הזמן לחילופי הכחות המבצעים

המאורעות האחרונים של עקירת וגירוש יהודים מיישוביהם בארץ ישראל דורשים מאיתנו התבוננות פנימית, על דרך הסוד, במשמעותם. לשם כך נפתח בהסבר קצר של מבנה קבלי, ואחר כך נפרש כיצד הוא מופיע כיום לנגד עינינו:

אחת התופעות שהאר"י מלמד אותנו ביחס להתפתחות הפרצופים העליונים היא המשכת נה"י (נצח-הוד-יסוד) חדשים. הנה"י הם ה'רגליים' של הפרצוף - כחות הביצוע והמעשה העיקריים של כל פרצוף, המצעידים אותו על קרקע המציאות (והם מכונים גם כחות המוטבע שבנפש). בשלב מסוים מתרוקנים הנה"י מהאורות המאירים שבהם - הם נותרים מדולדלים וחסרי חיות - ואז יש צורך להמשיך נה"י חדשים. כחות הנה"י הם הנמוכים והמעשיים ביותר מבין כחות הנפש - המוטבע המעשי והנמוך נמצא מתחת לכחות המורגש של הלב ומתחת לכחות המושכל של הראש החושב. אמנם, כאשר יש לחדש את הכחות המעשיים, אחרי שהתרוקנו מהאורות הראשונים (והנמוכים יחסית) שהאירו בהם, נדרשת המשכה מהמקור העליון ביותר - מהכתר (העל-מודע) שלמעלה גם מהשכל ומהרגש.

כל התהליך הזה רמוז, לפי דברי האר"י, בכוונות הברכה הראשונה של תפילת העמידה: הברכה מתחילה בהמשכת האור של כחות המושכל, כאשר "אלהי אברהם [ראשית קו ימין, המקור ל'חסד לאברהם'], אלהי יצחק [ראשית קו שמאל, המקור ל'פחד יצחק'] ואלהי יעקב [ראשית קו האמצעי, המקור ל'תפארת ישראל']" רומזים לחכמה, בינה ודעת. אחר כך נמשך האור של כחות המורגש, כאשר "האל הגדול הגבור והנורא", רומזים לחסד, גבורה ותפארת. או אז, כאשר מגיע התור של המשכת האור לכחות המוטבע, נדרשת עליה ל"אל עליון" - הכתר העליון, שמעל המושכל והמורגש שנזכרו קודם לכן - ורק משם ניתן להמשיך את האור למדרגות התחתונות (ומתגלה כי ה' "קונה הכל", עד לפרטי המציאות התחתונים והנמוכים ביותר). אז, בניגוד לאורות הראשונים שהיו מעשיים גרידא - ללא הדגשה של התוכן האלקי העמוק והטוב שלהם - יימשכו מה"רב חסד" של הכתר "חסדים טובים", חסדים גלויים שהטוב שלהם מאיר ומחיה. ההמשכה עצמה מתוארת גם בביטוי "ומביא גואל לבני בניהם [הרומז לספירות המוטבע, 'בני' ספירות המורגש ו'בני הבנים' של ספירות המושכל] למען שמו באהבה" - ללמד כי המשכת הנה"י החדשים שייכת באופן הדוק לתהליך הגאולה, "ומביא גואל".

כיום, ברור כי תהליך הפינוי והגירוש של יהודים מבתיהם - פגיעה וריקון של ההתיישבות הפיזית בארץ ישראל - מקביל לתהליך של התרוקנות האורות מן הנה"י הישנים. תנועת ההתיישבות והקשר אל הארץ, כמו גם המאבק באויב הערבי והרצון להוריש אותו מהאחיזה בארץ, הם כחות המוטבע של הציבור היהודי בארץ. כאשר 'שואבים' בכח את הציבור העוסק ביישוב הארץ מתוך מקומותיו ומעשיו - מרוקנים את כחות המוטבע הישנים. דבר זה גם נמצא, באופן מודע למחצה, בתודעתם של המפנים - אין הם מקוים להפיק מהגירוש רק 'תועלת פרקטית' מדומה (שאיש עוד לא הצליח להסביר אותה...), אלא חפצים לשבור את הציבור העוסק בעשיה יהודית בתחום הארצית (מתוך תקוה לסרס את הציבור התורני, להשאיר אותו עוסק בתחומי השכל והרגש בלבד - באופן שאיננו רלוונטי למציאות - ובשלב מאוחר יותר לפגוע, ממילא, גם בתחומים הרוחניים יותר). ומדוע נצרך התהליך הזה של ריקון הנה"י (וה' מאפשר לו לקרות)? משום שבשביל "ומביא גואל" נדרשים נה"י חדשים - כחות ארגון ופעילות אחרים, שיש להם תודעה שונה ואחרת (מוחין חדשים), ומוטיבציה כוללת ומשיחית הרבה יותר (הנמשכת מהכתר העליון).

במילים פשוטות: הפינוי הוכיח כי הגישה המעשית בה נקטנו עד כה איננה מועילה ומספקת - הכחות המעשיים מסוגלים ליזום מבצעים בשטח, אך הכוונה הרוחנית הנכונה איננה גלויה בתוכם, ומשום כך אין בהם את העוצמה, התנופה, הנחישות והמהפכנות המספיקות כדי לעמוד כנגד כל מונע ומבית ומחוץ וליצור מציאות מסוג חדש ושונה, מציאות של גאולה. גם בעינים הטבעיות-מציאותיות ביותר, ברור כי זו הסיבה לכשלון המאבקים האחרונים, וכי באופן פשוט נדרשת החלפה של מנהיגות השטח. ולכן כעת, אחר התרוקנות כחות המוטבע הראשונים, עלינו לעמול על המשכה חדשה ושונה לגמרי של הכחות המעשיים - לבסס כחות ופעילות הנמשכים מהמקור העליון ביותר, מתקוות הגאולה המשיחית שבכתר (המרחף מעל היעדים ה'סבירים' אותם מסוגלים להציג המוחין), ומקבלים עיצוב שכלי נכון ומאיר במח ההולך בדרך התורה. רק כחות מעשיים המקבלים מרץ ועוצמה מהחזון הנעלה והמשיחי ביותר, ומלאים בתודעה נכונה ומבוררת ביחס ליעד הרצוי, יהיו מסוגלים לבנות מפעלים מעשיים (של התיישבות, בנין, חינוך ושלטון) שיש להם משמעות והשפעה ערכית על כל חיינו בארץ ולהצעיד אותנו קדימה למציאות של גאולה.

יש לציין כי אותו תהליך ממש אנו, ציבור נאמני ה', מנסים ליזום גם באופן מודע בעידוד תופעת הסרבנות. בספירות נצח והוד מאיר שם "צבאות", ובאופן ציבורי-ממלכתי הצבא הוא בסוד הנה"י (הכחות המבצעים, המוציאים לפועל, של המערכות הציבוריות המקבלות החלטות על יסוד שיקולי שכל ורגש). סרבנות מתוקנת לפקודות שליליות נועדה לרוקן את כחות הביצוע של הצבא - לרוקן את הנצח וההוד מהאורות הישנים - כאשר דווקא מתוך כך עתידים אנו ליצוק משמעות חדשה לגמרי בכחות הביצוע. להמשיך רצונות חדשים באנשי הצבא, ותודעה מבוררת ביחס לתפקידם, ואזי הם עתידים למלא את תפקידם בצורה שונה לגמרי, טובה יותר ומכוונת יותר ליעדי הגאולה.

ולסיום שתי נקודות, בדרך הרמז, הדרוש והסוד, המשלימות את המבואר עד כה:

מבואר בספה"ק כי האיש המסמל את התהליך של המשכת הנה"י החדשים הוא עשהאל בן צרויה, מגיבורי דוד. שמו של עשהאל רומז לתיקון כחות המעשה על ידי המשכה מסוד "אל עליון". המשכה זו בונה 'רגלים' בעלות עוצמה אלקית פלאית - "ועשהאל קל ברגליו כאחד הצביִם אשר בשדה" (וחז"ל תארו את ריצתו ממש כרחיפה פלאית, כאשר הוא רץ על ראשי השיבולים ואלו אף לא התכופפו, מרוב מהירותו וקלילותו). בגלגולו הראשון רודף עשהאל, בנאמנותו המוחלטת לדוד, את אבנר בן נר שר צבא שאול. נסיונו של עשהאל לפגוע באבנר נכשל, והוא נהרג בתוך כך. אכן, מכיון שבימינו עומדים אנו בפני אותו תהליך - של מעבר המלכות מבית שאול (אותו מגלמת היום המדינה הקיימת) לבית דוד (שאל שלטונו התורני-המשיחי אנו שואפים כיום) - יש להחזיר את עשהאל באופן מתוקן יותר. זקוקים אנו שוב לבנות כחות מעשה הנמשכים מן הכתר העליון, כנ"ל, אלא שאין להפנות את המהירות שלהם למאבק ישיר ואלים בממסד הקיים (של בית שאול), כפי שדוד עצמו נמנע לחלוטין מכל פגיעה בשאול, אלא לריצה מהירה אל היעד המקווה של בנין המלכות החדשה - מלכות בית דוד. המהירות העצומה בעשית המעשים המתוקנים היא קריטית, לבל ישתלטו כחות זרים ודעות משובשות על החלל הפנוי ממעש (בעקבות הפינוי-הריקון של המעשים שנעשו עד כה), וכאשר נפעל באופן כזה נזכה לבנות את מלכות בית דוד בבטחון ובמהירות (ואז, מבואר בספרים הקדושים, אבנר בן נר עצמו יהיה שר צבאו של המשיח - הבנין המהיר שלנו, שאיננו מתנגש חזיתית-כוחנית עם הממסד הקיים, יגרור גם את האנשים הנראים רחוקים להצטרף אליו ולשרת אותו באופן היעיל ביותר).

ועוד: ההמשכה אל הנצח-הוד-יסוד מהכתר העליון היא, בלשון הקבלה, המשכת אור ה"אל עליון" דרך המוחין חכמה, בינה ודעת. רק המשכה כזו תעניק הן רצון חדש לכחות המעשה, והן תודעה מבוררת ומדויקת המאפשר לממש את הרצון הזה בצורה בהירה וטובה, כפי שהוסבר עד כה. המשכת אור ה"אל עליון" דרך החב"ד רמוזה בשלושה שמות קדושים: אל הוי' (ההארה הנמשכת דרך החכמה), אל א-דני (ההארה הנמשכת דרך הבינה) ואל שדי (ההארה הנמשכת דרך הדעת). שלושת השמות הקדושים האלה, שהם הארות הכתר, מצטרפים עם השמות שמאירים בספירות חב"ד מצד עצמן - שם הוי' בחכמה, שם אהיה בבינה ושם אהוה בדעת (שמות אלו בפני עצמם עולים בגימטריא דין, ללמד כי את מדת הדין הקיימת בתודעה הראשונה - ולעניננו היינו מדת הדין השוררת במדינה דהיום, הגורמת לתופעות הלחץ והמתיחות המאפיינות את תושבי המדינה - ממתיקה ההמשכה מן המוחין). חיבור כל השמות הללו - אל הוי', אל א-דני, אל שדי, הוי', אהיה, אהוה - עולה בגימטריא ציונות! רמז זה מלמד כי רק בהמשכה חדשה זו מהכתר ניתן לשבור את הקליפות הגסות והרעות של הציונות (שהן האוירה התקשורתית והמוסדות השונים של המדינה) ולחשוף את הפרי הטוב והמתוק (של היהודים המתגוררים כאן) הטמון בהן - הכל כפי שנתבאר כבר במאמרים "הזמן לפצח את האגוז" ו"קליפה קדמה לפרי".

(מתוך שיעור כ' אב תשס"ה - גילה)