"יכול לפטור העולם"

במסכת סוכה מובאים דבריו של רבי שמעון בר יוחאי: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלי אליעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא העולם עד סופו". בדבריו מלמד אותנו רשב"י - עמוד תורת הסוד - מהו הסדר הנכון להמתיק ולתקן את הדין, הן בעניני הפרט והן בעניני הכלל.

במימרת חז"ל זו בולט הסדר של הוה-עבר-עתיד: רשב"י לבדו יכול לפטור את העולם בהוה - במשך ימי חייו. הדבר מתאים לכך שרשב"י מכוון (על פי תיאור ה"אידרא" בזהר) כנגד ספירת הדעת שבסוד ההוה, בהיותה הספירה הממוצעת בין העבר של ספירת החכמה ("עמק ראשית") לעתיד של ספירת הבינה ("עמק אחרית"). בצירוף בנו, רבי אליעזר, ניתן לפטור את העולם גם בעבר - החל מיום בריאת העולם. הדבר מתאים לכך שרבי אליעזר בנו של רשב"י מכוון (על פי תיאור ה"אידרא" בזהר) כנגד ספירת החכמה, שבסוד העבר - "עמק ראשית". בצירוף יותם בן עוזיהו מלך יהודה ניתן לפטור את העולם מן הדין גם לעתיד לבוא - עד סופו. יותם בן עוזיהו הוא היחיד מבין מלכי יהודה ש"אין בו דופי" (מתחילתו ועד סופו), ולכן הוא בסוד העולם הבא (כינויה של ספירת הבינה) - הגילוי העתידי בו "ועמך כלם צדיקים" ללא כל דופי.

זהו הסדר הנכון בתיקון הנפש: היום מקובל לחשוב כי פתרון של בעיה נפשית דורש חיטוט עמוק בשרשי הבעיה בעבר הקרוב והרחוק (החל מטראומות ילדות, דרך ענינים ששרשם בהריון, ועד לחיפוש בגלגולים קודמים), אך זהו טעות גמורה. סדר התיקון הנכון מתחיל מהתמקדות בהוה - יש להסיח את הדעת לחלוטין מכל מה שהיה בעבר (כולל גם אירועים קשים ורבי רושם), ולהתמקד ביכולת תפקוד נכונה בהוה. רק אחרי המתקת הדין בהוה ניתן לפנות לתיקון העבר - רק אחרי ההשתחררות מהשלכות העבר על ההוה ניתן לעסוק בעבר ולתקנו בצורה נכונה ושפויה (בלי לשקוע שוב בבעיות או בחטאי העבר). מתוך תיקון ההוה והעבר ניתן גם להתוות דרך נכונה אל העתיד.

בלשון ספר התניא, עבר-הוה-עתיד מכוונים כנגד הרשע (העברין, השקוע בחטאי העבר ולא מסוגל להשתחרר מהם), הבינוני (כנודע שבלשון הראשונים זמן הוה מכונה "זמן בינוני", בין העבר לעתיד) והצדיק (החי כבר בעתיד, בזמן בו "ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"). כמובן, הרשע הוא בעל-תשובה בפוטנציאל, אך גם כבעל-תשובה הוא ממשיך לעסוק בעבר ולנסות לתקנו. לפי כל זה, התיקון הראשון הוא הנסיון להיות בינוני - כפי שאכן מורה ספר התניא ש"היא מדת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך". ניתן לטעות ולחשוב כי ראשית דרכו של הרשע לתקן את עברו, ורק אחר כך יוכל לפנות לתקן את ההוה בשמירת מצוות 'רגילה', בדרך של "מח שליט על הלב" בה צריך לנקוט הבינוני. אך לא היא, הסדר הרגיל הוא ראשית כל הפיכת האדם לבינוני בהוה - ההקפדה על קיום מצוות בפועל ממש, גם ללא עבודת נפש מאומצת של חזרה בתשובה - ורק בהמשך יש לדון בתיקון העבר (אלא אם כן מדובר ברשעים גמורים ש"הם ברשות לבם ואין לבם ברשותם"). באופן חריף עוד יותר, זו היא הדרך שהתווה לנו הרבי לגבי ה"מבצעים" - לגשת גם אל יהודי שאיננו חושב כלל לחזור בתשובה, ולא לעסוק בנסיון לשנות ולתקן את העבר, אלא לתבוע ממנו לקיים מצוה בהווה, כבינוני המשוחרר מכל תסביך ומוכן לעשות את רצון ה' הנכון לרגע זה. רק אחרי קיום המצוות בדרך הזו אנו פונים לתיקון מעמיק יותר, העוסק בשירוש חטאי העבר והשפעתם. כמובן, רק אחרי תיקון ההוה ניתן לשאת עינים אל היעוד העתידי-המשיחי של "ועמך כלם צדיקים".

וזהו גם הסדר בתיקון הכלל, בצורה בולטת עוד יותר. כך אנו אומרים מפורש בכל יום כי הסדר הנכון הוא "הוי' מלך [בהוה], הוי' מלך [בעבר], הוי' ימלֹך [בעתיד] לעולם ועד". ראשית כל יש להמליך את ה' ברגע ההוה - כך כל תיקון מלכות, תיקון ציבורי, מתחיל מההרגשה שצריך לתקן כאן ועכשיו. אחר כך יש לשרש את השפעות העבר השלילי, ואז זוכים לקיום המלכות לנצח. אכן, כפי שההוה הוא הפותח את הכל, כך בסוף הוא הכולל את הכל - "הוי' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו" - והדבר מדגיש עוד יותר את חשיבות הפתיחה בהוה. [כך יתבאר לנו סיפור מפורסם, בו הסביר אדמו"ר הזקן לרבי נחום מטשרנוביל, בשבתם בסוכה, מדוע בחר ברמ"מ מויטבסק כרבו אחרי המגיד ממעזריטש (ולא הלך אל רבי נחום, שהיה זקן תלמידי המגיד). אדמו"ר הזקן אמר לרבי נחום כי ראה שהרמ"מ יודע ברוח קדשו את כל חטאי ותיקוני מי שנכנס אליו ליחידות, ור"נ הגיב 'נו...' (כאומר: הלא גם אני יודע לעשות זאת, ואין בכך רבותא). אז הוסיף אדמו"ר הזקן כי הרמ"מ גם ידע כל גלגולי האדם, ושוב הגיב ר"נ 'נו...'. ואז הוסיף אדמו"ר הזקן כי רמ"מ גם ידע כל גלגולי האדם לעתיד - עד ביאת משיח צדקנו והלאה - ואז הגיב רבי נחום בהתפעלות מרובה (המשך לשיחה זו לא היה, משום שבשלב זה התמוטטה הסוכה בה התבודדו שני הצדיקים, והוכרעה תחת עומס החסידים שצותתו מעל הסכך - החסידים מהם נמסר לנו תוכן השיחה...). סדר דברי אדמו"ר הזקן גם הוא הוה-עבר-עתיד, אך מדוע לא פתח אדמו"ר הזקן את דבריו ישר בעובדה המפעימה על ידיעת העתיד של רמ"מ, ובכך 'הכריע' באופן מידי את רבי נחום? משום שאדמו"ר הזקן הבין את החשיבות המכרעת של ההוה דווקא בסדר התיקון - וידע כי כל סדר הזמנים צריך להתקבץ שוב אל ההוה, בו נדרש תיקון באופן של "המעשה הוא העיקר", ואליו צריך להדרש הצדיק בעצתו. אלא שלא זכינו, ונטרפה השעה, וטרם הגיע אז הזמן של החזרה אל התכלית של "הוי' מלך עולם ועד אבדו גוים מאצרו", וד"ל].

ומהי דרך התיקון? רשב"י עוסק בגילוי רזין דאורייתא (ואלו הם ה"חסדים שבדעת", שהם עיקר תפקידו בעולם), וכאשר הוא נדרש למצב בהוה אין הוא נרתע מלהיות "מרגיז ממלכות" ולחשוף את השחיתות והרוע העומדים בבסיס הממסד הקים (ואלו הם ה"גבורות שבדעת" הקיימות אצלו, באיזון עם החסדים ובכפיפות להם). רבי אליעזר בנו עסק בתפיסת גנבים ומסירתם למלכות (כאמרו "קוצים אני מכלה מן הכרם") - הוא העוסק בתיקון עברייני העבר. יותם בן עוזיהו נותן את המבט העתידי על כל יהודי, המגלה כי יהודי לא חטא מעולם (כמבואר רבות בתורת איז'ביצ'א, ומובא גם "באופן המתקבל" בתורת חב"ד). ולעניננו: תיקון ההוה הנדרש לנו הוא בעיקר הפצת רזין דאורייתא, המגלים את הפנימיות והתיקון הנכון בהוה לכל תחומי המציאות, ועם זאת אל לנו להסתיר את האמת המרה כאשר המצב דורש התיחסות ולהביע את בקורתנו על הממסד בכל עוזה (כאשר הבקורת החריפה עצמה נמתקת בתקוה למציאות אחרת, על ידי האלטרנטיבה הרצויה העולה מתוך התוית הדרך של סודות התורה, ואין היא מובילה חלילה ליאוש ורפיון ידים). רק אחרי התוית הדרך להוה מתוקן, תוך התעלמות מסוימת מאלו העומדים בדרכנו (משום שהשאיפה היא להוה 'אלטרנטיבי'), יש לעסוק בבירור ותיקון רשעי העבר (כאשר בדורנו שוב אין אנו מצפים מרבי אליעזר למסור את הרשעים למיתה, אלא להקדיש את כל חייו ותוקפו להחזרתם בתשובה). מתוך שני השלבים הללו יגיע גם היעוד העתידי של ראית הטוב המוחלט בכל יהודי, טוב שמעולם לא נפגע ומעולם לא היתה לו כל שייכות לחטא. אזי, בתכלית התיקון, ימשך הכל להתגלות בהוה - ההוה הטוב, הכולל את חזרת הרשעים בתשובה ואף את הגילוי ששום יהודי מעולם לא חטא, בו "אבדו גוים מארצו" ושוב אין שטן ופגע רע, וממילא זו כבר הגאולה האחרונה שאין (ולא שייך שתהיה) אחריה גלות, תיכף ומיד ממש!

(מעובד מתוך התוועדות כ' אב תשס"ה - גילה, ירושלים)