מתהו לתיקון בארץ ישראל

בכ"ח ניסן ה'תשנ"א אמר הרבי מליובאוויטש: "עשו ככל אשר ביכולתכם ענינים שהם באופן דאורות דתהו, אבל בכלים דתיקון להביא בפועל את משיח צדקנו". על פי הקבלה, הגאולה השלמה היא אכן מצב של "אורות דתהו בכלים דתיקון". הדברים דורשים הסבר, ובעיקר - המחשות ודוגמאות.

חודש איר קשור בעניני ארץ ישראל: א' איר הוא יום פטירת רבי מנחם מענדל מוויבטסק, שעלה לארץ בראש כמאתים וחמישים משפחות - העליה הגדולה הראשונה. בתקופה האחרונה בתולדות עמנו מצוינים באיר ארועים הקשורים לתקומת ישראל בארצו - יום הזיכרון, יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. ביחס לציונות חלוקות הדעות בין יראי ה' מן הקצה אל הקצה -החל מ"אתחלתא דגאולה" ועד "מעשה שטן". בהתבוננות של "אורות דתהו בכלים דתיקון" הדברים מתפרשים בצורה שונה.

בגלות הכמיהה לציון מרוכזת בנקודה אחת בלב ישראל - "נקודת ציון". בעת החדשה בקעו הגעגועים לציון, ופרצו כקו המכוון לעשיה בנושא ארץ ישראל - הציונות. התעוררות זו מונעת על ידי אור אלקי - שאיפה אדירה לגאולה, שדבר איננו עומד בפניה בדרך למימוש החזון. אור אלקי זה הוא "אורות דתהו" - הטבע היהודי הראשוני והמתפרץ.

כל דגם שביסודו "אורות דתהו" עומד בסכנת שבירה ומיתה. סוד התהו רמוז בפרשת מלכי אדום (בראשית לו, לא-לט), והקו החורז את המלכים הוא "וימלוך... וימת" - הפריצה ה"תוהית" מולכת תקופה מסוימת, ובסופה - שבירה. גם הציונות שהיא פריצה תוהית מועדת לשבירה (והרמז: ציונות עולה "וימלך... וימת") - מדוע?

האורות המרובים של הטבע היהודי לא מצאו דרכי ביטוי מספיקות, והרצון לגאולה הצטמצם לכלים מועטים - שאיפיות מדיניות-מעשיות גרידא. הטבע העצמי הראשוני, התוהי, הוא עז - "ישראל עזין שבאומות" - ואיננו מסוגל 'להתמתן' ולהבין כי קידום מטרתו תלוי בממדים רבים. מכיון שבכח העזות לשלוט במציאות, נוטה היא לראות במישור המעשי שדה פעולה בלבדי - ללא נכונות להתחשב בתורה רוחנית ו'מופשטת'. ועוד זאת: במבט של תהו קיימת תחושה שדרך הפתרון היחידה היא דרכי שלי, וראוי כי "אני אמלוך" על המציאות. כל דרך אחרת מאיימת על דרכי ועל מלכותי. טבע התהו הציוני הוליד תחושת "כוחי ועוצם ידי", והתנגדות לכל דעה הטוענת כי המישורים התורניים-דתיים הכרחיים לגאולה השלמה.

התנערות עזה ותוהית נצרכת למימוש כל דבר חדש - קל וחומר לחזון נועז כגאולת ישראל. ללא בטחון מוחלט בצדקת הדרך (תוך התעלמות מטענות אחרות) וביכולת למלוך, לא תיתכן פעולה מציאותית-החלטית, והדברים יוותרו בגדר חזון. לחשש כי התורה ונושאיה יפגעו בהתקדמות יש איפוא יסוד - תכונת "ישראל עזין שבאומות" אכן מרוסנת על ידי "תורה (ה)מתשת כחו של אדם", ו"אלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם". לכאורה נדמה כי הקדשת המחשבה לממדים שמעבר לעיסוק המציאותי, עלולה לגרום לפיזור הכח והרצון בעלי העוצמה, וכי ללא התעוררות תהו עז ו'בלתי מתחשב' לא תיתכן הקמת מדינה וצבא על ידי יהודים.

אמנם, בסופו של דבר, הכלים המועטים אינם מסוגלים להכיל ולממש את האורות המרובים - הרצון העז לגאולה, הכולל מפנימו גם ובעיקר גאולה רוחנית שלמה (- שהתבטא בנסיון הציוני לעצב את דמות 'היהודי החדש'). מכיון שכך, הכלים 'נשברים' - בהעדר רוח נחושה נפגעת המערכת המעשית, והרצון לגאולה - שהוא נשמתה - מסתלק ממנה. על מנת שהרצון העז והנכונות לקום ולפעול - "אורות דתהו" - לא ישברו, יש לכלכלם בכלים מרובים ומתוקנים - "כלים דתיקון" - על פי הסדר שבתורה.

כך סדר העולם בפי חז"ל : "שני אלפים תהו", בהם נוהג העולם בעצמאות, מתוך דחפים ראשוניים וטבעיים; "שני אלפים תורה", בהם חש האדם כי אינו השליט במציאות - ומגביל את טבע התהו הראשוני לשם תיקון-על-פי-תורה; "שני אלפים ימות המשיח", בהם כלולים כאחד התהו והתיקון, ובהם אמור האדם ה'משיחי' להכיל את האורות המרובים דתהו - הטבע הראשוני, הפראי והחזק - בכלים מרובים דתיקון - הטבע השני, המסודר והתורני.

וביחס לציונות: על מנת שיוכל עם ישראל לפעול, עליו להשתמש בטבעו העצמי העז בתחושה כי "כוחי ועוצם ידי (י)עשה לי את החיל הזה". אמנם, על מנת לתקן התעוררות זו, ולהביאה לכלל פעולה 'משיחית' בת קיימא, צריך לזכור בו זמנית "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". הרבי מהר"ש (שיום פטירתו חל ב-ב' איר) אמר כי אילו הוסיפה תנועת ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה") לשמה את המילים "באור הוי'" (שבהמשך הפסוק), היה עולה בראש אלפים מחסידיו. ההתעוררות לגאולה ראשיתה תהו ואמירת "אני אמלוך", ומימושה באופן מתוקן - מתוך ענוה בפני ה' ותורתו.