"ותקננו בעצה טובה מלפניך"

כל חטא פוגם, בעיקר, באות אחת מ-כב אותיות התורה. על כן, פסוקי מגילת איכה (הנקראים בתום כב ימי בין המצרים, יום לאות), וכן נוסח הוידוי ("אשמנו, בגדנו וכו'"), מסודרים כסדר האלף-בית, כדי לתקן בכך את כללות החטאים. בסדר הוידוי, התיקון העשירי - "העשירי יהיה קדש" - הוא הוידוי על "יעצנו רע". תיקון זה, מתייחד מהאחרים בשני דברים:

מחד, הנסיון לתקן את העצות הרעות מתמודד, אולי יותר מכל וידוי ותיקון אחר, עם "העלם הרע" שבנפש. האיסור לתת עצה רעה נלמד מן הפסוק "לפני עור לא תתן מכשול", המסיים בביטוי "ויראת מאלהיך אני הוי'", ולימדונו חז"ל כי יראת ה' נזכרת משום שנתינת עצה רעה היא "דבר המסור ללב", שהרי רק האדם יודע אם נתכוון לטוב או לרע, ועל כן יש להזהירו כי לפני ה' הכל גלוי וידוע ויש לירא ממנו. אמנם, פעמים רבות שהדבר אינו מסור ללב בלבד, אלא לתת-המודע ולהעלם הרע שבלב, ואז האדם עלול להטעות ולרמות אף את עצמו - סבור שעצתו היא הטובה ביותר, אך באמת היא נגועה במניעים אישיים, באינטרסים, בצרות עין או בשנאה כבושה, שאף הוא איננו מודע להם. הרוע והעיוות הנעלמים שבבסיס העצה מתפשטים על ידי העצות הרעות, ופוגמים בחלקים שונים בנפש ובמציאות (כדלקמן). אם כן, הוידוי "יעצנו רע" הוא בעצם התבוננות פנימית אל הנפש, לחשוף את הרוע והעיוות הנעלמים שהיו טמונים בעצות אותן נתנו (לעצמנו ולזולתנו) ונסיון לתקנם.

ולאידך, עם היות שתיקון "יעצנו רע" נוגע לחלקים הכמוסים והנעלמים שבנפש האדם - ענין שהוא לכאורה פרטי ומוצנע עד מאד - הרי שתיקון זה הוא הכללי, הפומבי והציבורי ביותר הדרוש לנו. "יעצנו רע" עולה בגימטריא מלכות (הספירה העשירית, כשם ש"יעצנו רע" הוא הוידוי העשירי כנ"ל), לרמז כי העצות הרעות משחיתות את המלכות, ותיקון המלכות כולה קשור עם תיקון העצות. המלך המנהיג את המציאות תלוי מאד ביועציו - ברמות שונות, כפי שיתבאר - ועצם ענין המלכות כרוך בנטילת עצה והימלכות מתמדת עם גורמים שונים (ועד שאפילו מלכו של עולם נמלך בנשמותיהם של צדיקים אם לברוא את העולם, והם היועצים ש"עם המלך במלאכתו ישבו"). אם כן, רק על ידי תיקון ה"יעצנו רע", תוך חשיפת וביעור הרע מהעלם הנפש, ניתן למוטט את המלכות הפגומה, לשרש את עיוותיה, ולייסד בסופו של דבר מלכות מתוקנת.

נתבונן בשלוש רמות של פגם ה"יעצנו רע", מתוך זיקה לתיקון המלכות בכלל, ובפרט למצב המשטר הבלתי-מתוקן השולט כיום בארץ:

א. פשוטו של איסור "לפני עור לא תתן מכשול" הוא, כפי שמלמדים חז"ל, האיסור להשיא לאדם עצה רעה. הדוגמה שנותנים חז"ל לעצה רעה היא העצה למכור קרקע כדי לרכוש חמור - עצה להמיר נכס נצחי ברכוש זמני וחולף (כשפעמים רבות האינטרס של משיא העצה הוא להיות רוכש הקרקע בעצמו, במישרין או בעקיפין). במישור הכללי, ניתן היום לראות בבירור עצה רעה שכזו בשטיפת המח המטיפה-מייעצת לנו להסכים לעקרון של "שטחים תמורת שלום". עקרון שלילי זה, מטיף להמיר נכסים נצחיים ויציבים בהצהרות ריקות מתוכן, נטולות יציבות, שאין להן ולמציאות ולא כלום. להמיר את "נחלת עולם לעם עולם" בהתחייבויות חולפות של מנהיגי האויב המתחלפים, ולהמיר את העוצמה והבטחון המוחשיים של ישראל בתלות מסוכנת ב'רצונם הטוב' של אויבינו.

השאת עצה רעה פוגמת בעולם העשיה. עולם העשיה הוא היחידי מבין העולמות שיש לו קיום כפול - גשמי ורוחני. השאת עצה רעה במילי דעלמא פוגמת בעולם העשיה הגשמי, והשאת עצה רעה במילי דשמיא פוגמת בעולם העשיה הרוחני. הפגם בעולם העשיה הוא, ראשית כל, עצם התוצאות הרעות ב'שטח'. בנוסף, גם השיבוש והעיוות שנוצרים ב'כללי המציאות' בעקבות התנהלות שגויה פוגמים בעולם העשיה. כך, קבלת עקרון בדוגמת "שטחים תמורת שלום" איננה מזיקה רק באיום הנוצר בשטחים שנמסרו לאויב, ר"ל, אלא שהיא מחזקת את האויב ברצונו לפגוע בנו, תוך הבנה כי ניתן לסחוט אותנו וללחוץ אותנו, ויוצרת תנאי פתיחה גרועים ומסוכנים בכל מגע שלנו עם האויב בעתיד - לא רק בשדה הקרב, אלא גם סביב שולחן המשא ומתן.

עולם העשיה מכוון גם כנגד כחות המוטבע שבנפש - הכחות המתפקדים במציאות. כל השאת עצה רעה - בענין מציאותי (שאזי זו עצה רעה 'מציאותית', המתיימרת להיות 'חכמה' ולא 'צודקת') או בענין עקרוני (שאזי זו עצה רעה 'רוחנית', המתיימרת להציג 'כללי משחק הוגנים' להתנהלות במציאות) - פוגעת בהרגלי ההתנהלות בשטח. העצה הרעה של "שטחים תמורת שלום" (בין אם היא באה כעצה מעשית, ובין אם היא באה באיצטלא של עצה רוחנית-מוסרית) גורמת לאנשי הבטחון, ולאנשי המקצוע בתחומים אחרים, להכניס שיקולים זרים למעשיהם ולשבש בפועל את הכשרונות המוטבעים שלהם לעשות את המיטב להגנת עם ישראל. ולאידך, הדבר מחזק את הרגליהם הרעים של אויבינו, את טבעם הרע, את תאבונם ואת עזות פניהם כלפינו.

ב. למעלה מהצבת מכשול או השאת עצה רעה - בהם היועץ הרע הוא עצמו הגורם והמניע של התהליך הרע - מלמדים חז"ל כי גם הסיוע בידי עוברי עבירה נכלל באיסור "לפני עור לא תתן מכשול". הסיוע לעוברי עבירה, בדרך כלל, איננו רצון להרע או להזיק - האדם איננו חפץ לגרום רע, והסיוע שלו נובע מסיבות אחרות. לעתים יש לו אינטרס (כאשר הוא מתוגמל באופן כל שהוא, במישרין או בעקיפין, על הסיוע הזה), לעתים הוא מסייע מתוך תחושת אי-נעימות או מחויבות כל שהיא, ולעתים הוא מתעלם (במודע או שלא במודע) מכך שסיועו גורם רע בעקיפין. אמנם, עם היות שאין כאן כוונה רעה, הנזק שנגרם הוא חמור מאד - הן לעובר העבירה עצמה והן לאלו הנפגעים מן העבירות שלו.

במציאות דהיום, כל סיוע לדבר העבירה אותו יוזמת הממשלה, הוא בגדר הזה של "לפני עור לא תתן מכשול". מי שממלא את הפקודות האסורות עצמן - השותף למעגל הראשון של העבירה - הוא חוטא בעצמו (שהרי "אין שליח לדבר עבירה"), והכשלתו את הזולת היא משנית לאיסור שהוא עצמו עובר. אמנם, גם השותפים בכל יתר המעגלים - עד לנמצאים במעגל הששי, לתומכים מנהלית וטכנית בעניני הגירוש, ואפילו למסייעים באופן עקיף יותר (כגון מילוי משימות מבצעיות חיוביות, החיוניות לבטחון, המאפשר לשחרר חיילים אחרים למשימות הקשורות בחטא ההתנתקות) - הם בגדר מסייעים לדבר עבירה. כל מבצע ממלכתי-ציבורי מתבסס על מעגלים רחבים ביותר של פעילות, וכאשר הממסד פונה למעשה איסור - כל שותפות בהחזקתו ותפעולו של הממסד היא בעצם שותפות גם במעשיו הרעים ועבירה על "לפני עור" (כאשר גם המסייע עצמו עוור לפעמים למשמעות של מעשיו, ועליו לפקוח את עיניו).

סיוע לדבר עבירה פוגם בעולם היצירה - עולם הרגשות (ולא בכדי מבוססת תכנית העקירה, באופן ישיר, על "ששה מעגלים", כאשר השותפים בהם פוגמים בשש מדות הלב המקננות בעולם היצירה). הנכונות לסייע לזולת בעבירה, מתוך מחשבה שלמסייע אין אחריות ישירה ופעילה ברע המתחולל, מבטאת קהות רגשית ואבדן של תחושת הערבות ההדדית. החוויה הבסיסית ביותר של הלב המתוקן היא רגש הרחמים, המבוסס על תחושת הזדהות עם הזולת וערבות כלפיו. הרחמים הם פנימיות מדת התפארת, המבטאת את השלמות של "תפארת ישראל", כאשר העם פועל כגוף אורגאני שלם וממוזג מכל הגוונים והכשרונות הכלולים בו. הנכונות לסייע לחטא של הזולת מבטאת חוסר הזדהות עמוק עמו, התנערות מאחריות לגורל הכלל, ופניה להסתגרות מתעלמת בתחומי הענין והגורל של האדם עצמו (כאשר פעמים רבות חלק מחשק הסיוע הוא היכולת של האדם לממש את כשרונותיו ויצירתיותו, כאשר הכבוד והסיפוק שהוא מקבל על כך מסמאים את עיניו מלראות לאיזה רוע מנוצלים כחות אלו).

בפרט אמורים הדברים בחטא ציבורי-ממלכתי, כלפיו צריך האדם לחוש אחריות רבה עוד יותר, והסיוע לו מתוך מנטליות של "ראש קטן" מבטלת ומעקרת את רגש הערבות ההדדית. כאשר החטא כרוך גם בפגיעה פיזית ונפשית ביהודים - כדוגמת חטא הגירוש המתוכנן, היל"ת - הרי שאת מקומם של הרגשות היהודיים הטובים הבריאים שנעלמו ממלאים רגשות אכזריים של קהות, כעס ושנאה. השיבוש הרגשי גובר עוד יותר, כאשר המניע המעניק 'הכשר' לסיוע לדבר עבירה הוא עצם תחושת השותפות וההזדהות הממלכתית. ישנו מי שמכשיר שותפות בכל עוול ואיסור, מתוך המחשבה כי סירוב לסיוע לחטא יגרום לפירוק המסגרת, הנתפס לו כדבר מסוכן ושלילי שהוא בגדר פיקוח נפש הדוחה את כל התורה כולה (וכה גדל שיבוש זה, עד שלעתים בודים מן הלב "הלכות ציבור" לפיהן פיקוח הנפש של הכלל דוחה גם את העבירות בהן נאמר "יהרג ואל יעבור", ר"ל). זהו שיבוש מוחלט של רגש הערבות ההדדית, כאשר את מקום השותפות היהודית השלמה ב"תפארת ישראל", מתוך מכלול רגשות טובים ובריאים כלפי כל יהודי, תופסת שותפות מעוותת של "קשר רשעים", בה הדגש הוא שלמות המסגרת החיצונית, תוך פגיעה אנושה בלב ישראל החי הצריך לפעם בכל מסגרת של שותפות בין יהודים.

ג. מציאות עדינה עוד יותר של איסור "לפני עור לא תתן מכשול" קיימת גם אצל מי שחלילה לו מליזום את המכשול בעצמו, וגם אין הוא מסייע לו בפועל (במישרין או בעקיפין), אך יודע הוא שמדובר באיסור ואיננו מוחה על כך. גדולי הדור וראשיו, מי שבידו למחות ואיננו מוחה, נתפס על עוון הדור - משום שעצם אי-המחאה הוא "עצה רעה" ושימת מכשול לפני העוורים, שראייתם תלויה ב"עיני העדה" ו"ראשי בני ישראל" שאינם ממלאים כשורה את תפקידם. לכאורה, כיצד יתכן שראשי הדור - הרבנים ותופסי התורה, היודעים לזהות את החטא ושומרים על נקיות נפשם מכל מעורבות בו - לא יקומו למחות על איסורים וחטאים? "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" - מי שקשור בטבורו למערכת הציבורית החוטאת, איננו מוצא את הכח לקום ולמחות כדבעי, וגם כאשר הוא מוחה דבריו נשמעים בשפה רפה, בלשון כפולה ובחצאי אמיתות.

עצה רעה שכזו, שעיקרה חוסר המחאה מצד המופקדים עליה, פוגמת בעולם הבריאה (גם עולם היצירה וגם עולם הבריאה הם עולמות רוחניים בלבד, ועל כן המדובר הוא רק בעצות רעות במילי דשמיא, כמובן). בעוד שחטאי "לפני עור" הקודמים פגמו במציאות המעשית או ברגש היהודי, הרי שחוסר המחאה מצד ראשי הדור הוא פגיעה בראש היהודי - פגיעה במוחין, המקננים בעולם הבריאה. כאשר קול התורה איננו נשמע, הראש היהודי משתבש. אם היתה נשמעת המחאה, הרי שגם אם בפועל נוהגים אחרת - אם היצר הרע גובר בתחום הרגש, ו"כלי מעשה גומרין" את העבירה - לכל הפחות יודעים כי מדובר בחטא, וניתן לחזור בתשובה. אמנם, כאשר קול התורה מהוסס, מהוסה ומושתק מתחילים לפתח תאוריות המצדיקות את החטא - שוקעים ברשעה ומפתחים עולם ערכים משובש המצדיק אותה (כאשר השיבוש מתחיל כבר מן הציבור הדתי ומפלגותיו, ששתיקת הרבנים נותנת להם הכשר שבשתיקה לפעול מתוך מוחין ששיקוליהם נעים בתחום הצר שבין הכבוד והתדמית לבין השוחד הכלכלי). כמובן, על אף שמדובר לכאורה בפגם הדק ביותר, הרי שזהו הפגם המסוכן ביותר - מוחין מתוקנים עתידים בסופו של דבר לתקן את הרגש ואת המעשה, ואילו מוחין משובשים מזינים רגשות מעוותים ומעשים שליליים (כאשר הקולר תלוי בצווארם של אנשי התורה, שלא השמיעו את קול המחאה ולא שמרו את הראש של העם 'מעל המים' הזידונים של החטא).

המודעות לסכנות העצה הרעה, ולאופן בו היא מתפשטת בכל חלקי הנפש ובכל העולמות התחתונים, צריכה להביא אותנו להכרת הרוע העומד מאחורי כל התירוצים וההצדקות למעשינו, ולגרום לנו להתוודות כי "יעצנו רע". המערכת השלטונית מבוססת על עצות בכל הרמות. מי שמשיא עצות בפועל, מי שמסייע, ומי שאיננו משמיע את דעת התורה - כל אחד מהם הוא "יועץ" בו המלך מתחשב, וכאשר אין האדם מכיר באחריותו בהקשר זה, הרי הוא בגדר "יועץ רע" המכשיל את המלכות. מתוך הכרת הרע ועזיבתו נוכל להתחיל בתיקון עיוותי הממסד הציבורי בארץ, ולשאוף לבנין מלכות ישראל המתוקנת תוך שאנו מתפללים "ותקננו בעצה טובה מלפניך"! שלח לנו את ה"פלא יועץ" - דא מלכא משיחא - במהרה בימינו, אמן!

(מעובד מתוך התוועדות בסעודת ברית מילה - כ"ו תמוז תשס"ה)




ארץ ישראל


להביא
   לימות המשיח


בית המקדש


הציונות
   במהלך הגאולה


אקטואליה