משיח - ללמד על הכלל כולו יצא

בחסידות משול המנהיג האמיתי לאילן, הצומח ומתנשא מעל העם. העץ הוא "פלא יועץ", המנחה את העם בעצות פלאיות - הוא "יוצא מן הכלל", הצומח מעל 'קרקע המציאות' בה חי העם, ומוביל אל מעבר למצוי במושגי העם בהווה. יחסי המלך (ה"יוצא מן הכלל") ועמו המונהג נבחן במדדי תהו-תיקון:

חריגה והתכללות - תהו ותיקון

ההבדל העקרי בין התהו לתיקון הוא ההתכללות:
עולם התהו חסר התכללות - כל דמות מבליטה את היחודי באישיותה. מלך תהו "יוצא מן הכלל" לבטא בקיצוניות את מדתו ולהשליטה על העם, שאינו מסוגל לחקות יחודיות מרשימה זו; התיקון מתיחד בהתכללות - כל דמות כוללת כקוי משנה באישיות את הקוים העיקריים שבזולת, ולכן פועלת בתיאום עם הזולת ובהנהגתו. מלך התיקון אינו "יוצא מן הכלל", אלא רק מבליט בעם הרבגוני את קו האופי העיקרי של עצמו.

ונדייק: מלך התהו בולט מעל עם שאינו דומה לו כלל (ולכן נתפס אצלו כמשני), אך גם מלך התיקון הוא "יוצא מן הכלל", שאם לא מאבדת המלכות את משמעותה - מנהיגות שרק מבליטה קו אופי קיים אינה מלכות - אין היא מוליכה ליעדים חדשים. מלך הוא החורג מהקיים וחושף קוי אופי ואורח חיים חדשים ונעלמים.

אם כן, זהו ההבדל בין התהו לתיקון: מלך תהו הוא "יוצא מן הכלל" שאינו חושף פן חדש החבוי בכלל העם, אלא חורג ממנו לחלוטין, תוך הבלטת נחיתותו. ממילא, הכלל אינו יכול ללכת בעקבות המלך, וסוף מלכותו משבר ומיתה. לעומתו, מלך התיקון מוגדר במדה (שהתורה נדרשת בה): "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא" - בחשיפת קו אופי חדש הוא מלמד שהדברים טמונים בכל אחד, חידוש המלך נקלט בעם, והוא מתקדם בעקבותיו. התכללות התיקון גורמת לכך שתגליות המלך נקלטות בכלים - מתגלות כצפונות בכל אחד ואחד.

"קיסר" ו"פלג קיסר"

מחד, ברורה מעלת התיקון - המלך מעלה בעקבותיו את העם כולו. מאידך, עוצמת אור התהו אובדת כשחידוש המלך מוגבל למה שבתחומי העם, כשמה שחושף המלך הוא רק חידוד והעמקה של הצפוי כבר, של מה שכבר "מענינו" של העם. בדגם המשיחי יש "אורות דתהו בכלים דתיקון" - המלך יוצא מהכלל לגמרי - כ"דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש [(ש)אי אתה יכול להחזירו לכללו]" - ובכל זאת מלמד על הכלל, סוחף את העם ומגלה שתכונותיו הפלאיות קיימות בכל יהודי.

כך מפורש (סנהדרין צח, ב) שמלך המשיח ודוד המלך הם "קיסר ופלגי קיסר" - 'קיסר' ו'חצי קיסר'. 'קיסר' הוא תינוק הנולד בניתוח קיסרי, המכונה בלשון חז"ל "יוצא דופן". כל מלך הוא "קיסר" - "יוצא דופן" ו"יוצא מן הכלל" - ברמה מסוימת, אך דוד המלך הוא "פלגי קיסר" ורק משיח הוא "קיסר" שלם. כלומר: דוד המלך, אב-הטיפוס למלכים מתוקנים, הוא רק 'חצי' "יוצא דופן" - הוא מתקדם 'חצי צעד' מעבר לעם (ולא פורץ למה שלחלוטין מעבר לעם), מלמד על הכלל כולו ומקדם אותו אחריו. לעומתו, המשיח "יוצא דופן" לחלוטין - חידושו הפלאי חורג לגמרי מהכלל, והוא בגדר "דבר חדש" לגמרי. ובכל זאת, ה"אורות דתהו" של המשיח, החידושים יוצאי הדופן לגמרי, נכללים ב"כלים דתיקון" - הגאולה היא חדירת מידת המשיח הפלאית וגילויה בכל יהודי ויהודי (עד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו... כי כולם ידעו אותי"), הכיצד?

עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש

המדה (שהתורה נדרשת בה) הקובעת ש"דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש - אי אתה יכול להחזירו לכללו" מלמדת שהדבר יכול לחזור וללמד על הכלל כש"יחזירנו הכתוב לכללו בפירוש". ונסביר: "יוצא דופן" מוחלט 'שובר את הכלים' של העם, בגילוי "דבר חדש" שמעולם לא עלה על הדעת, בחריגה מהעולם התורני-רוחני המוכר. אמנם, בעתיד "יחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" - כשהדברים יתקבלו אט-אט על הדעת ויהפכו לחלק מהעולם המוכר.

בפרט אמורים הדברים במשיח, שאת ה"דבר חדש" הפלאי והאין-סופי שלו "יחזיר הכתוב לכללו בפירוש" בגילוי "תורתו של משיח" - "תורה חדשה מאתי תצא". בעבודתנו, הדרך 'לחיות עם משיח' היא חידוד החוש המכיר ש"כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש כבר נאמר למשה מסיני" - ההכרה שה"דבר חדש" איננו חידוש זר אלא גילוי חדש בתורה, השייך לכל יהודי, גורמת להצטרף לחידושי המשיח עוד בטרם "יחזירנו הכתוב לכללו בפירוש" בגלוי, ובכך מקרבים את גאולת הכלל.