ברכת מגן דוד

כוונות מגן דוד

המושג "מגן דוד" - התופס מקום רב בתודעת עם ישראל - מופיע פעם אחת בתפלה, בברכות ההפטרה. הברכה הרביעית בברכות הנאמרות אחרי קריאת ההפטרה - שהיא גם הברכה האחרונה מבין ברכות ההפטרה הנאמרות בתענית, והיא החותמת את תורף ברכות ההפטרה (כשאחריה נוספת בשבת ובמועד רק ברכה המוסבת על הזמן) - חותמת במלים "מגן דוד". ניתן לדרוש ברכה זו על פי צורתו של המגן דוד - משושה ממנו יוצאים שש כנפים.

לפי הקבלה משמעותה הבסיסית של צורת המגן דוד היא סוד שבע הספירות התחתונות - שש הכנפים מכוונות לספירות חסד (אהבה) גבורה (יראה) תפארת (רחמים) נצח (בטחון) הוד (תמימות) יסוד (אמת) והמשושה הפנימי מכוון לספירת המלכות (שפלות), שהיא "היכל הקדש באמצע".

כשמתבוננים בברכת מגן דוד רואים כי היא מכוונת באופן מובהק לסוד זה: בברכה מבקשים על ששה ענינים - "שמחנו הוי' אלהינו
[1] באליהו הנביא עבדך,
[2] ובמלכות בית דוד משיחך,
[3] במהרה יבא ויגל לבנו,
[4] על כסאו לא ישב זר,
[5] ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו,
[6] כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד" -
וכל הענינים סובבים סביב החתימה - "ברוך אתה הוי' מגן דוד". ששת הענינים מכוונים כנגד שש מדות הלב, והחתימה "מגן דוד" היא בסוד "היכל הקדש באמצע" - ספירת המלכות (שהדמות המובהקת המיצגת אותה היא דוד מלך ישראל). לכן, ניתן לצייר את הברכה במגן דוד כאשר שש הבקשות בברכה הן שש הכנפים וחתימתה היא המשושה הפנימי:

ונפרט את כוונות חלקי הברכה השונים (מתוך זיקה לתיקון מלכות דוד שצריך להיות בדורנו):

בינה: שמחנו הוי' אלהינו

הברכה פותחת ב"שמחנו הוי' אלהינו", ומפתיחה זו יוצאות כל שש הבקשות הפרטיות. כפי שיוסבר, שש הבקשות הפרטיות מכוונות כנגד ו מדות הלב - המכונות גם ו קצוות, כפי שבולט בציורן במגן דוד - שהן ששה בנים היוצאים מרחם האם (והמלכות היא הבת השביעית היוצאת מרחם אם זו, ואף קשורה אליה באופן מיוחד, כדלקמן). האם המולידה את המדות היא ספירת הבינה - עבודת ההתבוננות המולידה את הרגשות המתוקנים בלב האדם. פנימיות ספירת הבינה היא השמחה, והדברים אמורים בפרט כאשר מתיחסים אליה כאמא - "אם הבנים שמחה" . מהרחם של בקשת השמחה - "שמחנו הוי' אלהינו" - יוצאות כל הבקשות הפרטיות שבברכה זו.

המבנה הכללי של הבקשות כאן בנוי באופן מובהק לפי סדר הספירות. שתי הבקשות הראשונות הן זוג מאזן - בקשה על אליהו הנביא ועל המשיח. הבקשה הראשונה המתיחסת לדוד המלך מדברת על "בית דוד", ומיד אחר כך עוסקים בדוד-משיח באופן אישי ("במהרה יבוא" וכו'). שלש הבקשות הראשונות, שכנגד עיקרי המדות - חסד גבורה תפארת - הן בקשות חיוביות. אחריהן בא זוג בקשות השולל מציאות של מרידה בבית דוד או החלפתו באחר - כנגד הנצח וההוד (המוציאות לפועל כל ענין, וממילא עסוקות בהתמודדות עם המציאות המתנגדת לרצון הפנימי שהתבטא ברגש הלב עצמו, בספירות חסד גבורה ותפארת). שש הבקשות חותמות ב'תזכורת' לקב"ה על הבטחתו לדוד המלך על קיום מלכותו הנצחי, והכל חותם - "חותם [היסוד] בתוך חותם [המלכות]" - ב"מגן דוד", במלכות.

חסד: באליהו הנביא עבדך

הבקשה הראשונה - הקודמת לחמש בקשות שכולן עוסקות במלכות בית דוד ובמשיח - היא על ביאת אליהו הנביא. אליהו הנביא הוא "איש חסיד" הבא לבשר לישראל בשורות טובות ישועות ונחמות. בקבלה מבואר כי הספירות הפרטיות והמדודות - בהן נמשך האור הבלתי מוגבל בגבול פרטי מצומצם - מתחילות מספירת הגבורה. גם כאן, חמש הבקשות המתחילות מהגבורה 'מודדות' את האור האלקי בכלים המוגבלים של מלכות בית דוד, ואילו הבקשה הראשונה היא גילוי אור החסד הבלתי מוגבל, בשורת ישועה ונחמה שטרם הצטמצמה לפרטים ומדידות (כמובן, מכיון שהכל פותח בבשורת חסד, גם תכלית הכל היא חסד - מלכות דוד נבנית אמנם מן הגבורות, אך בסופו של דבר נמשכים לה "חסדי דוד הנאמנים"). הקשר של אליהו הנביא לספירת החסד קיים גם בברכת המזון - "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב" הוא "הרחמן" המכוון כנגד ספירת החסד.

אליהו בא להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם , לעשות שלום בעולם ולגשר על פער הדורות. אליהו עושה זאת על ידי ריבוי אהבת חנם - שהיא תיקון שנאת החנם בשלה חרב המקדש , וממילא היא המפתח לגאולה ולבנין בית המקדש השלישי - ולכן בשורת הגאולה של אליהו הנביא היא הגילוי כי "ועמך כֻלם צדיקים" , גילוי שכל ענינו אהבת חנם לכל יהודי. כאשר מגלה אליהו הנביא כי "ועמך כֻלם צדיקים" מתקיים ממילא סיום הפסוק - "לעולם ירשו ארץ" - גלוי וברור כי עם ישראל זכאי לרשת את ארץ ישראל ולהתחיל לכונן בה את מלכות ישראל הראויה, מלכות בית דוד.

[הכינוי "אליהו הנביא עבדך" - המונגד כאן ל"דוד משיחך" - רומז למובא בחסידות כי על כל אחד להאמין שאליהו הנביא לא זז מ-ד אמותיו של מורנו הבעש"ט זי"ע (שהיה ראשית התגלות אורו של משיח, והתגלגלה בו נפש דוד) וכי עמד לפניו "כעבדא קמי מריה" והלך בשליחותו. במובן מסוים אליהו הנביא ומורנו הבעש"ט זי"ע - שהיו שניהם תלמידיו של אחיה השילוני - משלימים זה את זה, והם מעין "רצוא ושוב" של אותו ענין עצמו. הבעש"ט אמר שהוא יכול לעלות בסערה השמימה כפי שעשה אליהו הנביא, אך הוא מעונין לקיים את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" . העליה באש השמימה והשיבה לעפר משלימות ביחד לתהליך של "רצוא ושוב". טבעו העצמי של אליהו הנביא הוא טבע של "רצוא", טבע של עליה וגבורה, אך עבודתו הפנימית - המודגשת ב"אליהו הנביא עבדך" - היא עבודת ה"שוב", עבודת האהבה והחסד המתפשטים כלפי מטה. בפנימיות, גם קנאותו הרבה של אליהו היא פועל יוצא של אהבתו הלוהטת לה', ועבדותו-תיקונו היא המשכת אהבה זו עצמה בדרך של "שוב" על כלל עם ישראל. קנאותו של אליהו - דווקא כשהיא באה מתוך אהבה רבה - מאפשרת לו לפגוע במי שפועל "להכעיס" נגד מלכות ה' ומלכות דוד עבדו, אך כאשר יורד הרשע מכסא דוד - כפי שיתבאר - ממלא אליהו את תפקידו ומחזירו בתשובה מתוך אהבת חנם רבה.]

גבורה: ובמלכות בית דוד משיחך

הבקשה השניה היא על בנין מלכות בית דוד - בסוד "בנין המלכות מן הגבורות". ראשית בנין המלכות המתוקנת היא מן הגבורה המצמצמת והמגדירה מהו הבטוי הראוי למלכות שמים בעולם וכיצד יש להנהיג את המציאות. כפי שהוזכר, בקשה זו עוסקת ב"בית דוד" (בחינת "ביתו זו אשתו", הנבנית מן הגבורות) ועוד לא בזהותו העצמית של דוד המלך ומלך המשיח. בנין מלכות בית דוד - עוד לפני זיהוי המלך היוצא מבית זה - היא בנין השקפה נכונה על אופיה המתוקן של המלכות.

אופי זה הוא "בית דוד", הוא 'גנים' העוברים במשפחת דוד המלך. בנין מלכות זה מאפשר לזהות את המלך היוצא מבית דוד, גם אם אין יחוסו ברור וידוע. בבית שני עלה "חֹטר מגזע ישי" - מנהיג המיוחס בגלוי לבית דוד, כחוטר היוצא מהגזע הכרות ומקורו גלוי לעין כל - אך לעתיד לבא יתקיים "ונצר משרשיו יפרה"8 - המנהיג מבית דוד יצוץ מהארץ ("צמח שמו ומתחתיו יצמח" ) כשאין יחוסו גלוי לעין, כנצר המציץ מהאדמה ומקורו בשרשי העץ נסתרים. זיהוי מלך זה יעשה, בהכרח, לפי הכרת "בית דוד משיחך" - לפי התאמתו להשקפה, לאופי, למסגרת, לרוח ולתרבות של בית דוד המלך.

לפי זה, בנין בית דוד נעשה על ידי עיסוק בעניני מלך ומלכות על פי תורה - בדומה למה שאמר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש כי הדרך הקלה והבטוחה לזירוז הגאולה היא לימוד עניני גאולה ומשיח . כפי שכל בריאת העולם נעשתה בדרך של "אסתכל באורייתא וברא עלמא" כך הקמת המלך נעשית על ידי הסתכלות בתורה על דרך הנהגתו הראויה ועל ידי החדרה לתודעת העם כיצד צריכה להראות מלכות בית דוד המתוקנת. העיסוק בכל ענין בתורה - שניתנה לנו מפי הגבורה - מגדיר בצמצום הדין את הגדרים וההלכות המדויקות, וגם כאן זו הגדרת המלכות המדויקת והמנוקה מכל שיבוש, שוחד או סיגים של תרבות זרה. כמובן, עיסוק רב בעניני המלוכה מחזיר את תוקף עם ישראל ומעורר את גבורתו.

תפארת: במהרה יבוא ויגל לבנו

הבקשה השלישית מתיחסת למשיח עצמו, ולא רק ל"בית דוד". זו ראיה ישרה של תפארת המלך - "מלך ביפיו תחזינה עיניך" . הבקשה היא על ביאתו המהירה של המשיח - "משיח נאו". לכאורה, כאשר מסתכלים אל המציאות שבפועל, כיצד ניתן להעיז ולבקש שהמשיח יבוא עוד היום? הזריזות והמהירות שייכות לקו האמצעי, עליו נאמר "עד מהרה ירוץ דברו" . כשנוטים לימין או לשמאל יש עיכובים ומניעות בדרך, אך בקו האמצעי - שעיקרו התפארת - יכול התהליך להתקדם ב"דרך ישרה" ומהירה באין ערוך מכל תהליך טבעי. הדיוק במציאת האמצע - ה"דרך ישרה שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" - דורש עמל ויגיעה, אך כשמשכילים למצוא את דרך האמצע התהליך כולו מתקדם במהירות, ללא כל עיכובים.

כאשר זוכים ל"במהרה יבוא" מתקיים גם "ויגל לבנו" - גילת הלב היא הארה מיסוד אמא לתפארת ז"א. מ"אם הבנים שמחה" - הכותרת "שמחנו הוי' אלהינו" - נמשכת הארת גילה ללב-לתפארת. בעוד שבבינה נעשית הצפיה למשיח על ידי התבוננות, הרי שהתפארת צופה לאור המתגלה בפועל, ובה קיימת תחושת הלב כי ביאת המשיח מתחילה להתממש.

נצח והוד: על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו

בכל פרצוף המעבר בין ספירות המורגש (חסד, גבורה, תפארת) לספירות המוטבע (נצח, הוד, יסוד) הוא מעבר בין עבודת הנפש הפנימית לבין הישום המעשי במציאות החיצונית. גם כאן, שלש הבקשות הראשונות מתיחסות בעיקר לצפית הגאולה בלב פנימה - לקבלת בשורת הגאולה מאליהו (כבשורת חסד חיצונית לאדם, שטרם נתישבה בדעתו באופן מפורט ומציאותי), לעיון ולהתבוננות באופי הרצוי של מלכות בית דוד (בכח הגבורה היונק מהתבוננות הבינה, ומפרט ומודד את פרטי הגאולה), ולבקשה לגאולה מהירה הבאה מתוך תחושת לב כי תהליך הגאולה מתחיל להתממש (בכח חוית הלב של התפארת כי יש דרך ישרה ומהירה לביאת המשיח) - כשעבודת האדם היא תפלה מקרב איש ולב עמוק על ביאת המשיח.

לעומת זאת, הנצח וההוד - השותפים באותו ענין (כנודע שהשם הקדוש צבאות מאיר בהם במשותף, ושם זה באתב"ש הוא אותיות השתפא), "נצח והוד תרין פלגי גופא" - הן שתי הרגלים המקדמות ומוליכות אל תוך המציאות את מה שיכול לקדם האדם עצמו בענין הגאולה (כשהאדם מזדהה עם השם הקדוש צבאות ומשתדל לתפקד בשותפות עם ה', כחלק מ"צבאות הוי'" ). כח הצבא - שם צבאות - הוא במאבק נגד כל מתנגד ומונע, ועל כן בבקשות של הנצח וההוד יש התקוממות כנגד המונעים והמתנגדים למלכות בית דוד - כנגד אלו המתימרים להחליפה בממד הגשמי (תוך נטילת שלטונה) או בממד הרוחני (תוך התימרות למלא את תפקידה). גם אם התחום של גילוי המשיח בפועל מסור לקב"ה, הרי שהמאבק בתוך המציאות כנגד כל מה שמהופך לגילוי המשיח ומונע אותו מסור גם בידינו.

כח הנצח בנפש מתעורר כאשר יש מתנגד - אז מתעורר האדם בכל כחו כדי לנצחו. המאבק כנגד כל מי שמתימר לשבת על כסאו של המשיח - נגד מי שבא לשלוט על עם ישראל לא מכח התורה ולא מכח התכנים והאופי המיוחדים לבית דוד - מתחיל מתפלת "על כסאו לא ישב זר". ראשית התפלה - ומתוכה גם המאבק בפועל - היא על כך שלא ישבו זרים על כסאו של דוד המלך, כסאו של המשיח. הכסא מבטא את המלך - על הכסא יושב המלך ומשפיל את עצמו לעסוק בעניני העם, לשפוט אותם, לגזור עליהם מה יעשו ולהוליך אותם בדרך המלך - ובקשת "על כסאו לא ישב זר" היא התקוממות כנגד כל סמכות מדינית או משפטית שאינה יונקת את כחה מתורת ישראל וממלכות בית דוד. בפרטות מבואר בקבלה כי ראשית בנין תודעת המלכות - בנין המוחין של "כסא דוד" - היא מספירת הנצח.

הבקשה השניה - ה'חצי השני' המשלים את בקשת "על כסאו לא ישב זר" - היא "ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו". מעבר להתנגדות לסמכות זרה, יש כאן התנגדות לנטילת הילת המלך, ליומרה של מי שאינו ראוי לכך להשתמש בכתרו-כבודו של המשיח ולטעון שהוא גואל ישראל (או שמעשיו הם בגדר "אתחלתא דגאולה"). כבוד המלך הוא ה"הוד מלכות", ששרשו בספירת ההוד. בעוד הכסא הוא התיחסות המלך אל העם (תוך כדי ישיבה-השפלה עצמית), הוד המלך הוא ענינו העצמי היחודי, והשימוש בכבוד המלך ובשם המשיח הוא פגיעה במושג המשיחי וחילול שם מלכות דוד.

יסוד: כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד

אכן, גם אחרי הבקשות של הנצח וההוד, המלוות בהשתדלות מעשית של האדם, עליו לדעת ולחוש כי הכל תלוי בסופו של דבר בקב"ה המממש את הבטחתו - "כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". כל מושג השבועה מכוון על פי דברי הזהר הקדוש לספירת היסוד (כפי שגם בפשט משביע אברהם את אליעזר באבר הברית - כביאור חז"ל לדבריו "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך..." ). תוכן שבועת ה' היא "שלא יכבה נרו לעולם ועד" - שנרו של דוד, המכונה "נר ישראל" , יתמיד להאיר עד עולם. זו הבטחה כי גם בגלות המרה והחשוכה ימשיך נרו של דוד להאיר ולהגיה את חשכם של ישראל, ועל שום הבטחה זו אנו אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים". תכונת ה"חי וקים" היא תכונה מובהקת של ספירת היסוד (הנותר חי תמיד - הן כאשר הוא "אבר חי" בגלוי והן כאשר הוא נדמה כ"אבר מת"), ובכלל כח הנר להשפיע לזולת - להיות "נר להאיר" - הוא כח ההמשכה של ספירת היסוד.

מלכות: ברוך אתה הוי' מגן דוד

אחר כל הבקשות בברכה מגיעים לחותמה של הברכה - ספירת המלכות, "היכל הקדש" שבאמצע שש מדות הלב. בכלל, מבואר בחסידות כי בכל ברכה, החתימה נועדה לשמור על השפע שנמשך בכח הברכה לבל ינקו ממנו מי שאינם ראויים לו (כשם שחותם על מכתב נועד לשמור את תוכנו מעינים זרות). גם כאן, ממדות הלב המתפשטות - שכל ענינן הארה והשפעה לזולת (בהיותן "אור המאיר לזולתו") - עלולה להיות המשכה לכיוונים זרים (כשם שכל התעוררות בלב עלולה לתת יניקה לדברים שליליים, החויה הרגשית מגבירה את ישות האדם ומאפשרת לנטיות שליליות שלו להתגלות ולהתפתח), ותכלית חותם הברכה היא שמירת המדות מהתפשטות מזיקה.

בפרט בולט הדבר בנוסח חותם ברכה זו - "מגן דוד". ענינו של המגן הוא הגנה ושמירה מפני כל נזק אפשרי - כמאמר ה' לאברהם "אנכי מגן לך" (מדת החסד, מדתו של "אברהם אֹהבי" , היא הפותחת את כל מדות הלב ומלוה את כולן - כ"יומא דאזיל עם כולהו יומין" - ועל כן נדרשת ההגנה על ספירות הלב החל ממנה). שרש המגן הוא האורות המקיפים של הבינה - אור השכל השומר את מדות הלב מהתפשטות לא רצויה ולא מושכלת. ספירת המלכות - התכלית המעשית הרצויה של כל בקשות הלב - עולה לבינה ומקבלת ממנה את האורות המקיפים של השכל, השומרים את הרגש מסטיה ומנתבים אותו לתכליתו. בעומק יותר, כאשר עולה המלכות לבינה היא נכנסת כבר ל"היכל קדש הקדשים" בו שוכנות הספירות בינה חכמה וכתר, ושרש המגן הוא בכתר העליון - שלמעלה מכל גילוי אלקי מוחצן, סוד "אנכי מי שאנכי" - ממנו נמשכת ברכת "אנכי מגן לך" (והרמז: "מגן דוד" עולה "אנכי הוי'" - פתיחת עשרת הדברות בסוד "אנכי מי שאנכי"). שמירת "מגן דוד" נמשכת מעצם הרצון האלקי - ולמעלה ממנו, מהתענוג האלקי - השומר שתכלית המכוון, המלכות, תתגלה באופן התואם את הכוונה העליונה (כאשר "סוף מעשה" דווקא הוא המסוגל לגלות בשלמות את ה"כוונה תחילה", כנודע). העובדה שמימוש המלכות באופן מתוקן דורש המשכה מהשרש הגבוה ביותר - מהכתר, שהוא "ראש ומקור כל ברכה" - מתגלה בכך שבחותם הברכה שוב יש המשכה כבפתיחת מטבע הברכות, "ברוך אתה הוי'", ותכלית המשכה זו היא הגילוי שכבר ממקור ההשפעה יש יעד ברור ומכוון לשפע האלקי.