טוב כעס משחוק

אנו נזקקים היום מאד להתעוררות הפעולה כנגד רשעת הממסד הקם עלינו, ומוטלת עלינו חובת המחאה כלפי הגזירות המתרגשות. באופן טבעי, אכפתיות מעוררת כעס כלפי מצב שלילי. מי שאינו מרוצה מהמצב, כועס עליו, ואחר כך מופנה הכעס כלפי האחראים למצב הקשה ומעורר לקום ולפעול. ממילא זהו הזמן והמקום לבחון ולהעמיק באופי ואופן התגלות הכעס דקדושה הנדרש לצורך פעילויות המחאה.

ככלל, במשך הדורות אנו מוצאים הנהגות שונות אצל גדולי הצדיקים ביחס למדת הכעס והבקורת. השוני היה הן בנוגע להיקף השימוש בהנהגה של 'דינים', כעס ובקורת (כנודע שהיו צדיקים שהנהיגו עצמם בהנהגת "לא מיניה ולא מקצתיה" ביחס לגילוי של כעס ודין, והיו כאלו שבחרו להתנהג בזריקת מרה בתלמידים, בהקפדות ובכעסים, על מנת להמתיק דינים וכיו"ב), והן בנוגע להתנהגות כלפי מתנגדים וצוררים (כנודע שהיו שבחרו בדרך של מלחמת חרמה רוחנית, בעוד אחרים הסתייגו מכך אף במחיר של סיכון עצמי). ניתן לזהות שלשה אופנים של התגלות הכעס דקדושה בנפש, ושל דרך הפעולה הנגזרת מהן במציאות. נתבונן בדרכים אלו בהקשר של המאבק בו אנו שרויים היום, על מניעת גירוש יהודים מבתיהם, על שמירת ארץ ישראל והצלת היהודים שבה, ועל צביון החיים והמשטר היהודיים בארץ ישראל:

תנועת הכעס הראשונה, הבסיסית ביותר בנפש, היא רגשית לחלוטין. זהו כעס מוצדק, מתוך אכפתיות אמיתית ממצבם של היהודים, הכולל ממילא התעוררות חימה על מי שקם לפגוע ביהודים, בגשמיות או ברוחניות. זהו כעס של תהו, שאיננו מתחשב כלל במציאות ובגדריה, ורק מחפש אפיק פעולה כנגד מעוררי החימה - החוטאים והמחטיאים את הרבים. כעס כזה מתחשב רק בצדק ובאמת שנפגעים, ומניע את האדם לפעול ללא כל שיקול תכליתי על התועלת של המעשה. הוא טוען בהתלהבות נערית כי ה' מצפה ממני להיות אמיתי, צודק, ורגיש לרצון ה' ולמצבם של ישראל - בעוד שאלת ההצלחה והתועלת בבטול הגזירה ושינוי המצב מוטלת לפתחו של רבש"ע. הפעולה נובעת מריתחא דאורייתא, ללא התחשבות בתוצאות מעשה הקנאות, ואילו על ה' (אם יחפץ בכך) להושיע, על ידי כך, את עמו ישראל. לעתים גם כעס של תהו מתקבל לפני ה' באהבה, בבחינת "נער ישראל ואוהבהו", ואז באה עמו הישועה - כפי שהיה במעשה פינחס. אמנם, פעמים רבות אחרות (וביותר אצל בעלי גדלות מוחין, כמשה רבינו) נאמר בכעס שכזה "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות". ככלל, הנהגת התהו מתחשבת רק בהווה ולא בעתיד (ופעמים שעצם הכעס נובע מחוסר הבחנה בין מה שהוא בגדר "הוראת שעה" בהווה למה שהוא "הלכה לדורות"), וסופה שבירה ומשבר.

במציאות דהיום, תנועת כעס שכזו - כעס נערי על חוסר הצדק המשווע, על הרשעות, האטימות וההתנגדות לתורה - עלולה להוביל למעשים אלימים. רגש הכעס, שאיננו מרוסן על ידי מחשבה מתוקנת על תוצאותיו, מביא למעשי קנאות נגד האחראים לגזרות ולרשעות. מעשים כאלה, אף אם ניתן להצדיקם על פי רגש הקנאה הקדוש, ואף למצוא להם היתר על פי ההלכה (בגדרי דין "רודף" או "מוסר"), עלולים לגרום נזק רב. גם אם ברגע ההווה יש להם הצדקה, התבוננות מעטה על התוצאות העתידיות שלהם היתה מרסנת את המעשים - אלא ש"בא לכלל כעס בא לכלל טעות", ורגש הכעס התוהי מביא לשבירת הכלים המתחשבים במציאות. הכלים היחידים של עולם התהו הם "כלים מועטים" המסייעים להוציא מן הכח אל הפועל את רגש הכעס - לתכנן תוכנית מבצעית, שיכולה להצליח בהווה, אך לגרום נזק חמור בטווחים רחבים יותר של המציאות.

הכעס של התהו איננו דרך כלל, משום שאין הוא חושב על יעד או על תכלית, אלא רק על תגובה מידית למציאות. לעומתו, ישנו כעס שהוא כבר מרוסן יותר, בהיותו מושכל יותר, ומתחשב בתוצאותיו המציאותיות - כעס חזק ומתפרץ, אך משכיל להכיר בכך שאין די בתגובה מקומית-מידית, ודרושה דרך המגיעה בסיומה ליעד מסוים. אז המניע הוא הכעס העצום, של התהו, אך מתלווה אליו התחשבות בעולם התיקון - את מעשה הקנאות יש לרסן, מתוך התחשבות בכך שעלולות להיות לו תוצאות מזיקות, ויש לבחור דווקא במעשה כזה שיביא פירות מועילים במציאות [במקרים מסוימים, המחשבה על הפקת התועלת יכולה גם להניב מחשבה כי עדיפה דרך שאיננה מפגינה כח פיזי, אלא משתמשת בעוצמה רוחנית כדי לפעול במציאות - חשיפת הרע שברשע המאיים והעמדתו על עירום רוחני כזה שיגרום למיתתו מן השמים (כאשר מעט הטוב שיוותר בו אין בו די כדי להחיותו, והוא רק מועיל לכך ש"ימות זכאי"), או שאיבת הטוב שנותר בו, אשר תגרום לו למות ברשעו (בסוד "נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות", כמבואר בדא"ח)].

אמנם, ידוע לנו כי לא כל דרך מגיעה בסיומה אל היעד - הדרך הראשונה בו בוחר האדם היא, בדרך כלל, "דרך קצרה וארוכה". הכעס - שהוא "קוצר אף" ו"קוצר רוח" - מחפש דרך קצרה אל היעד המבוקש. וכאשר הולכים ב"דרך קצרה וארוכה", מתברר כי על אף שהיעד נראה לעין - והדרך לכאורה מובילה אליו - בסיומה מתברר כי היא "דרך ארוכה" שאיננה מגיעה אל פנימיות היעד, וממילא היעד איננו מושג. בדרך זו, הריסון הוא חיצוני - ביחס לביטוי המעשי של הכעס - אך אין בו שינוי פנימי של מהות הכעס, ועל כן עדיין מדובר ב"דרך קצרה" (השייכת לקו הדין, המכונה בתיקוני הזהר "חד קציר").

במציאות דהיום, ה"דרך קצרה וארוכה" שייכת ל'כועסים' (מתוך אכפתיות וריתחא דאורייתא), אשר מבחינים כי ישנו איש המסמל את כללות הרוע, והדוחף למימוש הגזירות האכזריות, ומאמינים כי סילוקו מן המסילה יציל את המצב. ברור להם כי האיש ראוי למות, והם גם שוקלים את המצב ומבינים כי הסתלקותו מן התמונה תאפשר את ביטול הגזירה הנוראה, אך גם יודעים כי אין סיכוי מציאותי לפגוע בו פיזית, הדבר מסוכן, וגם אם יצליח הוא עלול לגרום נזק עצום (דהיינו שנאה כלפי המחנה הסובל והמאוים, מחנה נאמני ה', ומתוך כך הצדקה של פעילות כוחנית נגדו וסיכול כל התנגדות שלו לגזרות הקשות הניתכות על הציבור). לכן, הכעס הזה מתחכם למצוא לעצמו נתיב בפעילות רוחנית לסילוק הרשעים - בהוקעתם כרשעים, הנכרתים מכלל ישראל, ו"מסירת דין לשמים" על מנת שימותו. לדרך כזו יכול להשתייך גם השימוש באמצעים רוחניים - דוגמת "פולסא דנורא", המביאה למיתתו הפיזית של האדם, ועד חרם חמור הגורם לכריתתו משרשו הרוחני, ר"ל. אך זו היא "דרך קצרה וארוכה". לכאורה המטרה נראית לעין, בהישג יד, שהרי סילוקו הסטרילי והלא-אלים של הגורם בנזקין - החוטא ומחטיא המסכן את האומה - יגרום לבטול הגזירה. אמנם, בסופו של דבר, דרך זו היא "ארוכה" - משום שאין היא חודרת אל פנימיות היעד. דרך זו, שחסרה בעצמה עיבוד פנימי של הכעס, גם איננה מזהה את פנימיות היעד. היא חסרה את ההבנה שהבעיה היא במערכת כולה, ותחת הרשע שיסתלק יצוצו חדשים, בני דמותו - גם אם הגזירה שעומדת על הפרק תתבטל, הרי השינוי המהותי הדרוש לא יתקיים, והמצב כולו ימשיך להיות בכי-רע (ובעומק, הדבר נובע מאי-הכרת הוראתו של מורנו הבעל שם טוב, כי גם כאשר עוסקים עם "חמור שונאך" - עם חומר שונא ומזיק - אין העצה לשברו אלא לקיים "עזוב תעזוב עמו", היינו שתכלית התיקון היא תוך רצון לשמור ולתקן גם את הגורמים המזיקים עצמם, ולא לחפוץ באבדנם: "'יתמו חטאים' ולא חוטאים").

המעבר האמיתי מכעס של תהו לכעס של תיקון, דורש שינוי פנימי-מהותי, ולא רק שינוי חיצוני-טקטי. כעס של תיקון בנוי כולו על "כלים רחבים" של התחשבות במציאות - הכעס כולו 'מזוקק' ועובר שינוי מחוויה רגשית לשיקול מעשי-תכליתי של המציאות. חווית הכעס מתמעטת, בבחינת "אורות מועטים דתיקון", והעיקר הוא השיקול המעשי כיצד ניתן להגיע אל היעד המבוקש. במובן מסוים, בדרך זו תחושת הכעס הופכת להיות חיצונית - מנוע של מחאה כלפי חוץ, "לאפרושי מאיסורא" - בעוד שכלפי פנים האדם נותר רגוע לחלוטין. על פניו, רק דרך זו של אריכות אפים פנימית (של קו החסד, המכונה "חד אריך"), מאפשרת לצעוד בבטחה ב"דרך ארוכה וקצרה" - להתקדם ללא טעות בדרך הצועדת בוודאות אל פנימיות היעד המבוקש, וממילא עתידה להשיג בקלות וברוגע את השינוי המהותי של המציאות כולה. אז החוויה הפנימית, המניעה את הכעס, היא חוויה של צחוק ושעשוע (בסוד יצחק אבינו, שעם היות שמדתו היא דין ופחד, הרי בפנימיותו כולו צחוק ושעשועים). כך נדרש בחסידות הפסוק בקהלת "טוב כעס משחוק" - הכעס הוא טוב כאשר הוא נובע משחוק פנימי, מהסתכלות משועשעת על התנהלות המציאות (בבחינת "יושב בשמים ישחק"), על הנצחון לו נזכה בחשבון האחרון (בבחינת "ותשחק ליום אחרון"), ואף על עצם העובדה שהכעס (שאין 'לא-רציונאלי' ובלתי מועיל ממנו) משמש לפתע באופן תועלתי לשינוי המציאות.

כאן - לפני שנעבור ליישום המציאותי של ההתמודדות עם היריב בדרך זו - חשוב להוסיף, כי חווית התיקון לכשעצמה איננה התכלית. כשם שכעס של תהו, המתאפיין ב"אורות מרובים בכלים מועטים", הוא תופעה נערית של קטנות מוחין, כך גם כעס של תיקון, המתאפיין ב"אורות מועטים בכלים מרובים", הוא תופעה נערית של קטנות מוחין (שעליה נאמר "יעקב [בעל עולם התיקון]... קטן הוא"). כל מיעוט הוא קטנות - גם "כלים מועטים" וגם "אורות מועטים". הבגרות האמתית היא תופעה של "אורות דתהו בכלים דתיקון" - של כעס אמיתי, קדוש ורב עוצמה, שאיננו מוותר על שמץ מהאמת, הצדק, הרגישות והאכפתיות, ועם זאת כל כולו מרוכז בהשגת תכלית אמיתית (שאיננה שבירה, אלא שיקום - "עזוב תעזוב עמו"). ה"אורות דתהו" הם הדחף המניע לפעול ולנצח - להפוך את המציאות לחלוטין, מתוך חוסר יכולת לסבול את המציאות המעוותת. ללא "אורות דתהו" שוקעים בפעילות פוליטית-מציאותית, או שמרימים ידיים מתוך תחושת אין אונים, ומאבדים את הדחף להשיג את נצחון הצדק. לאידך, ה"כלים דתיקון" האמיתיים, מאפשרים לפעול מתוך קריאה פנימית אמיתית של המפה המציאותית - הם מאפשרים לפעול בנפש שינוי פנימי, מעבר למצב תודעתי של "שחוק", ומתוך כך פעילות קרת רוח השואפת בבטחה אל פנימיות היעד המציאותי.

ובתמצית, במצב הנפשי המאוזן והשלם, הנפש בנויה בשלשה רבדים: ברובד העצמי ביותר של האישיות ישנו כעס אדיר ואכפתיות רבת עוצמה כלפי כל המתחולל במציאות, וזהו המנוע למעורבות פעילה ומנצחת במציאות. ברובד הפנימי של החוויה ישנו רוגע ושחוק, המאפשר שיקול דעת ללא טעויות, וחתירה אל היעד הפנימי והשלם של התיקון. ברובד החיצוני מופיע שוב כעס מדוד, כח דין ובקורת מרוסן מאד, המאפשר למחות ולשנות את המציאות בצורה שקולה ותכליתית.

וכיצד פועלים כלפי היריב מתוך הכעס המתוקן, הבוגר והמאוזן? על כך מלמד רבי נחמן מברסלב - על יסוד מאמר רבי יהושע בן פרחיה: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" - כי גם ביחס לרשע גמור צריך "לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע". כך דורש רבי נחמן את הפסוק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" (שבפשוטו נראה כפסוק של דין ברשעים, שרק בעקבותיו יכולים הצדיקים, הענוים וקווי ה', לרשת את ארץ ישראל) - יש בכל אחד "עוד מעט" שבו "ואין רשע", וכאשר מתבוננים ב"עוד מעט" זה ומתעצמים עמו, אזי "והתבוננת על מקומו [של הרשע] ואיננו [כי כבר עבר למקומו האמיתי, בו אינו רשע]". בדרך רמז, ה"פולסא דנורא" החסידי הוא הרמוז בראשי התיבות של הביטוי (ללא ו החיבור, ה'חיצוני' לו) "עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". חשוב להבין כי אין מדובר בתהליך פעיל של בירור ושינוי מציאות המפריד בין הרע שברשע לבין הטוב שבו - בפעולה שנועדה להשליך את הרע כטפל וחסר ממשות, או לעורר את הטוב לפעול ולהתגבר - כי מדובר גם ב"רשע גמור" שבירור מסוג זה יגרום למותו (כנ"ל). חיפוש הנקודות הטובות איננו נסיון לעורר ולהעצים "כוונות טובות", וכיוצא בזה, אלא פעולה ששייכת לתחום של "העלם וגילוי" - אין כאן אלא חשיפה של נקודות טובות מציאותיות, שהיו קיימות תמיד באדם זה (כפי שישנן בכל יהודי), כדוגמת מעשי צדקה (= "עוד מעט") שאין יהודי שאין בו דוגמתם. חשיפת הנקודות הטובות, שאינה אלא גילוי ההעלם, גורמת לשינוי מציאותי במקומו של הרשע - "והתבוננת על מקומו ואיננו". אין זה תהליך תזוזה שלו ממקום למקום, אלא גילוי שלו במקום אחר - אליו הוא ראוי באמת. שינוי זה, העוסק רק בחשיפת מיקומו הטוב והמתאים של כל גורם בתמונה הכללית, מביא בסופו של דבר לשינוי מוחלט של המערכת כולה. כפי שרבי נחמן מתאר את תיקון כסא המלך על ידי החלפת מיקומם של שני פריטים (מתוך רבבות), כך ניתן לתקן את המלכות כולה על ידי חילופי מקומות, שמתחוללים בדרך ממילא כאשר מגלים מן ההעלם את הטוב של כל אחד, וממילא את תפקידו הראוי לו.

מה המשמעות של מאבק באופן כזה היום? ראשית, כמובן, הדבר מתייחס לעמדה הנפשית - לבקורת הבאה מתוך מציאות פנימית של רוגע ושחוק (הבנויות על תשתית נפשית של קנאות מוחלטת לאמת - תשתית המונעת כל כניעה והתפשרות ביחס למציאות). ומעבר לכך, באופן מעשי, חיפוש וגילוי הנקודות הטובות שבכל אחד, מתחולל היום בגילוי למה מסוגלים אנשי המערכת המופנית כנגדנו, ולמה אינם מסוגלים. מעשה המאבק הראוי כיום הוא בעיקר מעשה פסיבי - סירוב פקודה והימנעות מוחלטת משיתוף פעולה בכל אופן שהוא עם המערכת המבצעת את העוול (כפי שנתבאר ביתר פירוט במ"א). עיקרו של מעשה זה הוא כפירה בסמכותם של מרשיעי הברית לקבל החלטות הנוגעות לעם ישראל ולארץ ישראל, שאינם בבעלותם חלילה. זוהי הצהרה ברורה שכח ההכרעה בכל סוגיה ציבורית מסור באופן בלעדי לתורה, ואיננו קיים אצל אלו שאינם דבקים בה. אמנם, ה"חותם שוקע" הפסיבי הזה, המלמד "מה לא" על אנשי המערכת - כאשר הוא חושף את ה"לא" המהותי שלהם, את החסך היהודי-המוסרי בתחום קבלת ההחלטות - מעורר גם "חותם בולט", את הגילוי "מה כן": הוא מוציא מההעלם אל הגילוי את אותן נקודות טובות שקיימות בהן, את היכולת שלהם לפעול בתוך המציאות כמוציאים לפועל וממלאי פקודות התורה, את התועלת הביטחונית והכלכלית שיכולה להיות להם - שהיא ה"צדקה" שיש בהם - אם רק יעברו אל מקומם הנכון, ויתפקדו בו בלבד.

"עוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" עולה לא פעמים כן - זה תהליך של "לא", של שלילת מקומו המוטעה של הזולת, המכיל בחובו את ה"כן", החושף את התפקיד שהוא יוכל למלא במלכות ישראל המתוקנת שתקום אחרי הפיכת השלטון. סדר מתוקן זה (ולא הכעס התוהי) תואם את ההנהגה העצמית של משה רבינו, בו נאמר "לא כן עבדי משה". בקו הפעילות הזה, רק לאחר גיבוש משמעותי של אומרי ה"לא" לפקודת הגירוש, ולמערכת בכללותה, עליהם לפנות לפעילות חיובית של "כן", לתיקון המציאות כולה (כחיילי המלך שיעמוד מבית דוד, ילחם מלחמות ה' וינצח). על ידי כך יקוים בנו בקרוב ובגלוי "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו [דהיום, בלשכת ראש הממשלה] ואיננו", כאשר הרע יעלם ויתגלה כטוב במקומו הנכון, והטוב הנעלם יתגלה גם הוא במקומו הראוי לו, בהתגלותם של אנשי תורת אמת - ומלך המשיח בראשם - בעמדת המנהיגות הנכונה.

(מעובד מתוך התוועדות כב תמוז תשס"ה)