"ובשם אלוהינו נדגול"

בימים אלו, כאשר חרב הגירוש מונפת מעל תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ובעקבות כך נמצאים בסכנה כל יושבי ארץ הקדש, אנו מצווים להתגייס לקיום מצות "לא תעמוד על דם רעך". על פסוק זה פירש רש"י כי האיסור הוא "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו" (הדוגמאות שמביא רש"י - "כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו" - מתאימות מאד להיום: בית ישראל טובע בנהר המים הזידונים של התרבות הזרה, וחיות רעות ולסטים מאימות לגרש יהודים מבתיהם ולפגוע בעם ישראל). בחסידות מבואר כי רש"י איננו רק מתאר מצב אפשרי, ומלמד כי אם ניתן להציל את מי שרואים במיתתו אסור להימנע מכך, אלא מדובר בענין ודאי: אם ההשגחה העליונה מזמנת לך "לראות במיתתו" של חברך, ה' ירחם, אין ספק כי "אתה יכול להצילו". וודאות זו נובעת מהאמונה הטהורה בהשגחה הפרטית, כי האדם לא נקלע למעמד ומצב זה לחנם, ומהאמונה הטהורה שה' שורה בכל המציאות (ומהוה אותה בכל רגע ורגע) וממילא אין אפשרות כי המציאות תעמוד בפני מי אשר בא לקיים את מצוות ה' ולתקן עולם במלכות שדי. .

ומכיון שהכח להחלץ חושים להצלת הטובע בנהר נובע מהאמונה הטהורה, וודאי כי את פעולת החילוץ וההצלה מלווה תפלה נסתרת בלבו של האדם. בעומק, תפלה זו מורכבת משתי תנועות, אותן מגדיר רבי אייזיק מהומיל זצ"ל כ"רצוא ושוב" של עצם הנשמה: ה"רצוא" אל ה' (שהוא עצם נקודת התפלה) הוא ההכרה ש"ה' הוא הכל", "אין עוד מלבדו" והמציאות כולה נעלמת כאשר פונים אליו יתברך. זו עצם העמידה בתפלה, המבטלת את המציאות אל קונה, ומאפשרת לאדם להתעלות אל מחוץ למציאות ואילוציה. ה"שוב" (שהוא קבלת הכח מהתפלה לקום ולפעול במציאות) הוא ההכרה ש"הכל הוא ה'" - שהמציאות כולה היא גילוי אלקי, שלא יתכן כי יפגע ברצון ה' ויאיים באמת על חייו של יהודי או ימנע ממנו לקיים את מצוות ה'. הלב היהודי הפועם ב"רצוא ושוב" שכזה, הוא מקור של אומץ וחיות לפעולות הנדרשות בקיום מצות "לא תעמוד על דם רעך".

על מנת להבין כיצד נקיים היום את פעולת ההצלה, יש להבין בעומק את הבעיה בפניה אנו עומדים - לזהות את הנהר המאיים לטבע את היהודים - ולמצוא את נקודת התורפה המציאותית בה וודאי כי "אתה יכול להצילו":

עם ישראל שקוע ומוקף היום ב-ג קליפות טמאות: הרוח הציונית, שהיא רוח של כפירה ומרידה בה', היא הקליפה הקשה ביותר - קליפת "רוח סערה". רוח זו משתקפת כיום בעיקר בכלי התקשורת, המציגים שיח של שכחת ה' ושל כפירה בכל הקדוש והיקר לישראל. תחתיה קיימת קליפת הממסד הקבוע - שעיקרו מערכת המשפט (ועמו מערכת החינוך וכיו"ב) - קליפת "ענן גדול", המחדירה רוח של התבוללות ושוויונות תאוותנית. למטה מזה קיימת קליפת הממסד המתחלף - הממשלה והכנסת - קליפת "אש מתלקחת", האחראית לכל שפיכות הדמים בארץ. בין ג קליפות הטמאות לבין הפרי קיימת "קליפת נגה" - קליפה המעורבת טוב ורע - שהיא קליפת כחות הבטחון. מחד, מסירות הנפש של אנשי הצבא להגן על הארץ ויושביה טובה היא, אך תחושת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" המוטמעת בצבא היא רעה. מסירות הנפש הטובה היא פועל יוצא של סמיכות קליפה זו לפרי הטוב, בני ישראל, עליהם מגן הצבא. הגאוה הרעה היא פועל יוצא של סמיכות קליפה זו ל-ג קליפות הטמאות, שמנטליות הכפירה והחטא שלהן מחדירות גאוה ושכחת ה' לאנשי הצבא. [ולמעונינים להעמיק: מבנה זה, המובא כאן בתמציתיות, מבואר באריכות גדולה במאמר "קליפה קדמה לפרי", ועוד].

פוטנציאל ההצלה נוגע דווקא בקליפת נגה. כחה של קליפת נגה להיות "נוטלת מזה ונותנת לזה" - כממוצע בין הקדושה לבין הטומאה, היא משמשת גם גשר ומעבר ביניהם. במצב המתוקן, קליפת נגה נוטלת ניצוצות מן הקליפה ומעלה אותן לקדושה - מגעה עם הקליפה מאפשר לה ליטול ניצוצות וכחות הטמונים בקליפות, אך מתוך שהיא משועבדת לקדושה היא מעלה אליה ניצוצות אלו. לאידך, כאשר המצב איננו שפיר, קליפת נגה פועלת הפוך - היא נוטלת כחות מן הקדושה, ומשעבדת אותם לקליפה. כך, כיום, באם הצבא משועבד לגמרי ל-ג הקליפות שמעליו, הוא נעשה המוציא לפועל הכוחני של מדיניות הרשעה של הקליפות הטמאות. אז הוא "נוטל מזה ונותן לזה" - הוא נוטל כחות ומשאבי מסירות ורצון טוב מצד הקדושה, ומשעבד אותם לאינטרסים של הקליפה (תוך שימוש בדמגוגיה שקרית בדבר 'אחדות ישראל', 'פיקוח נפש' וכיוצא בזה). התיקון הוא שעבוד הצבא לצד הקדושה, שאזי גם הכחות והתעצומות שהוא מקבל מצד הקליפה - הישות המאפשרת לו לפעול בתוקף במציאות - משמשים את צד הקדושה. שעבוד הצבא לקדושה - ובכך היפוך שלם של תפקידו - מתבטא היום בסירוב פקודה, מתוך ההכרה הברורה שתורת ה' ומצוותיו קודמים לפקודות בשר ודם. זו הצלת החילים מטביעה במים הזידונים בהם שוטפות את מוחם ג הקליפות הטמאות, כשמיניה וביה הופכים החילים את המגמה ומסייעים להפיכה בה תעלה התורה להנהיג את עם ישראל בארצו. [וגם בכל זה כבר הארכנו במ"א, ובפרט במאמרים "עת צרה" ו"בשלש מאות האיש... אושיע אתכם", ולמעיין ינעם].

לכאורה, כיצד ניתן לשכנע חילים, שכל חינוכם הוא לציות לדרגים שמעליהם, לסרב לפקודות שהם מקבלים מן הקליפות הטמאות? כיצד ניתן לפנות למי שמוברג היטב בתוך מערכת של כפירה, שכל מושגיה טבעיים ומבוססים על ערכים שקריים, ולשחרר אותו מן הקליפות (שהרי, הדרך המוצעת כאן, איננה להלחם עם הקליפות הטמאות ולשוברן - וכך לשחרר את קליפת נגה ואת הפרי - אלא דרך הפוכה, בה שחרור קליפת נגה הוא זה שימוטט את הקליפות הטמאות)?

לשם כך עלינו לחזור אל נקודת האמונה אשר בארנו כי היא הפועמת בלב מי שמתגייס להצלת העם והארץ - צריך לדעת כי אכן ה' מלא את הכל, וכי דווקא היהודים הפשוטים ביותר הם הקשורים עם פשיטות העצמות. ומה היא הראיה המובאת לכך בחסידות? היות שם שמים שגור בפי כל (גם ללא השכלה עמוקה בעניני אלקות, אלא בפי כל יהודי פשוט שבפשוטים, יהיה מצבו הרוחני אשר יהיה). הכרה זו היא המפתח לפעילותנו כיום, ולזיהוי הגורמים השונים המרכיבים את המציאות: דירוג הקליפות הטמאות מבוסס, בצורה הפשוטה ביותר, על ההתכחשות לשם שמים - בתקשורת ישנה אמנה סמויה שאין להזכיר כלל את שם ה', ושכל ענין רוחני-אלקי נמצא לגמרי מחוץ לשיח העוסק במציאות ובפרשנותה (ממש כמסופר על האפיקורסים בעירו של רבי נחמן מברסלב, אשר כרתו ביניהם ברית לבלתי הזכיר את שם ה', כדי שלא יתבלבלו מכפירתם). משום כך יש נזק רוחני בכל שמיעת מהדורת חדשות 'סתמית', משום שהקול העמוק והרדיופוני - בעל הנימה השקולה, העובדתית והמוחלטת - מייצר 'אוירה' שאין בה כל מקום לנוכחות ה' כחלק מהמציאות; מערכת המשפט ומערכת החינוך יכולות להרשות לעצמן להזכיר מעט את שם ה', בדרך כלל מתוך אירוניה או בהתיחסות לכך כאל פולקלור בלתי מזיק ובלתי משמעותי; הממסד המתחלף מרשה לעצמו להזכיר רבות את שם ה', אלא שהדבר נעשה מתוך ניצול ציני שלו לרווחים פוליטיים, וללא השפעה על הביצועים בפועל של "הרשות המבצעת" הזו (כך, ראש ממשלה - גם אם הוא רשע ומתנגד להנחיות התורה בתכלית - רואה לנכון לשים כיפה על ראשו ולשאת תפלה מתחסדת בכותל המערבי). ככל ששם שמים נעלם יותר, כך מדובר בקליפה קשה יותר. ביחס לקליפת הצבא כבר אין מניעה משמעותית להיות שם שמים שגור בפי חיליו, שברובם הם אנשים פשוטים של "עמך", אלא שכל עוד הוא נשלט על ידי הקליפות הטמאות מחנכים את חיליו שאל לה' ולנציגיו להתערב בהחלטות המדינה.

חלק גדול ממלחמתנו כיום הוא הזכרת שם שמים - באופן הפשוט והטבעי ביותר - כך שיחזור להיות שגור בפי כל. שגירות שם ה' בפי כל מעידה על נוכחות ה' בכל מקום, באופן המתנשא לגמרי מעל המערכת ההירארכית שבמציאות, ומדלג עליה אל הפינות הרחוקות והנמוכות ביותר במציאות. כך, ככל שנזכיר יותר את שם ה', ונרבה בדיבורים של אמונה, נעורר את נקודת היהדות של אנשי העם. אין המדובר כאן בבניה מחודשת של כל מערכת הערכים והסמכויות, עד שתחלחל אל הצבא, אלא בגילוי שה' - המנהיג העליון - נמצא בכל מקום, והוא הסמכות היחידה והמוחלטת בפניה יש ליתן דין וחשבון.

"מפני מה ישראל צועקין ואינם נענים? מפני שאינם יודעים לכוון בשם". כאשר נדע לכוון בשם - ולהכיר כי כל קריאה פשוטה ועממית בשם ה' מגלה אותו כממלא בפשיטות את עולמנו - נוכל לנתק את קליפת נגה (שהיא ראית המציאות כטבעית-סתמית, גם אם אין בה רוע והתנגדות פעילה לה') מהקליפות הטמאות, ולהשתמש בה כמוסיפת כח לתחום הקדושה. הקריאה לסרבנות צריכה להיות מלווה בהזכרת שם שמים מרובה, בעזות שאיננה מתביישת להזכיר את שם ה', את המחויבות לתורתו, את האהבה לעמו ואת הקשר המיוחד לארצו (וכל זה ללא כל התחכמות, אלא בטבע הטוב והעז של כל יהודי פשוט). על כל אחד מאתנו להרבות בדיבורים של אמונה, אשר ישמשו כ"אמונה אומן" - אמונה הנותנת תוקף - להצלת העם והארץ, ומתוך כך לפנות לחילים בין מכריו ומשפחתו, כדי לשכנעם בתוקף ובדרכי נעם לסרב לפקודות הקליפה, תוך שהם מגלים את נאמנותם הפשוטה והטבעית לה'.

(מעובד מתוך התוועדות ה' אב תשס"ה)