בשלש מאות האיש... אושיע אתכם!

תקופתנו, בה לדאבוננו עדיין "אין מלך בישראל", מזכירה במובנים רבים את תקופת השופטים. אחד השופטים, ממנו במיוחד יש ללמוד בימים אלו, הוא גדעון בן יואש. גדעון מתמנה מן השמים להושיע את עם ישראל מיד מדין, לאחר השתפכות נפשו לפני ה' מתוך דאגתו הכנה והאמתית לכבודו ומצבו של עם ישראל. ראשית דרכו היא ניתוץ מזבח הבעל (שהוא העבודה-זרה העיקרית לה עבדו ישראל, בכל משך שהותם בארץ, עד שגלו), כריתת האשרה, והקמת מזבח במקומם - עליו הוא מקריב מהשוורים אשר נועדו להיות קרבן לבעל (כל זה בהוראה ישירה של ה', שרק על כן הותרו לו איסורים חמורים בהוראת שעה). אחר כך מסופר כיצד נחה רוח ה' על גדעון, והוא פעל את הישועה העיקרית שלו במלחמה עם מדין ועמלק, תוך שהסיפור רצוף הוראות ישירות של ה' לגדעון ומופתים רבים.

בסיפור זה ישנו פלא בהנהגה האלקית: גדעון מצליח להזעיק שלשים ושנים אלף מישראל המוכנים להצטרף אליו במלחמתו (שהם וודאי מיעוט מבין המסוגלים להלחם מתוך עם ישראל!), אך ה' מודיע לו כי אין הוא מעונין בעם כה רב - "רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם, פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". לכן, מורה ה' לגדעון, עליו לשלח ממחנהו את כל "מי ירא וחרד" - אז עוזבים את גדעון עשרים ושנים אלף 'יראים' ו'חרדים', ונשארים עמו עשרת אלפים לוחמים. ושוב אומר ה' לגדעון "עוד העם רב", ומורה לו לשלוח את העם ל'מבחן המים' - מבחן לא-מודע, בו אין הלוחמים יודעים מה מצופה מהם - שבסיומו מורה ה' "כל אשר יָלֹק בלשונו מן המים כאשר יָלֹק הכלב תציג אותו לבד, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות". המחנה התחלק לשלש מאות מלקקים, "וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים". אז מודיע ה' לגדעון "בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם!". ואכן, בשלש מאות המלקקים - הלוחמים בסיסמת "חרב להוי' ולגדעון" - זוכה גדעון לישועה גדולה של הכרעת מחנה מדין (בו, מרוב הבהלה, היתה חרב איש באחיו), שאחריה נקבצים רבים מישראל למוטט ולזנב בנותרים ממחנה מדין.

והנה, חז"ל מקשרים (באופן מפתיע) את שלש מאות המלקקים - אשר לא "כרעו על ברכיהם לשתות מים" - לדמויות מתקופה אחרת לגמרי, ואומרים כי אותם שלש מאות מלקקים הם הם אלו עליהם אומר ה' לאליהו הנביא "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (ולקמן נדרש למעבר המספרי, מ-300 ל-7000). ועוד אומרים חז"ל במדרש שם כי על גבורים אלו התנבא מיכה המורשתי "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת הוי', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן, אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל. תרֹם ידך על צריך וכל אֹיביך יכרתו".

לפי מדרש זה, מבחן המים איננו רק מבחן שרירותי - מבחן שנועד למיין ולצרוף את המחנה כדי שישועת ה' תהיה בידי מעטים - אלא מבחן המגלה מי הוא זה אשר ברכיו רגילות לכרוע לפני הבעל, ופיו לנשק לו, ומי הם הבודדים העונים לתיאור "כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו", ומכיון שכך אין הם כורעים גם בשתותם מן הנהר. הדבר מתחדד בכך שחז"ל אומרים כי בני דורו של גדעון היו משתחווים ל"בבואה" - כך שהכריעה לפני הנהר, כאשר בבואת האדם משתקפת במים, מזכירה מאד את העבודה הזרה של בני הדור (ומוסיפים חז"ל כי בדורו של גדעון "רוצים ולא רוצים - משתחוים", היינו שאצל חלק מהעם היתה זו עבודה זרה מודעת ורצונית, אך אצל חלקם היתה עבודה זרה זו באופן לא-מודע ובלתי-רצוני (כדוגמת מי שאוסף מעותיו שנפלו לפני פסל, ואינו חושש ממראית העין האסורה של ההשתחוויה, ואף שהוא מצדיק את התכופפותו באיסוף מעותיו, הרי שבאופן לא מודע הוא משתחוה לפסל). בהשתחוויה לבבואה יש פולחן עצמי - או פולחן של החברה כולה, המשתקפת במים - פולחן המבטא את התחושה של "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולכן חשוב כל כך שהישועה תבוא באופן כזה בו לא "יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". רק אלו שאינם כורעים לבעל, אלו עליהם יש לומר "אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם" - שאינם מייחלים לישועת בני אדם, אף לא לישועת עצמם בכחם ובעוצם ידם - הם הזכאים להביא את ישועת ה', והם המסוגלים להיות "כאריה בבהמות יער, ככפיר בעדרי צאן".

גם בימינו אנו, עם ישראל שרוי במצוקה, וישנם רבבות (מתוך מליונים) המתגייסים להושיע לעם. אמנם, יש להבין כי הישועה תלויה במנהיג אשר מסוגל לנתץ במסירות נפש את מזבח הבעל, ואחר כך בלוחמים מועטים - הנצרפים מבין רבבות המתגייסים - שהם בעלי "הברכים אשר לא כרעו לבעל" ו"הפה אשר לא נשק לו", במודע ושלא-במודע, ברצון ושלא-ברצון. הבעל דהיום נובע, באופן בוטה, מפולחן הבבואה ומתחושת "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". אלו אשר מאמינים כי חזרת העם לארצו והמצב בו ישראל שולטים על עצמם הם פועל יוצא של מעשיהם, והמתפארים כי זרועם הושיעה להם, מרגישים כ"בעל" - הם מרגישים בעלי-הבית על הארץ, הרשאים לעשות בה ככל העולה על רוחם, ר"ל.

מבין רבבות המתגייסים להלחם במרשיעי ברית הארץ, ברית העם וברית התורה - ישנם רבים אשר כרעו לבעל, ברצון ושלא ברצון. רבים אשר מעניקים למדינה שקמה בתחושת "כחי ועצם ידי" משמעות רוחנית (והם המשתחווים ברצון), או אלו אשר כורעים לה בכך שהם מקוים לבטחון אישי ממנה ומיחלים לישועה כלכלית מתקציביה (והם המשתחווים שלא ברצון, מתוך צידוקים צדדיים). אלו אינם מסוגלים להוביל את הישועה (ואם יעשו זאת - הם עצמם עתידים להתפאר על ה' ולחשוב כי "ידי הושיעה לי" ב'נצחון דמוקרטי' וכיו"ב). לכן זקוקים אנו לשלש מאות מלקקים: שלש מאות אנשים שלא כרעו לבעל המדינה, ולא נשקו לו, ואינם מייחלים אלא לה' בלבד - ובידם יושיע ה' לישראל.

ומי הם אותם שלש מאות כיום, וכיצד תבוא על ידם הישועה? ראשית, יש לדעת כי אלו שבכחם להתנער הם בני הנער - הצעירים העומדים לפני גיוס, ואלו המשרתים בצבא. עליהם נאמר "כי נער ישראל ואֹהבהו", בהם טמון הכח להתנער ולשנות, והם המסוגלים להיות פתוחים להוראות השעה הבאות מלמעלה לדורנו (בדוגמת פינחס, שגם כאשר משה והזקנים בוכים פתח אהל מועד - באשר נתעלמה מהם הלכה, משום שאין הם קוראים את המציאות נכון - פעל הוא כנער קנאי, ו"ראה מעשה [בהבנה נכונה של המציאות, וממילא] ונזכר הלכה"). גדעון עצמו הוא דמות של נער, הצעיר בבית אביו, הפונה בעזות נערית להתקומם על כך שה' אינו מושיע את ישראל, והמרשה לעצמו ב'פינוק' נערי לבקש מה' שוב ושוב אות ומופת.

אמנם, בעוד שבדורו של גדעון המלחמה היתה כנגד בני מדין (וכך בדורות נוספים, נדרשה גבורת המלחמה כנגד גוים), הרי שבדורנו אנו המאבק הוא כנגד בני עמנו. במאבק כזה אין אנו רוצים גבורת מלחמה - אין אנו רוצים כל אלימות פיזית. הוראת השעה דהיום היא דווקא גבורת אי-העשיה - הגבורה שבסירוב הפקודה. רק אלו אשר לא כרעו לבעל המדינה, מסוגלים לקום ולומר כי כאשר יש עימות בין התורה והמדינה - התורה היא מקור הסמכות והפסיקה האחרון, שלא ניתן לערער עליו. זהו המסר הברור שעליו להשמע, ובלעדיו כל פעולה אחרת (מחאות, צעדות, חסימות וכיו"ב) היא בגדר "ברכה לבטלה". רק בליווי המסר הברור הזה, בו תלויה ההכרעה, יכולות שאר הפעולות להוות זרז למיצוי המהלך. לכן, שלש מאות מסרבי פקודה כאלו, המסרבים מתוך בהירות של תורה (ולא סרבנים הפונים לנימוקים שמתחמקים מלוז המאבק, שהם בדוגמת רוב שלשים ושנים האלף אותם משלח גדעון חזרה לבתיהם) - הם אלו שעל ידם יושיע ה' לישראל!

ולסיום, עוד התייחסות למספרים שהופיעו כאן: המספר שלש מאות איננו מוגבל - כפי שנלמד מכך שהשלש מאות עצמם הופכים לשבעת אלפים במשך הדורות, מגדעון ועד אליהו הנביא. יש המפרשים כי שבעת האלפים הם בני משפחותיהם וצאצאיהם של שלוש המאות, שהתרבו במשך הדורות. בסוד הגלגולים ניתן לפרש כי אותם שלש מאות שרשי נשמות התפצלו לשבעת אלפים חלקי נשמות. אמנם, בין כך ובין כך, מובן כי שלש מאות המלקקים יכולים במשך הדורות להתרבות, ולהופיע בדורנו בע"ה בכמות גדולה יותר של אנשים.

אמנם, התבוננות עמוקה יותר בסודות המספר במעשה גדעון תניב עוד הוראה מהי ההתפתחות הרצויה: גדעון מגייס לב אלפי אנשים, המתחלקים בחלוקה ראשונה ל-י אלפים הנשארים בשדה המערכה ו-כב אלפים 'יראים' ו'חרדים' - זו חלוקה מובהקת הנזכרת בתחלת ספר יצירה, בסוד לב נתיבות המתחלקות ל"עשר ספירות בלימה" ול"עשרים ושתים אותיות יסוד". י הספירות ו-כב האותיות הן, יחסית, אורות וכלים - עשרת אלפי האנשים הם עזי נפש, משום שהאורות מאירים בנפשם, והעולם הפנימי שלהם נוסך בהם כח, בעוד ש-כב אלפי האנשים שאין להם אור פנימי משל עצמם, אלא עניינם הוא ה'אותיות' וה'כלים' לביצוע במציאות, הם 'יראים' ו'חרדים' משום שהם מודעים ורגישים לאיומי המציאות וקשייה.

הסינון השני, בתוך עשרת אלפי אנשי ה'אורות', מותיר שלש מאות בלבד. לכאורה, מספר שביסודו 3 - כשלש מאות - רומז לסוד המוחין, ג הספירות הראשונות. אמנם, בתוך עשרת אלפים, המוחין כולם הם שלשת אלפים, ולמה רומזים השלש מאות? תשעת אלפים ושבע מאות החוזרים משדה המערכה כוללים את כל ט הספירות התחתונות (חכמה-בינה-חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות), וגם את ז המדרגות התחתונות של הספירה העליונה - ספירת הכתר. שלש מאות המלקקים הם בסוד ג הראשונות של הכתר עצמו - סוד הרדל"א (רישא-דלא-ידע-ולא-אתידע), כנודע בקבלה, שהוא סוד כח האמונה שבנפש. שלש מאות המלקקים הם בעלי האמונה הטהורה - העומדים איתן כנגד כל שמץ סטיה אחרי הבעל (חושבנא דדין כחושבנא דדין, את זה לעומת זה עשה האלקים), והמוחין שלהם אינם נוטים כלל מהאמונה הטהורה.

אכן, לאחר שמתבררים אנשי האמונה - מושיעי ישראל - יש בהם הכח לסחוף אחריהם את כל ישראל. ראשית התיקון הוא בהוספת שבעת אלפים אנשים מתוך אנשי הכלים - שבעת אלפים אנשים מתוך כב אלפי ה'יראים' וה'חרדים' (שמתברר כי גם בתוכם יש כאלו שלא כרעו לבעל ולא נשקוהו, אלא שהם חרדים מכל מעורבות פעילה במציאות, וגם סלידתם מהבעל נבעה, במובן מסוים, מפחד מעצם ההתערבות ונטילת היזמה במציאות). שבעת אלפים אלו הם בסוד האותיות מ-א עד ז (בסוד "קדם מפעליו מאז") - שבע האותיות הראשונות. אותיות אלו הן, יחסית, בסוד ה'ראש' וה'מוחין' בסדר הראש-תוך-סוף של האותיות (כאשר הן מתחלקות לשלש יחידות של שבע אותיות - עם שארית של אות אחת - בסוד אלפא-ביתא דאח"ס בט"ע, כנודע). אחרי שאורות האמונה מתבררים ומתגלים, הם נזקקים לריבוי כלים ואותיות - טהורים ומבוררים - כדי לבוא לידי ביטוי שלם במציאות. שלש מאות המלקקים טהורי האמונה סוחפים אחריהם עוד שבעת אלפים בעלי כח ישומי-מעשי (אשר מפסיקים לפחד כאשר האורות חודרים אליהם וממלאים אותם) - ו-7300 איש אלו יכולים להביא לידי ביטוי את החכמה האלקית של התורה בשלמות (והרמז: 7300 = 100 פעמים חכמה), וכך לסחוף עמם גם את כל לב האלף הראשונים (שבלבם פועם הלב היהודי, ברמות שונות), ואחר כך את כל ישראל, לגאולה האמתית והשלמה.

(מעובד מתוך התוועדות יב-יג תמוז תשס"ה)