הסרבן הראשון

סירוב פקודה, כשם שהוא ראוי להיות הכלי העיקרי למאבק בפשע הגירוש שמבצעת המדינה, כך הוא גם מכשיר חשוב בתהליך התיקון של הציבור היושב בארץ (כפי שנתבאר כל זה בכ"מ). נעמיק מעט בשרשי הסרבנות בתורה: לשרש סרב יש שתי משמעויות בלשון הקודש - משמעות של מיאון ומשמעות של הפצרה (בה מופיע השרש גם בצורת של סרהב). והנה, שתי המשמעויות הללו מופיעות אצל משה רבינו - במראה הסנה מסרב-ממאן משה לקבל עליו את שליחות ה', והוא מבקש "שלח נא ביד תשלח"; בסמיכות לכניסה לארץ מסרהב-מפציר משה ב-תקטו תפלות אל ה' שיזכה להכנס לארץ, עד שה' אומר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", ופרש רש"י (לפי חז"ל) "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר". לפי זה, על דרך האמור במשה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון" - ללא הפסק באמצע, בסוד "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" - כך יש להמליץ גם כי "הוא סרבן [ממאן] ראשון והוא סרבן [מפציר] אחרון".

לכאורה, שתי המשמעויות שונות ואף הפוכות, אך באשר שתיהן שייכות לאותו השרש ושתיהן מופיעות אצל משה רבינו יש למצוא את הקשר הפנימי ביניהן (ובפרט שאצל משה שני הסירובים באים ברצף אחד, שהרי "לא פסיק טעמא בגוויהו", כנ"ל). ואכן, אצל משה רבינו יש לומר כי הסירוב הראשון הוא סיבת הסירוב השני: בעקבות 'סרבנותו' של משה באמירת "שלח נא ביד תשלח" חרה אף ה' במשה, ובעומק יש לומר כי חרון אף זה הוא הסיבה הראשונית לכך שמשה לא זכה להיכנס לארץ. חז"ל מפרשים כי באמירת "שלח נא ביד תשלח" התכוון משה לכך שאין הוא עתיד להכניס את ישראל לארץ, ומשום כך אין הוא רוצה להתחיל כלל בשליחות ההוצאה ממצרים (אלא שהגואל האחרון, המכניס לארץ, יתחיל גם כגואל ראשון). אמנם, ברור כי דבר זה לא היה מודע למשה, שהרי בהמשך הוא מצפה ומנסה להכניס את העם לארץ. בפנימיות, היה למשה חשש לא-מודע כי לא הוא זה שיכניס את ישראל לארץ, ובשל חשש לא-וודאי זה הוא הסס מלהכניס עצמו למשימת הגאולה. חרון אפו של ה' איננו על עצם הסרבנות, אלא על ההיסוס שהוליד אותה - על כך שמשה 'גזר על עצמו' שלא יכניס את ישראל לארץ, ובכך 'פספס' את ההזדמנות להיות גואל ראשון וגואל אחרון באותו הדור (בעוד שאם היה משה יוצא מיד להתחיל בשליחות ה', ללא היסוס ותהיות על סיומה של שליחות זו, היה זוכה להכניס את עם ישראל לארץ). לכן, בעקבות סירובו הראשון, כאשר מבקש משה להיכנס לארץ עונה לו ה' "כשרציתי - לא רצית; עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה" (כפי שדרשו חז"ל על 'פספוס' נוסף בסנה, בהסתרת משה את פניו מלהביט בה') ומורה לו להפסיק לסרב-להפציר. והרמז המובהק לכך שהסרבנות הראשונה של משה ("שלח נא ביד תשלח") היא זו שמגלגלת את הסרבנות השניה ("שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר"): "שלח נא ביד תשלח" עולה בדיוק כשלשת התארים המובאים כאן ברש"י - קשה (= שלח נא ביד) סרבן ומפציר (= תשלח)!

והנה, סרבנותו של משה - על שני צדדיה - לא הצליחה. למרות שסרב לשליחות ה', הוא נשלח בסופו של דבר להוציא את ישראל ממצרים, ולמרות שהפציר להיכנס לארץ, נשאר בסופו של דבר במדבר. עם זאת, יש לומר כי סרבנות זו נזכרת בתורה כדי ללמדנו שיש לנקוט בדרך זו, ואף שבפעם הראשונה לא הצליחה הסרבנות, יש לדרוש זאת על דרך "והיא לא תצלח" - שבדור הראשון לא יצלח הדבר, אך לעתיד לבוא יש לפעול כך והפעולה תצלח - כפי שדרש רבי צדוק הכהן מלובלין על חטא המעפילים, כי לעתיד יש לנקוט בעזות דקדושה בדרך המעפילים והדבר כן יצליח (בדורנו ראינו כיצד הצליחה להתממש דרך ההעפלה בכל התנועה הציונית, ואנו מצפים לכך שהדבר יצליח גם בתחום הקדושה - בחתירה ה'חצופה' והעיקשת להבאת המשיח, ללא ציפיה לאות אלקי מלמעלה, אלא רק מתוך הדבקות וההתמסרות בדבריו של הרבי מליובאוויטש שהטיל עלינו את המלאכה באומרו "אני את שלי עשיתי, ומכאן ואילך עשו אתם כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש"). הסרבנות, שיש בה משום התעקשות אל מול כחות 'גדולים' מן האדם (ובפרט סרבנות כשל משה, שהיא 'כנגד' ה'), דומה במובן זה לענין ההעפלה - שבעקבתא דמשיחא, כאשר "חוצפה יסגי", 'והיא כן תצלח'.

לשם מימוש נכון ושלם של פעולה זו בדורנו - מכח ה"ניצוץ משה" שבכל יהודי ויהודי - עלינו להעמיק עוד בענין הסרבנות: חז"ל מלמדים כלל גדול ב'הלכות סרבנות' - "מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול" (כלל זה הוא שלמות סוד הסרבנות, כרמוז בכך ששרש סרב במספר קדמי עולה בדיוק "מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול"!). כלל זה כה גדול, פשוט וברור, עד שהוא בגדר "דרך ארץ קדמה לתורה". לענייננו, כדי לסרב לעניינים הלא-טובים וההרסניים שבמערכת הקיימת, יש להעמיק בכך ש"מסרבין לקטן". המחסום הפסיכולוגי כנגד סרבנות היא המחשבה שהמדינה, עם כל עוצמותיה ומוסדותיה, היא "גדול" שאין מסרבין לו. כדי לסרב כדבעי יש להפנים כי כל המוסדות בארץ, ובפרט העומד ברשותם היום, הם בגדר "קטן" שאפשר ומצווה לסרב לו (ואילו מצוות התורה - מצוות ה' ומשיחו - הן בגדר של "גדול" שראוי לציית לו ו"אין מסרבין" לו. היום, חלק מעידוד הסרבנות נוגע במישרין להמחשה מי כאן הוא ה"גדול", לו יש לציית, ומי כאן הוא ה"קטן", לו יש לסרב.

בעומק יותר, קטן וגדול אינם רק מדד של חשיבות, אלא הם פועל יוצא של מצב הבגרות הנפשית - מסרבין למי שנמצא במצב של קטנות מוחין, וכל הוראותיו ובקשותיו נובעות מחישובים צרים וקטנוניים של אינטרסים אישיים, ואין מסרבין למי שנמצא במצב של גדלות מוחין, הפועל "לשמה" באופן טוב ורצוי. ברור כי הנהגת המדינה כיום מבוססת כולה על קטנות מוחין, על חשבונות אישיים, צרים וקטנוניים, וכאשר מחפשים את המניע לכל צעד - קטן או גדול - יש למצוא אותו בחישובי אינטרסים שונים. במישור זה, ב"מסרבין לקטן" יש ערך חינוכי עמוק - גם אם הסירוב לא יצליח ברמה המעשית, הוא מבטא התנתקות מצרות המוחין, והשידור למישהו שהוא "קטן" שיש לסרב לו עתיד לגרום לו, בסופו של דבר, לגדול ולהתבגר. לעומת הנהגת המדינה כיום, הנהגה תורנית-משיחית היא ה"גדול" האמיתי, הפועל מתוך גדלות מוחין, ולכן "אין מסרבין לגדול". הגדרה זו גם תכוון אותנו, כמובן, למצוא את ההנהגה התורנית הכללית, הרחבה והגדולה ביותר - את הנהגתו של מי שבתוך התורה גופא פועל במוחין דגדלות.

ואחרי כל זה, יש לשאול על סרבנותו של משה: מכיון שמשה סרב כלפי שמיא, הרי "אין מסרבין לגדול", וכיצד יפרש משה בעצמו את המימרה (שבגדר "דרך ארץ קדמה לתורה") "מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול"? יש לומר כי משה מפרש, בדרך מורנו הבעל שם טוב זי"ע, כי את "אין מסרבין לגדול" יש לקרוא כ"אַיִן - מסרבין לגדול". דהיינו, מי שהוא במדרגת אַיִן (שהיא מדרגת משה, הענו מכל אדם, האומר על עצמו "ונחנו מה") הוא זה שרשאי לנהוג בעצמו באופן של "מסרבין לגדול". אז הסירוב איננו פועל יוצא של 'משחקי כח' או 'משחקי כבוד', אלא התייחסות לעצם הענין בלי נגיעות אישיות.

ומה בנוגע לסרבנות השניה של משה, ביחס למי מסרבין-מפצירין? ניתן היה לפרש כי בתחום ההפצרה המצב הוא הפוך, ולומר כי אין טעם להפציר בקטן, שאין בו מודעות מספקת כדי לרחם, ואין בו הכח המעשי לפעול את מה שמבקשים עליו, ואילו דווקא ביחס לגדול יש טעם להפציר ולסרב כי בידו לחון ואצלו יצביע הדבר על גדלות הנפש (וכנודע מגדולי הצדיקים שרצו לטעון את טענותיהם ולבקש חנינה דווקא מן המלך ולא מפקיד או משר שסמכותו מוגבלת). אמנם, לאור דברינו עד כה, נראה נכון יותר לפרש כי דווקא בתחום זה צריך להתקיים ביתר שאת הפירוש של "אַיִן - מסרבין לגדול". תתכן גם הפצרה בקטן - "מסרבין לקטן" - אך נימוקיה צרים וקטנוניים (כאלו שהקטן יכול להבין) ותועלתה מוטלת בספק. לעומת זאת, ביחס לגדול, הסרבנות הראויה יכולה לבוא רק ממקום של "אַיִן" - אין מקום לסרבנות המבוססת על הצטדקויות ונימוקים קטנוניים, אלא על האחזות באַיִן האלקי, תוקפו וחסדיו האין סופיים.

לפי כללות הדברים, יעלה פירוש חדש וכולל של הביטוי "מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול": "מסרבין לקטן" היינו הסירוב לבצע פקודות אסורות הנובעות מקטנות מוחין (וממילא, הציות לפקודות הגדול האמיתי), ו"אַיִן - מסרבין לגדול" היינו ההפצרה בגדול האמיתי, "כי גדול הוי'", מתוך תחושת אין ואפס כלפיו. ובפשטות - היום מוטל עלינו מחד לסרב לפקודות האסורות והקטנוניות של המדינה, ומאידך עלינו להתעקש ולסרהב בה' יתברך שיחיש לנו את הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש. הסירוב הראשון הוא עבודה של "אתכפיא" - של הבדלת הטוב מן הרע, תוך הכרה ברורה שיש לסרב ולהתנתק מכל רע. הסירוב השני הוא עבודה של "אתהפכא" - כאשר מבינים כי גם את הצדדים הקשים והחשוכים של המציאות ניתן להפוך ולהמתיק, אם רק נפציר-נבקש-נדרוש זאת מה' כ"תלמיד סרבן ומפציר" (ורמז: "תלמיד סרבן ומפציר" עולה ב פעמים תורה, ללמד כי רק תלמיד כזה - בו נאמר "לא הביישן למד" - הוא הזוכה ללמוד מרבו בשלמות הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה, כאשר 'עקשנותו' נותן ברב כח להביא לידי גילוי את כל סודות התורה הכמוסים בו). [ולפי זה יבוא פירוש חדש וחריף גם לענין הנהגת משה: סרבנות משה לשליחות משם אלקים - שהוא בחינת הקטנות באלקות - ותביעתו לשליחות אך ורק מ"גדול הוי'", היא המזכה אותו בסוף להפציר-לסרהב בהוי' ב"ה שיזכה אותו להיכנס לארץ ולהשלים את השליחות. ושוב, אז נתקיים "והיא לא תצלח", אך היום היא תצלח - הסירוב להנהגה אלקית 'קטנה' יצליח, ויוביל אותנו להנהגה אלקית 'גדולה', ואזי נתעצם מספיק עם ההפצרה ב"גדול הוי'" עד שנזכה לגאולה אמיתית ושלמה באופן הטוב ביותר, וכפי שיובן יותר בפיסקה הבאה].

ונסיים ברמז: ה'מלבוש' של שרש סרב - סרב באתב"ש (חגש) באכב"י (קני) ובאלב"ם (דטם) - עולה ב פעמים סרב, כנגד שני פירושי הסירוב. לפי זה, שרש סרב עצמו הוא מדרגה עליונה של סירוב - הכוללת בעצמה את שני הפירושים כאחד - והיינו היכולת בחדא מחתא לסרב לקטנות ולהפציר בגדלות. בחסידות מפורש כי "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס" היינו הסירוב לקבל פרוסה חלקית, והשאיפה לזכות בעצם השלם כולו (לזכות ב'רב' עצמו, ובדביקות בו, ולא להסתפק ב'שיריים' החלקיים שהוא מעניק לעבדיו). וכך לעניננו, הסרבנות האמיתית והנכונה היא הסירוב להסתפק ב'סוכריה' של מדינה כפיצוי על כל צער הגלות (ובפרט כפיצוי על השואה הנוראה) וההפצרה המתמדת בה' לזכות לעצם השלם - לגאולה האמיתית והשלמה. תודעה זו היא שצריכה להנחות גם את סירוב הפקודה כפשוטה - את הנהגת "מסרבין לקטן" ביחס למדינה - שאם לא כן, אין בסרבנות זו תנופה משיחית אמיתית, אלא רק זהירות 'יראית' מהיגאלות בעבירה. סירוב הפקודה 'יתפוס תאוצה' כראוי רק כאשר נחוש לצד ה"מסרבין לקטן" גם את העוצמה האדירה ואת השאיפה המשיחית של "אַיִן - מסרבין לגדול".

(מתוך שיעור י"ג אב תשס"ה)


ארץ ישראל


להביא
   לימות המשיח


בית המקדש


הציונות
   במהלך הגאולה


אקטואליה