להם, זה יכול להיות מישהו מהצד, כמו דוד, או דודה, או מורה או מורה, שעשה קשר טוב עם הילד.

כי הנקודה היא – כמו שהרבי כותב – אנחנו כהורים – סמכות. ויש "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה", יש שופט ויש יועץ. שופט – הוא סמכותי, הוא מדבר, הוא קובע! היועץ – כמו שהרבי מסביר בשיחת פ' שופטים נ"א, היועץ יורד למטה, בהסברה, יותר  בקירוב הדעת, עם מי שמקבל את העצה. ובגיל הזה – אנחנו חייבים לעשות את הסוויטש הזה. לדעתי, אחד מהבעיות שיש לנו כהורים, שאנחנו לפעמים לא שמים לב לשינוי שלאט לאט קורה לילדים. אנחנו עדיין קבועים בגישה כשהם היו ילדים קטנים. וכמו שאומרים, גם כשיש לנו הורים מבוגרים, ואנחנו כבר בני חמישים, ולפעמים אנחנו מרגישים מול ההורים שלנו, שלא יעזור לנו שום דבר, הם עדיין מסתכלים עלינו כמו בני עשר, וזהו זה! ככה הם מדברים כלפינו, ככה הם מצפים, וככה זה!

ואנחנו לפעמים תקועים בשלב הזה גם כן. זה אחד מהדברים שאתה רואה בעניין הזה.

יש מכתב מהרבי, הרבי כותב להנהלת הישיבה במונטריאול. התלמידים רצו לנסוע לי"ט כסלו להרבי להתוועדות של י"ט כסלו. זה נסיעה כל כיוון של 6-7 שעות, זה הי' לוקח כמה ימים. והנהלת הישיבה היו נגד זה כיוון שהם הרגישו שזה יגרום להוציא אותם מסדרי הישיבה כמה ימים, עד שהם יסעו ועד שהם יחזרו, ולכן הם התנגדו לזה, והם שאלו מה דעתו של הרבי על זה. וזה הרי המכתב שהרבי כותב בשנות החמישים. הרבי כותב להם, שידוע, שהנוער בארצות הברית – קשה להם עם קבלת עול. רצונם להגיע לפה – זה רצון חזק, כי לחלק מהם יש גם כן המשפחה פה, אז הם רוצים לראות את המשפחה, ויש להם עוד סיבות, אבל זה רצון חזק. ולעצור את הרצון הזה – זה נסיון גדול בשבילם. בפרט שלנוער ארצות הברית קשה עם קבלת עול. לכן הרבי מציע, במקום ללכת נגד הרצון שלהם, להשתמש עם הרצון כמנוף. לומר להם, "בסדר, אבל כדי להגיע להרבי – צריכים הכנה, צריכים ללמוד כמה מאמרים בעל פה, כמה דפי גמרא בעל פה, כמה פירקי תניא, לעבור מבחן – להשתמש עם הרצון הזה, לא ללכת נגד, אלא שהרצון יהי' מנוף למשהו חיובי. כשיש כזה סוג רצון, במקום להגיד את ה"לא" – שאז אתה מעמיד בנסיון, שהוא חייב לקבל עול, בגלל שזה בניגוד למה שהוא רוצה, להשתמש עם הרצון הזה דוקא, הגל הזה – לעלות על ה"גל", ולהשתמש ליותר דברים חיובים.

א' מהדרכים, איך שאנחנו מחנכים – זה לא רק חינוך פרונטלי. אלא זה לבנות קשר אישי עם אנשים. לדוגמה, כשאנחנו רוצים להביע את האהבה שלנו לילדים הקטנים שלנו, הבעת האהבה מתבטא בחיבוק ובנישוק. זה – אהבה פיזית שאנחנו מגלים, כדי שהילד ירגיש את האהבה. אבל יש גם כן אהבה כשמדובר על גיל התבגרות, כדי שהילד ירגיש את האהבה של ההורים שלו – זה לאו דוקא ע"י חיבוק ונישוק. אהבה אצל הילד בגיל הזה – אם תשאל אותם – הם יגידו, שהורים שלי מקשיבים לי, ההורים שלי מבינים אותי, ההורים שלי משתדלים ומנסים להבין, מאיפה אני בא, מה מפריע לי, מה אני צריך. הם לא רק חושבים מה הם צריכים ממני, אלא הם חושבים מה אני צריך. כשהילד בגיל הזה רוצה להרגיש אהבה, הוא יותר מדבר על דברים כאלה.

יותר מזה – יש דברים שהם אותו דבר, אבל זה משתנה. אתן לכם דוגמה. כשיש לנו ילדים קטנים, תינוקות, אז אנחנו יכולים לתת להם אוכל, לתת להם להניק, או לתת להם בקבוק. מה אומרים רוב המומחים היום? תשתדלו כמה שאפשר להניק. למה? כי חוץ מזה שנותנים לאכול, זה גורם לקשר, זה BOUND, זה התחברות פנימית בין התינוק לאמא. להרגיש אחד את השני. שמה זה ברמה של הרגשה פיזית. אחר כך אומרים – אתה חייב לתת את הבקבוק? – אל תתן את הבקבוק, שהוא יחזיק רק לבד. תקח את הבקבוק, ותחזיק את התינוק אתך, ולתת לו בקבוק. שהוא ירגיש אותך! לא רק שאתה נותן לו לאכול, אלא בשעת אכילה יש לך התחברות הזאת.

אותו דבר, שהילדים מגיעים לגיל יותר גדול. זה לא מספיק רק לתת. נתתי לו ללכת לקעמפ! נתתי לו אופניים! נתתי לו משחק! קניתי לו מחשב! זה – כמו לתת את הבקבוק, שב על הספה, תשתה! לא רק זה אנחנו מחפשים. את הנתינה האישית שלנו כלפי הילדים שלנו. בגיל ההתבגרות – זה יותר ליהנות ביחד, לעשות דברים ביחד, שיהי' את ההתחברות הזאת תוך כדי הדברים שאנחנו עושים. כמו שאנחנו מחזיקים אותם כשהם קטנים, צריכים לא להתנתק מהם כשהם גדולים. כמובן, לא לחנוק אותם, אבל – שיהי' כייף ביחד, הנסיעה ביחד, טיול ביחד. לא רק זה. כשאנחנו נוסעים באוטו- למה הרדיו צריך להיות פתוח? למה צריכים לשים את הCD  או משהו כזה? יש לך אפשרות? תפוס שיחה, תדבר! ולא רק "איך הי' בבית ספר"? "מה הי'?". לא רק זה. בכלל – לספר. דיברנו על זה פעם. אפשר לספר מה הי' בחיים שלך, התלבטויות, עניינים, הרפתקאות שעברת.

פעם היו מדברים, שצריכים לתת זמן איכותי לילדים. נכון! אבל יש לפעמים זמן, שקוראים את זה היום "זמן דרך אגב". מה פירוש? יש שני כיורים במטבח? צריכים לשטוף כלים? אחד תופס את הבשרי, אחד תופס את החלבי – אפילו לא רואים אחד את השני – ומדברים בשעה שעושים משהו. או אנחנו עושים איזה שהוא טיול ביחד – תוך כדי עשיות האלו – לפעמים השיחות שיש – אנחנו מגלים דברים שלא חלמנו עליהם. כי זה לא משהו פורמלי. כי בזמן שאנחנו מרגישים טוב אחד עם השני – אז המחיצות יורדות. ומתחילים לדבר על החיים היותר פנימיים. ויש לכל אחד ואחד מאתנו את החיים החיצוניים שלנו, ואת החיים הפנימיים שלנו.

אנחנו רואים ילד שפתאום מתחיל להיות מופנם. אז כלפי חוץ – מופנים, לא דברן, שותק – זה רק שטחי, בחוץ. מה גורם לו את העניין הזה? זה מה שאנחנו קולטים כשהם מתבגרים. אנחנו צריכים לחפור, להבין את הילדים שלנו. אם הוא מופנם – יכול להיות בגלל שלא מרוצה, משהו מפריע לו. או יש לו בעי'ה עם בטחון עצמי, וכן הלאה. צריכים לחפור ולהגיע קצת יותר לחלק הפנימי של הנפש, ולא רק להסתכל על הצד השטחי. יש עניינים חיצוניים, אבל יש גם כן – מה המוטיבצי'ה הפנימית.   

אחד מהדברים החשובים ביותר – זה סגנון הדיבור שאנחנו מקיימים עם הילדים שלנו בבית. כי זה יכול מאד מאד להשפיע על מה שהולך. הי' לי פעם סיפור עם בחורה, שההורים שלה הגיעו אלי, היא היתה בת 16, והי' לה שנה מאד קשה בבית הספר. היא לא הסתדרה עם המחנכת שלה בכלל. ובגלל זה התחילו לצמוח מזה כל מיני עניינים אחרים. התחלתי לשאול אותה, כשההורים כבר יצאו, מה עם המחנכת? והיא סיפרה לי, ואמרה לי, יש לי בעי'ה שאני מאחרת. השעון הפנימי שלי לא עובד כל כך טוב. כל יום אני מגיעה 10 דקות, 15 דקות, 20 דקות באיחור. קשה לי מאד להגיע בזמן. יום אחד הי' לי איזה שהוא טרעמפ, קמתי מוקדם, הגעתי לכיתה והייתי 10 דקות לפני הזמן.  כשהמורה, המחכנת שלי, נכנסה, והתחילה לקרוא את השמות, וראתה אותי – היא אמרה – צריכים מחיאת כפים בשביל חני, שהגיעה בזמן. וכולם צחקו ומחו כפיים. כמובן אני גם כן צחקתי. אבל בפנים… אני הרגשתי, שהיא שופכת את הדם שלי. מה זה, אמרתי, אדם כזה, שמסוגל לבייש, לבזות, ולעשות את זה בצורה כזו – אתה אני לא רוצה קשר. ומשלבים הראשונים של השנה היא ניתקה קשר רגשי עם המחנכת שלה, בגלל הבזיון והבושה שהיא ספגה, והמחכנת אפילו לא ידעה! ומה אנחנו רואים? ילדה, שהיא בגיל התבגרות, שהיא אנטי-מחנכת! אנטי-מקבלת סמכות! וזה כלל וכלל לא כך. זהו רק החלק השטחי. יש משהו יותר פנימי שגרם לזה. משהו יותר רגשי, שנמצא מאחורי העניין. וזה אחד מהדברים כשאנחנו מדברים על העניין הזה.

אני סיפרתי  – לפני שבוע-שבוע וחצי, הי' אצלי אבא אחד עם הבן שלו, לגבי לסדר את הבן באיזה שהיא ישיבה, ואנחנו יושבים ומדברים, והאבא אומר לי: נו, כבוד הרב, עכשו זה ההזדמנות, הבן הזה, כשהוא בישיבה, אף פעם לא שומעים ממנו כמעט! תגיד לו, שיתקשר! תגיד לו, שצריך לכתוב! תגיד לו, כיבוד אב ואם! הוא לא יודע איך לכבד את ההורים שלו!, כבוד הרב, אני משתמש בהזדמנות עכשו! הילד הזה יושב ככה, בתוך עצמו… אומר האבא: נכון, שאתה לא כותב?! הבן לא עונה. "אבל שאלתי אותך!"… אחרי הפעם השלישית הוא אומר: כן.

אומר לי האבא: ככה זה כל הזמן, כשאני מדבר אתו, הוא לא עונה לי, וכשהוא עונה – בקושי שומעים אותו…

אני יושב שמה, ואני אומר לעצמי: רבונו של עולם! יש הלכה מפורשת בשולחן ערוך, בהלכות כיבוד אב ואם, שאסור להכות את הבן הגדול שלך. מפני שאתה עובר על "לפני עוור לא תתן מכשול. כשאתה מכה את הבן הגדול – בן הוא גדול! שמא – הוא יבעט לך בחזרה! – אני חושב לעצמי: מה אתה חושב, אבא? אתה מכה את הבן שלך מולי, אתה חושב שלהכות זה רק עם היד? להכות, איך שאתה מכה בו בפה שלך, איך שאתה יורד עליו, איך שאתה מבייש אותו, ואתה דורש את כבודך בצורה אגרסיבית, אז שמא הוא יבעט לך! זה שהוא לא עונה לך – זה כתוצאה מהסגנון שלך כלפיו! לא עניתי לו על זה. הוא לא ירד ממני, עד שאני אמרתי לו, אני חושב, ששניכם צריכים לשבת ללמוד הלכות כיבוד אב ואם. זה מה שעניתי לו. מפני שאני גם כן לא רציתי לפגוע באבא מול הבן. זה גם כן לא חינוכי – להתחיל לתת מוסר לאבא כשהבן יושב שמה. אבל איך שהרגשתי…

ואני למדתי את זה גם כן מהרבי, שהי' פעם מכתב, שהי' סיכסוך בין אבא לבן, איפה ללמוד, באיזה ישיבה, הבן רצה ללמוד בישיבה מסויימת, והאבא הי' נגד. כתבו לרבי. הרבי לא ענה. אבא כתב פעם שני'ה, והרבי לא ענה. פעם שלישית – אז הרבי עונה, הסיבה למה שלא עניתי, זה לא בגלל שאני מתחמק. הרבי אמר, הרי זה ברור, יש דין בשולחן ערוך, בהלכות כיבוד אב ואם, שיש שני דברים, שלא צריכים לשמוע להורים שלו. באיזה ישיבה ללמוד – כי כתוב "לעולם ילמוד אדם במקום שלבו חפץ", וגם כן – עם מי להתחתן. נכון, הוא מכבד את מה שהם אומרים ושומע. אבל בסופו של דבר, ההחלטה היא של הבן או של הבת בקשר לדברים כאלה. אז עונה הרבי לאבא: אני קיוויתי שמה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן. שאתה תבין לבד – איך אתה רוצה שאני אענה על כזה שאלה? בודאי אני צריך לענות, שהבן יכול לעשות מה שהוא רוצה בלימוד התורה. זה דין מפורש בשולחן ערוך! אז אני חיכיתי וקיוויתי שאולי אתה לבד תבין, שאם זה מה שהבן רוצה – אז אתה צריך לרדת מהרצון שלך. לא רציתי לתת לך את ה"פאטש" מול הבן שלך. אם אתה לוחץ – אז אני חייב להגיד לך, מה אומר השולחן ערוך.

אז גם בדיבור, בתוך הבית, אם אנחנו מדברים, הדיבורים בתוך הבית הסוג תיקשרות משתנה בגיל, ואנחנו צריכים לדעת איך להחמיא, איך לעודד, איך לקבל, איך להזדהות אתם רגשית, להקשיב. ואיך לחפש את הטוב בילדים שלנו. במקום לשפוט, להאשים, לבייש, לפגוע, או לחפש דוקא את הרע, שיש בתוכם, ולהבליט אותו. זה – כשאנחנו מדברים על קומוניקצי'ה, זה תקשורת.

אנחנו, יש לנו טבע בדרך כלל, שאנחנו אנשים ביקורתיים. הטבע של האדם – שהוא רואה את הרע יותר ממה שהוא רואה את הטוב. כך הראשונים מביאים. ואנחנו צריכים לעבוד על עצמנו, דוקא לראות את הטוב. זה חלק מהעניין.

יש עוד דבר אחד, שאני רוצה להגיד. כשאנחנו מדברים בגיל הזה, אנחנו צריכים לחזק את הדברים החיוביים שיש בילדים שלנו. לחפש את הכישרונות שיש בהם. יש ילדים, שבגיל הזה דוקא, כתוב, "ויגדלו הנערים", אז, כשיגדלו הנערים – אז אנו רואים לאן הם הולכים. ולפעמים ה"יגדלו הנערים" זה תוצאה, שכשהם היו ילדים קטנים, היו אותות אזהרה, וסיפרו לנו על הבעיות – המורות, המורים, הגננות – והי' קשה לנו לקבל שלילדים שלנו יש משהו שלא בסדר. ונסינו לטאטא את זה מתחת לשטיח. ולקוות לטוב. אה, זה כלום!

כשאנחנו שומעים בעיות בלימוד, בעיות מוטוריות, היפראקטיביות, כשאנחנו שומעים את הדברים האלו בגיל הקטן – כדאי לנו טוב טוב להקשיב. כי – כמו שהרבי כותב – ההורים הם לא אובייקטיביים לגבי הילדים שלהם. ודוקא המורים, שמלווים אותם במשך כל כך הרבה שעות במשך היום, הם רואים דברים שאנחנו לא רואים. וזה לא חסרון – "על כל פשעים תכסה אהבה", והאהבה מסנוורת. וצריכים לדעת, איך לטפל בדברים. לא צריכים ליכנס לפחדים, אבל צריכים לדעת איך לתפוס את השור בקרניים, צריכים ללכת לטפל בדברים. אחר כך, כשהם מתחילים לגדול, כשאנחנו רואים שהילד יש לו קשיים, עם הקשיים שיש לו, אנחנו חייבים למצוא את הדברים החיוביים שיש להם, ולנסות לפתח את זה כדי לתת להם להרגיש טוב. כדי לתת להם גם כן את הערך עצמי לעצמם. כמו שסיפרתי את הסיפור עם הבחור, שהי' חצי מהזמן שלו בפרוזדור, בגלל ההתנהגות שהי' מאד "היפר" כמו שאומרים, עם כל הבעיות שיש בזה, אבל בסופו של דבר, אמרתי להורים האלו – אם הילד יש לו חוש מוזקלי – תלמדו אותו לקרוא בתורה. הוא קרא בתורה בבר מצוה שלו בפני כל הציבור, ואח"כ במשך השנה הם מצאו לו בית כנסת, והם שילמו לבית הכנסת בשבילו לקרוא בתורה, והילד הזה קרא בתורה במשך שלוש שנים, מידי שבת בשבתו. הוא הי' מרכז הבית כנסת כל שבת, יישר כוח גדול, הוא הרגיש טוב, ולא רק זה – בסופו של דבר הוא גם עשה קצת כסף מכל זה, זה גם נתן לו להרגיש טוב. ואחרי כל זה – הוא הפך להיות מומחה, והוא יודע את כל התורה כולה בעל פה. שאתה תשאל אותו איזה פסוק – אתה תתחיל רק – הוא יביא לך את הפסוק עד הסוף והמשך. כי בנו אותו בדברים החיוביים שלו.

הרבי פעם אמר – אנחנו מתפללים שיהפכו הימים האלו לששון ושמחה – הרבי אומר, שאין לך דבר גדול שמבטל סיבת הגלות, כמו חינוך. ו"מפני חטאינו גלינו מארצנו". אז כשאנחנו מחנכים את הילדים שלנו על טהרת הקודש, אבל לא רק בתוכן שאנחנו אומרים להם, אלא גם כן בסגנון, שאנחנו עושים!

הי' לי זוג השבוע, שישבו אצלי, שהאשה היא באה מרקע מודרני, דתי'ה אבל מודרנית, הבעל יותר התחזק, ויותר חרדי. אז הבעל אומר – נכון, כבוד הרב, זה חשוב מאד, איזה סוג אוכל שאנחנו אוכלים, כשהיא בהריון, כי זה משפיע על העובר? אז אמרתי לו – ודאי! נכון! אז האשה אומרת – נכון, כבוד הרב, אם האישה יש לה איזה שהיא עוגה ביד, שהבעל חושב שזה לא מספיק מהדרין, לא חוטפים את זה ככה בכוח? – נכון, נכון! אז מי "נכון"? – אמרתי – שניכם נכונים. גם התוכן צריך להיות "כשר למהדרין", אבל גם הסגנון צריך להיות כשר למהדרין. הכשר בד"צ על האוכל, והכשר בד"צ גם כן על הסגנון, על היחס, על הבין אדם לחבירו, גם כן. אז זה מושלם. כי אם התינוק הזה יגדל בבית, שרק התוכן יהי' כשר להמדרין, אבל הסגנון יהי' מעזה, רחמנא לצלן, אז בודאי הוא לא יגדל להיות כמו שצריך.

 אנחנו צריכים שגם התוכן מה שאנחנו מחנכים יהי' "כשר למהדרין", אבל גם לעבוד על עצמנו, שהסגנון שלנו יהי' כשר למהדרין.

וביחד – זה יתן לנו את הנחת יהודי חסידי בעזרת השם, ונוכל להגיד, ראו גידולים שגידלנו.

http://jewish-education.info/uploads/rav_gluchovsky/shalom_bayt/5769/ase_lo_taase_hitbagrut10.wav