תיקון ההכנעה

בימים אלו, כאשר אנו נדרשים להתמודד עם הפסד צורב במאבק ועם חורבן ביתם והגלייתם של אלפי יהודים תוך העמדת יושבי הארץ בסכנה גדולה, צריכים אנו ללימוד חדש-לכאורה (אף שזו דרך ישנה וסלולה לעם ישראל, בכל שנות גלותו, לצער הלב) - עלינו ללמוד כיצד להפסיד.

והנה, למרבה הפלא, מי שמלמד אותנו דבר זה הוא דווקא דוד המלך. האר"י אומר כי תיקון הספירות נצח והוד - המכוונות כנגד הרגלים בגוף האדם - נעשה בימי ראשית מלכות דוד. שמואל הנביא תיקן הנצח, כאשר העביר את מלכות שאול ממנו ואמר לו כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (ובכך גילה כי "נצח ישראל" הוא השי"ת, ותיקן בכך את מדת הנצחנות - שהרי הנצחנות, שלילית היא אצל בני האדם, ורק אצל ה' חיובית ורצויה היא, כמבואר בחסידות). אחריו בא דוד המלך - משבט יהודה (אשר "הודה ולא בוש") - ותיקן את מדת ההוד. דוד הוא המודה "חטאתי להוי'", ולא מנסה להצטדק ולהתנצח עם הנביא, ומקבל בשלמות ובתמימות את העובדה שחטא והפסיד. באותה הכנעה מקבל דוד גם את עונשו על החטא, וכאן הוא גם מלמד לנו את הדרך להפסיד: כאשר יוצא דוד מירושלים מקלל אותו שמעי ומשליך עליו עפר ואבנים. נאמני דוד חפצים לפגוע בשמעי, המורד במלכות, אך דוד מקבל בהכנעה את הבזיונות ואומר להניח לשמעי כי "הוי' אמר לו קלל" (כאשר שמיעת הבזיונות בשתיקה היא חלק מתהליך התשובה, הבא בהמשך לוידויו של דוד והודאתו בחטאו, כמבואר בלקו"מ ו). בדבריו אלו ממחיש דוד המלך כיצד להפסיד - על המנוצח להכיר בכך שלא מי שעומד מולו הוא זה שגבר עליו, אלא שה' עצמו הוא זה אשר ניצח אותי במאבק זה.

כאשר מצליחים להתעלות מעל הסיבות הטבעיות, הנראות לעין, חשים כי ה' הוא המנצח אותנו ומודים בהכנעה בהפסדנו (ולעתים גם בטעותנו-חטאנו עד כה) - מתחולל זיווג. הזהר מלמד כי בעת היחוד קודשא בריך הוא (פרצוף ז"א, בלשון הקבלה) ושכינתיה (פרצוף המלכות, בלשון הקבלה) "איהו [הזכר, הקב"ה] בנצח ואיהי [הנקבה, כנסת ישראל] בהוד" - ה' מנצח אותנו, ואנו מודים בנצחונו, וזהו עצם הזיווג בינינו לבין ה' (כמובן, ישנם מצבים נדירים-יחסית של "אחליפו דוכתייהו", כאשר אנו מנצחים אותו יתברך והוא מחייך ואומר "נצחוני בני נצחוני", כמפורש בחז"ל). במשך המאבק, גם אם התפללנו אל ה', הרי המפגש היום-יומי שלנו היה עם המציאות, וההתעצמות שלנו לנצח קצת השכיחה מאתנו את המפגש האינטימי והכנוע עם ה'. כאשר אנו מפסידים, ומשכילים לחוש כי ה' הוא המנצח אותנו, אנו נקנים לה' בצורה מחודשת ועמוקה יותר, וממילא יש גם ממד של המתקה בתהליך זה.

את תהליך ההמתקה עצמו - הקיים בתוך האבל וההכנעה גופא - נתאר בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה (שבהכנעה) על פי פסוקי איכה: פרק ג באיכה מבוסס על שלשות פסוקים לפי סדר האלף-בית (וממילא יש לדרוש בסדר הכנעה-הבדלה-המתקה כל שלישיה כזו), ובאות י מופיעים שלשת הפסוקים: "ישב בדד וידֹם כי נטל עליו. יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. יתן למכהו לחי ישבע בחרפה".

התגובה הראשונה לאסון ולהפסד היא הכנעה גמורה - "ישב בדד וידֹם כי נטל עליו". רש"י מסביר כי "וידֹם" בלשון המקרא הוא לשון המתנה, ומפרש על כי "מי שאירע לו אבל וצרה ישב גלמוד ויצפה לטובה" מתוך הכרה "כי בעל הגזרות נשא עליו הגזירה הזו". אם כן, הפסוק מתאר קבלת האסון מתוך הכרה כי הוא בא מעם ה' יתברך, ולכן גם מתוך ציפיה פסיבית לישועת ה'.

לאחרי הכנעה גמורה זו בפני ה', מתעורר שמץ תקוה בתוך האבל עצמו - "יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה" (ויש לדרוש כי ראשי התיבות "אולי יש תקוה" הם אית, שפירושו "יש" בארמית, ללמוד כי וודאי יש תקוה). תקוה זו באה מתוך הבדלה - לאחר שהבנו כי בסגנון המאבק הנוכחי (ב'מגרש המשחקים' הנוכחי) אנו 'אוכלים עפר', מתעוררים לחשוב כי "אולי יש תקוה" ממקום אחר, לאחר שנבדל מהמציאות הנוכחית. ובפשטות: האבל היום מלווה בהכרה כי עלינו להבדל מהממסד הקיים - מהמדינה, המתוה סגנון של מאבקים בהם נגזר עלינו להפסיד - ולבנות 'זירה' חדשה בה עלינו להאבק (מתוך שאנו מבינים כי בזירה הנוכחית ה' הכניע אותנו, משום שאין הוא חפץ בזירה הזאת - בה הוא 'שחקן משנה', הכפוף לחוקי האדם, ח"ו - אלא רוצה לקנות אותנו לנחלתו, ולעושי דירה לו יתברך בתחתונים, באופן גלוי ומתוך מודעות מלאה).

בשלב השלישי כבר מסתמנת מעט המתקה ושביעות רצון באבל עצמו - "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה". כעת מבין האדם כי בתוך המציאות הקיימת וודאי כי עתידות לבוא מכות נוספות, והוא מוכן לכך נפשית, ואף מרוצה מעט, עם כל הכאב - משום שהמציאות מגשימה את תחזיותיו הקודרות. כל מכה נוספת שהממסד נותן לנו, הוא הוכחה נוספת לחוסר התוחלת בשותפות בממסד הזה, ודירבון ליצור זירה חדשה. ככל שהאדם אקטיבי יותר, ביוזמתו להקים חלופה למדינה הקיימת, כך גם ה"ישבע בחרפה" הוא פחות מביש וכואב - כאשר עוסקים בהקמת מלכות חדשה (על דרך המעבר מבית שאול לבית דוד) מקבלים כמובנת מאליה את רדיפת השלטונות, ובמובן מסוים רדיפה זו עצמה 'מסמנת' את המלך העתידי ועוזרת לו לטווח הרחוק. אקטיביות זו נוסכת את הפירוש היהודי הנכון ל"יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (פסוק שהנצרות ינקה ממנו את כוחה, אלא שפירשה אותו כמטיף לפסיביות של "קדוש מעונה", ואכמ"ל).

ולסיכום: דווקא דוד המלך, היודע להפסיד באופן הנכון, הוא זה שבחשבון אחרון מנצח את כל אויביו ומכונן מלכות נצחית. רק מי שמסוגל בתוך ההפסד עצמו לזהות את יד ה', להקנות לה' באופן מחודש ועמוק יותר, ומתוך כך להתעלות אל מציאות חדשה (בתהליך שתואר עד כה) - הוא זה אשר מסוגל לכונן מציאות המבטאת בשלמות את מלכות שמים. תכונות כאלו עלינו לסגל לעצמנו, תוך חתירה להרגשת השגחתו הפרטית של ה' בכל פרטי המציאות, ומתוך כך לקיים גם את "ובקשו את הוי' אלהיהם ואת דויד מלכם" - "וממנה נושע"!

(מעובד מתוך שיעור ט"ז אב תשס"ה - ישיבת תורת החיים הגולה ממקומה, נצרת)