הזמן לפצח את האגוז

בדברי חז"ל נמשלו ישראל לאגוז. האגוז מתייחד ביחס בין קליפותיו הקשות לבין הפרי המזין הטמון בתוכן. בקבלה מנתחים את האגוז לשלש קליפות קשות, בלתי אכילות, וקליפה פנימית רכה שניתן לאכול אותה. זהו המבנה הבסיסי של הקליפות הסובבות את הקדושה - ישנן שלש קליפות טמאות ואסורות, שלא ניתן להעלות, וקליפה אחת המעורבת מטוב ורע, שניתן לתקנה ולהעלותה. במרכבת יחזקאל שלש הקליפות ה'קשות'-הטמאות הן "רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת" ועל הקליפה ה'רכה'-המעורבת נאמר "ונֹגה לו סביב".

תוך כדי גדילת האגוז שומרת הקליפה על הפרי ומזינה אותו, אך כשהאגוז בשל הופכת הקליפה למחסום המונע את ההנאה ממנו, ואף מאיימת לחנוק אותו. אז בא הזמן לפצח את האגוז - לשבור ולזרוק את הקליפות ולהנות מאכילת הפרי.

דימוי האגוז מתאים במיוחד לעם ישראל השב לארצו במאה השנים האחרונות. השיבה לארץ הצמיחה פרי מזין וטוב - יהודים רבים וטובים שבו לכאן, כשבלבם שאיפות טובות של שיבת ציון וכינון מדינה יהודית בארץ. אבל, פרי זה עטוף בקליפה - הורתו ברוח שאיננה נאמנה לערכי התורה ולידתו בממסד שאיננו מכיר ביעודו של "גוי אחד בארץ". קליפה זו - אשר אפשרה לפרי לגדול ולהבשיל - מתחילה משלב מסוים לסכן את הפרי, להסתיר ולחנוק אותו.

היום ניתן לזהות במבנה ה"אגוז" שלנו את שלש הקליפות כסובבות - זו למעלה מזו - את הפרי הטוב של יהודי ארץ ישראל. בעומק, אפשר לזהות כי שלש הקליפות הללו, התומכות זו את זו, שייכות לשלש העבירות החמורות - עבודה זרה (או כפירה), גילוי עריות ושפיכות דמים:

הקליפה המקיפה את האגוז היא "הרוח" של המפעל הציוני, "רוח סערה" שהפיחה חיים במהלך שיבת ציון אך לוותה בכפירה גדולה ומודעת. הרוח העיקרית של המפעל הציוני יזמה דמות של "יהודי חדש", כופר בה' ובתורתו, וניסתה לעצב בכח יהודים בדמות זו. אוירת הכפירה והמרידה בה' מלוה את המפעל הציוני עד היום, והשופר העיקרי שלה הוא התקשורת. היא הנותנת את הטון הכפרני לשיח הציבורי במדינת ישראל, ויוצרת אוירה בה הדיבור בשם התורה נתפס כאנכרוניסיטי, פרימיטיבי ולא רלוונטי לכל דיון מהותי לחיינו. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "דבר פעור" (כינויה של עבודה זרה הנושקת לגילוי עריות והתבוללות בעמים, כנודע, כאשר השם "דבר פעור" רומז להופעת קליפת מינות זו בדברי התקשורת הפוערת את פיה לבלי חוק).

הקליפה השניה, המוחשית והקרובה יותר לאגוז, היא הממסד הבלתי-מתחלף, שעיקרו מערכת החוק והמשפט. מערכת זו כופה על העם, בכח ובחוצפה, ערכים שליליים - ערכים שאינם יונקים מן התורה, מן המוסר ומן הטבע היהודי. המניע העמוק להתנהלות המשפט הוא חפץ ההתבוללות וטשטוש ההבדלים בין ישראל לעמים. אין זה מניע ערכי בדווקא, אלא בעיקר מניע נהנתני - השייך לתחום העריות - המשתוקק לפרוץ כל גדר ולהתיר כל איסור, כל עוד איננו כופה עצמו בכח על הזולת. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "לא תנאף".

הקליפה השלישית היא הממסד המתחלף במדינה - הכנסת והממשלה. תפקיד השלטון הוא לדאוג לחיי האזרחים ולבטחון העם. החלפת תפקיד זה במגוון אידיאולוגיות, טיעונים ואינטרסים המזיקים לו, הוא שפיכות דמים. המנגנונים כאן החליפו באופן מוחלט את סדר העדיפויות הראוי להנהגת עם ישראל, יש בהם נכונות לפגוע בחיי אדם ר"ל על מנת לקדם את מטרותיהן, ודמי הרבים תלויים בצווארם. הרמז לקליפה זו הוא כי ציונות עולה בגימטריא "וימלך... וימת" (פסוק המלמד גם כי הציונות הינה מהלך של עולם התהו, המועד מראשיתו לשבירה-מיתה, בסוד "ז מלכין קדמאין דמיתו", וד"ל).

קיימת גם קליפה רביעית, רכה וטובה לאכילה - הצבא. הצבא מעורב מטוב ורע בצורה קיצונית. מחד, זהו "צבא העם" של צעירים (כמו גם אנשי מילואים) בעלי מסירות נפש לשמירת העם וארצו. מאידך, קיימים בצבא קלקולים רבים, שהשרש לכולם הוא תחושת "כחי ועוצם ידי". בעטיה של תחושה זו אובד הצורך ב"מחנה קדוש" שה' הולך בקרבו ומסייע לו, ואזי נכשלים בערכי מוסר מעוותים ובהשחתת המדות בתחומי העריות וכו' (כאשר הרע שבקליפת נגה הוא המזין את ג הקליפות הטמאות לגמרי: "טוהר הנשק" הטמא והמעוות מזין את קליפת שפיכות הדמים, עירוב המינים והפריצות בצבא מזינים את קליפת גילוי העריות, ונוכחותם של זרים בצבא ישראל מזינה את קליפת הכפירה והעבודה הזרה). הזכרון הקריטי לחיינו וקיומנו בארץ ישראל - "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" - הוא המפתח לתיקון הצבא (לצד בטול הקליפות הקשות שמעליו, כמובן).

על ימינו אלו יש לומר "אל גנת אגוז ירדתי" - הפרי התפתח והבשיל, והגיע הזמן לשבור את הקליפות. כעת, יותר מבעבר, חשים כי הקליפה, לאחר שנים של שמירה, הפכה לגורם המתנגד ומפריע להתפתחות עם ישראל בארצו. על שבירת הקליפות העוטפות את הפרי אנו מתפללים שלש פעמים בכל יום "ואת מלכות הרשעה מהרה תעקר ותשבר ותמגר [כנגד 3 הקליפות הטמאות לגמרי], ותכניע [כנגד הקליפה הרכה, קליפת נגה]". ובתמצית:

יש לעקר את הרוח הציונית, בעצם ההכרה שהיא עקרה מללדת - שאין היא גורם מפרה ומצמיח חיים בעם ישראל (ואדרבה, כיום, גם בשאריות המהדורה הראשונה של הרוח הציונית וגם במהדורה החדשה של הפוסט-ציונות, היא המסרסת והפוגעת בכל צמיחה רוחנית או שאיפה לגאולה אמיתית ושלמה).

את בית המשפט עלינו לשבר. אדם חכם ועדין איננו שובר אלא מפרק - יש להתמודד עם בית המשפט בשום שכל, תוך הצגה מתמדת של מעלת חוקיה החכמים והנבונים של התורה, לעומת החלטותיו השגויות, הפגומות והנפשעות של בית המשפט. זהו המקום לטיעוני העומק החכמים והערכיים של תורתנו הקדושה, תוך שימה ללעג ו"בזיון בית המשפט" חכם וחינני בכל תחום בו הוא עוסק.

את הממשלה - ממשלת השמאל או הימין - עלינו למגר. יש להפיל את הממשלה, ולכשתקום חדשה להפיל גם אותה, וכך הלאה - עד לכינון ממשל תורני בארץ. בעומק לבנו אנו מבינים כי זו הדרך, וכך פעלנו בשנים האחרונות. הנזקים כתוצאה ממיגור הממשלות הקודמות נבעו מכך שהדבר לא לא היה מלווה בהכרה מפוכחת שאין במערכת הקיימת סיכוי להעמיד אלטרנטיבה אמיתית. אם נראה בבהירות את היעד, ולא נצפה כל פעם לממשלה חדשה שתשוב ותכזיב, מיגור הממשלות (והפיכתן מהיותן ממשלות-יוזמה לממשלות-שרידה) יהפוך לשיטה היעילה לנטרול שפיכות הדמים הנגרמת בעטיה של הממשלה.

החשוב והמשמעותי ביותר היום הוא תיקון "ותכניע" לכחות הבטחון. הצבא טוב ביסודו - ובוודאי ברמות של החילים הפשוטים, שאינם נושאים עדיין את עיניהם לכסאות המובטחים להם במערכת הקליפה הממשלתית - אלא שיש להכניעו תחת יד הקדושה. הכלי לכך הוא סירוב הפקודה הנוגדת את דעת התורה. האמירה למפקד ולמערכת כולה כי "אני אוהב אותך, ושמח למלא את הפקודות, אך התורה היא מקור הסמכות העליון, גם שלי וגם שלך" מעמידה באור פשוט ונכון את היחסים הבריאים בין הצבא לתורה, וממילא מגמדת את תחושת "כחי ועוצם ידי" ומגלה את מקור הכח והסמכות האמיתי. הסירוב לא יעקר, ישבר, יפרק וימגר את הצבא (כמו שחוששים רבים) - הוא בסך הכל יעניק לו את קורטוב ההכנעה החסר לו. אם כן, הסירוב רצוי לכתחילה - זהו ערך עיקרי שיוביל את הצבא ואת העם היושב בציון בדרך טובה, שמחה ומאירה יותר.

כמובן, עיקר האגוז הוא הפרי. חשיפת הפרי היא האמונה וההבנה הנחושות כי "ועמך כולם צדיקים" ולכן "לעולם יירשו ארץ". הגדלת ההתנגדות לקליפות צריכה לנבוע מתוך הכרה בפרי הנפלא הטמון בתוכן, בכחם האדיר של היהודים להקים מלכות שתהיה באמת "כסא ה' בעולם" ותפעל באמת כ"אור לגוים". פרי זה, הטמון בקליפתו, מבורך באמונה טבעית וטהורה ונכונות להתפתות ולהמשך אחרי חזון גאולה אמיתי (והרמז: ציונות = יונה פותה, כינוי שהוא שבח לעם ישראל, גם אם התבטא לעיתים בהתפתות אחר חזונות שליליים), ברגש בריא וחזק כלפי ארצו (והרמז: ציונות = "תנה לנו אחֻזה", כתביעת בנות צלפחד שחבבו את הארץ) ובכח לברר את ההשקפות והדעות ולהכיר בטוב האמיתי, המאיר והמשמח (והרמז: ציונות = "ישמח צדיק", המרמז ל"ישמח צדיק כי חזה נקם", בשמחה נכונה ומבוררת בנצחון הטוב על הרע, וגם ל"ישמח צדיק בהוי'", במימוש תכלית היעוד של קיומנו בעולם בכלל ובארץ הקדש בפרט, לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים).

"מפצח האגוזים" נמצא מחוץ לאגוז - רק מי שתודעתו משוחררת מהמערכת העוטפת את האגוז יכול לומר את האמת בבהירות, ולפעול לפיצוח האגוז. אכן, על הפרי לייחל לשבירת הקליפה, לסייע לכך מבפנים ולהכיר בכך שהוא בשל ליצור מציאות טובה ושמחה שתחליף את הממסד הקיים כעת.