מקום המקדש

במדרש נאמר ביחס למקום המקדש:
"אברהם קראו הר, שנאמר: 'בהר ה' יראה'.
יצחק קראו שדה, שנאמר: 'ראה ריח בני כריח שדה'.
יעקב קרא אותו פלטין, שנאמר: 'אין זה כי אם בית אלהים'".


בשטח הר-הבית והמקדש מתגלות שלוש הבחינות - הר, שדה, בית - כנגד שלושת האבות.
שטח ה'הר' עצמו - כנגד אברהם אבינו. ה'שדה' הוא העזרה בה נמצא מזבח העולה, המקבילה ליצחק הנעקד ל"עולה תמימה". המקדש עצמו הוא ה'בית' - "פלטין של מלך". במקדש גופא, העיקר הוא קדש הקדשים המכונה בתנ"ך "חדר המִטות" - כנגד יעקב ש"מיטתו שלמה".

והנה, בשטח הר הבית כולו קיימת מצוות מורא-מקדש - המחייבת אוירת מורא בכל שטח ההר. דבר זה איננו מתאים עם הקביעה "אברהם קראו הר", כיצד דווקא בשטח המקביל לדרך העבודה של "אברהם אֹהבי" מחויבת עבודה נפשית של יראה? כפי שנסביר, בכל שטחי ההר קיימת סתירה המחייבת עבודה של יראה ועבודה של אהבה במקביל. ביחס לשאר העולם הר הבית הוא מקום של 'השראה' - הניצב בהר ניצב "לפני הוי'". בכל מצב של השראה מתבטלות המחיצות בין חושים ומדות שונות - כשם שבהר סיני נפלו הגדרות שבין ראיה לשמיעה (- "רואים את הקולֹת"), כך בהר הבית מתקיימות עבודת אהבה ויראה בכפיפה אחת.
בפנימיות, עבודת המורא בשטח ההר נובעת מהיותו 'מחנה לויה'. עבודת הלוי היא תנועה נפשית של העלאה מלמטה למעלה - "לארמא קלא" - ביראה וביטול. כך מוסבר תמיד: כהן, לוי וישראל מכוונים כנגד אברהם - לו נאמר "אתה כהן לעולם", יצחק - איש היראה והיציאה מגדרי העולם, ויעקב - הוא ישראל.

על פי ההלכה מקבילים המקדש והעזרה למחנה שכינה, שהמשמשים בו הם הכהנים. הר הבית מקביל למחנה לויה, וירושלים למחנה ישראל. חלוקה זו הפוכה מן הקודמת: האם המקדש (מצד העבודה הפנימית) שייך ליעקב או לכהן (- אברהם)? האם שטח ההר שייך לאברהם או ללוי (- יצחק)?
מעבר לישוב הכללי, לפיו במצב של 'השראה' קיימות עבודות סותרות ביחד, ניתן להתיחס לחלוקות על פי ההבחנה הידועה שבין 'גברא' ל'חפצא' - ובכך להפיק תועלת בהבנת המצב הנפשי הדרוש בהר ובמקדש. ההגדרות "קראוֹ הר", "קראוֹ שדה ו"קראוֹ בית" מתיחסות לממד ה'חפצא', כלומר: הקריאה מתיחסת לשטח, ומגדירה את מהותו העצמית. ההגדרות ההלכתיות המחלקות ל"מחנה שכינה" (מחנה הכהנים) "מחנה לויה" ו"מחנה ישראל" מתיחסות לממד ה'גברא', ומתארות את האדם הפועל בתוך השטח. כאשר מתיחסים אל הפן הפנימי, הרי שהגדרת ה'חפצא' מתיחסת לסגולה הפנימית של המקום, המתבטאת באור המקיף - באוירה - שבמקום, והעיסוק ב'גברא' מלמד אודות העבודה הנפשית שעל האדם לעשות במקום - עבודה המתבטאת באור פנימי ומורגש.

ונפרט: ה'חפצא' של הר-הבית קשור עם אברהם - בהר הבית מאיר אור מקיף של אהבה. מצד העבודה הפנימית בהר מצוּוה האדם (- ה'גברא') לנהוג ביראה פנימית ולחוש תחושת התבטלות ועליה - התנהגות המתאימה לאופיו של שבט לוי.
ה'חפצא' של העזרה קשור עם יצחק, ובעזרה מאיר אור מקיף של יראה ובטול מוחלט במציאות - אוירה המעוררת העלאת קרבנות מלמטה למעלה. מצד החויה הפנימית של ה'גברא' העבודה היא 'כהנית' - עבודת אהבה. האהבה המיוחדת לקרבנות היא 'אהבה כרשפי אש' - אהבה אדירה הגורמת ליציאה מגדרי העולם בכלות הנפש אל ה'. אהבה זו היא הגורמת לעליה האין-סופית של הקרבנות - "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף".
בבית המקדש האוירה היא אוירה של רחמים - מדתו של יעקב. האוירה הראויה לשרות בבית - בין בני זוג - היא תחושת רחמים רבים שאינה אהבה מורגשת - 'בוערת' (כאש) או 'זורמת' (כמים) - אלא אוירה כללית של קשר וחיבור - "ארחמך הוי' חזקי". מצד העבודה הפנימית מתגלה אהבה שקטה וזורמת - "כהנים בחשאי וברעותא דלבא" - אהבה בתענוגים. בחדר המיטות (- קדש הקדשים) מורגשת 'אהבה כמים' בין בני הזוג (- קוב"ה ושכינתיה), והיא עתידה להתגלות לעתיד לבוא: "והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית".


ארץ ישראל


להביא
   לימות המשיח


בית המקדש


הציונות
   במהלך הגאולה


אקטואליה