מי אשם?

אחרי החורבן שאירע, למרות כל המאבקים בו, מתעוררת באופן טבעי השאלה - מי אשם? שאלה זו חשובה כאשר באים לערוך חשבון נפש, אבל התשובה אליה מורכבת מאד, ובפרט משום שהנטיה הראשונה היא להשליך את האשמה על הזולת, על אלו שפעלו כנגדנו, או אלו מתוך מחננו שפעלו בצורה שנראית לנו מוטעית ומועדת לכשלון. השלכת האשמה על הזולת איננה חשבון נפש מועיל, כמובן. מאידך, כשם שהכאה על חזה הזולת איננה חשבון נפש מספיק, כך גם התעלמות מאשמתו-טעותו איננה יכולה להביא לתיקון. לכן דרושה התבוננות מקיפה בגורמים האשמים במה שקרה, ולא סימון אשם אחד בלבד.

ואכן, בכללות, ניתן לסמן ששה מעגלים של אשמה - סביב הנקודה האמצעית, של נטילת האחריות האישית - זה לפנים מזה:

המחשבה הראשונה היא שהגוים אשמים. החל משונאי ישראל הנלחמים בנו באופן מעשי והעושים כל מאמץ מדיני ללחוץ אותנו, להשפילנו ולסכן את קיומנו. דרך כל הזירה העולמית, הבאה לידי יצוג באו"ם, שבאצטלא מוסרית פועלת לכך שנוסיף כל העת לסגת ולהתגונן. ועד למי שאנו טורחים להציגה תמיד כ'ידידתנו הגדולה' - אמריקה. הלחץ המשולב של כל אלו, לדעת רבים, הוא הסיבה העיקרית והמוחשית ביותר לכל החורבן והעקירה.

אמנם, הגוים אינם פועלים בחלל ריק, ואינם פועלים לבדם. היכולת שלהם לפגוע בעם ישראל וללחוץ אותו, בגשמיות וברוחניות, יונקת מגורמים מסוימים בתוך עם ישראל. אנשי השמאל, הטורחים להבהיר בעולם עד כמה הכיבוש-לכאורה שלנו (של שטחי ארצנו, המובטחת לנו מבורא עולם!) הינו בלתי מוסרי, והיוזמים בכל עת תכניות נסיגה והתקפלות שלנו, תוך שהם מזמינים, כפשוטו ממש, את הלחץ העולמי עלינו, כדי להוציא לפועל את התכניות שאין הם מסוגלים להוציא לפועל בעצמם, על ידי תעמולה בתוך עם ישראל. אלו הם גורמי השמאל, אדריכלי כל 'ועידות השלום' ו'הסכמי השלום' למיניהם, שאינם נחים לרגע מפעילות - גלויה או חתרנית - להשתלבות עם ישראל בין הגוים ולחלוקת הארץ, ר"ל. לפי זה, אנשי השמאל - אדריכלי כל הכניעות והנסיגות - אשמים בחורבן.

אלא שגם כאן, ניתן לזהות מעגל פנימי יותר של אשמים. מי שמניק את הכח לפעילי השמאל הללו הם אנשי מפלגות הימין - המפלגות הלאומיות-חילוניות - אשר מעניקים לגיטימציה לעמדות השמאל. כאשר מודים, למחצה, לשליש או לרביע, בהגיון ה'מוסרי' וה'פרקטי' שבתכניות השמאל, סוללים את הדרך להוצאתן לפועל של תכניות אלו - ואז המוציאים לפועל הם דווקא אנשי הימין המכהנים בכנסת ובממשלה. לפי זה, הכנסת והממשלה אשמות במה שקרה (והכנסת והממשלה מורכבות משדרת ה'רוב', המזהה עצמו עם המפלגות הלאומיות).

אלא שלכל האשמים עד כה, אין זיקה לתורה ולמצוות, וממילא ברור כי התוקף האמיתי של התורה איננו קיים אצלם. המעגל הפנימי יותר של האשמים, המניק תוקף למעגלים החיצוניים יותר שהוזכרו, הוא המפלגות הדתיות-לאומיות, והרבנים העומדים בראשן. נתינת התוקף הדתי והמוסרי למדינת ישראל, לכנסת לממשלה ולצבא, הוא זה שמאפשר להם לפעול ככל העולה על רוחם. מי שמקדש את המסגרת, מהלל את שיתוף הפעולה המוחלט והשוויוני בין חלקי העם ונותן בכך תוקף חוקי ומוסרי שוה לטענותיהם של שומרי התורה והמצוה ולטענות של אלו הרחוקים מכך בתכלית - הוא האשם בהתדרדרות של המדינה, והוא הנותן את הכח לממסד לרמוס כל חלקה טובה. מי שמחבק את הבאים לגרש אותו, בשם הכלליות והלאומיות, נושא באשמה לעצם הגירוש.

לפנים עוד יותר, מרוחקות-לכאורה מכל ההתערבות בשיטות המקדשות את הלאומיות גם במופע החילוני-ארצי שלה, נמצאות המפלגות החרדיות, ו"מועצת גדולי התורה" שמנהיגה אותן. אמנם, ברור כי גם הם מניקים כח לכל מחוללי החורבן. אם מי שנשתבש בדעותיו והגיע למסקנה כי מערכות השלטון קודמות לצווי התורה יכול להיתפס בעינינו כ'תינוק שנשבה', הרי שתופסי התורה ה'חרדים' אינם יכולים להתחמק מהבעת דעת תורה טהורה ואמיתית בכל עניני הכלל. במובן זה, המפלגות החרדיות - אשר נכנסו לממשלת חורבן (מתוך ידיעה ברורה על תכניות החורבן, לאחר שאפילו המפלגות הדתיות-לאומיות פרשו, באיחור רב, מן הממשלה!), ורק מחו על מעשיה ברפיון ובחצי קול - הן האשמות בחורבן. חוסר המעורבות בסוגיות הכלליות והעדר השמעת דעת תורה בקול גדול וברור נותן לגיטימציה למעגלים הרחבים יותר ליזום את החורבן, לבצע אותו או להשתתף בו ככפויי שד.

מתוך הציבור החרדי צריכה היתה להתבלט קבוצה אחת שונה, אשר העומד בראשה התעסק בכל התוקף בהשמעת דעת תורה (בכל תחומי המציאות, ובפרט) בעניני שלמות הארץ - חסידי חב"ד. חסידי חב"ד אמורים לתפקד כחילי-בית-דוד (כנודע שכך כינה הרבי הרש"ב את חסידי חב"ד לאחר יסוד ישיבת תומכי תמימים) הלוחמים מלחמות ה' ומנצחים. והנה, לא די בכך שהממסד החב"די - בראשות עסקניו ורבניו - לא עסק בלהט המספיק במלחמה זו, אלא שבכללות הוא התנער מלקחת חלק במאבק, ובמקרים רבים נראה היה כי הוא 'שם רגליים' ליוזמות פרטיות בתחום זה ומקרר את הציבור אשר השתוקק לפעול. האינטרסים אשר שיבשו את שיקול הדעת של המפלגות החרדיות לא פסחו גם על הממסד החב"די. הכשלון במאבק צריך לגרום לכל חסיד חב"ד לחוש היום כי "אכזבתי את הרבי", אכזבתי את נשיא הדור, הקורא ברמה את דעת התורה הצלולה והמשיחית ביותר, בכך שלא פעלתי מספיק ובכך שנתתי לענינים זרים להסיח את דעתי. וגם כאן מתגלגלת האשמה אל המעגל הפנימי הזה, אשר כשל ברגע האמת - חוסר הפעילות של מי שמסוגל למחות ולהאבק, ואיננו עושה זאת כדבעי, הוא המניק לאלו המכשירים את החורבן, למבצעים אותו בכפיה, ליוזמים וכו'.

ובתווך - בתוך כל המעגלים הללו - עומד האדם עצמו, העורך את חשבון הנפש והשואל "מי אשם?". אחרי שהאשמה התפשטה, מן החוץ אל הפנים, לגורמים רבים ומגוונים, מגיע האדם אל עצמו. על כל אחד לשאול את עצמו - ומה בנוגע אלי? האם אני אשם? לכאורה, מי שעושה חשבון הנפש המפורט עד כה, נמצא במעמד שונה לגמרי - הוא יודע בבירור את דעת התורה, באופן הצלול והמשיחי ביותר, ומן הסתם הוא טרח להשמיעו ברמה, ולהאבק בכל דרך שנראתה לו אפשרית ויעילה. לטעמו, המעגלים האחרים גברו עליו או הכשילוהו, אך בהתנהגותו שלו, על פי הבנתו את אמיתת דעת תורה, אין כל דופי. אם כולם היו נוהגים כמוהו - המאבק היה נוחל נצחון. ובכל זאת, על האדם לחוש כי "אני אשם!". ומדוע?

הרבי הורה כי כדי להביא את המשיח צריכים 'עקשנים' שיפעלו באופן של "אורות דתהו, אבל בכלים דתיקון". גם מי שפעל נכונה לפי הבנתו, ללא שהשתבש במעגלי החטא, השותפות או אי-הפעילות, צריך לחוש כי לא הגיע לפעילות ברמה של "אורות דתהו". אני אשם, משום שפעלתי לפי הכלים שעמדו לרשותי - באופן המתוקן והנכון ביותר, לפי הבנתי - אך לא הצלחתי לחרוג מהיכולות המתוקנות שלי, ולמשוך אנרגיות של תהו אל תוך המאבק. מסופר על משלחת של שתדלנים, גדולי תורה, שיצאו פעם לבטל גזירה של שלטון הגוים. כאשר חזרו, לאחר שנכשלו במשימתם, שאל אותם אחד הצדיקים - "התעלפתם?". כשענו לו שלא, אמר להם שלכן נכשלו. אותם שתדלנים פעלו ככל יכולתם, בכלים המתוקנים שעמדו לרשותם, תוך השמעת דעת תורה בבהירות ואפילו תוך הסתכנות עצמית - אך הם לא התעלפו, הם לא הגיעו עד מיצוי הנפש, ולכן נכשלו. אני אשם, משום שלא הגעתי לפעילות של "בכל מאדך" - לא המשכתי לתוך ה"כלים דתיקון" של המאבק גם "אורות דתהו".

תכלית כל תהליך חיפוש האשמים הוא החויה הזו, של "אני אשם", שצריכה ליצור באדם הזזה עצמית. ללא זעזוע עמוק ואמיתי, לא יהיה שינוי מהותי במאבק, והמציאות תישאר כפי שהיא. סימון ששת מעגלי האשמה הוא תהליך של "רצוא", בו מתעלה האדם מתוך המציאות החיצונית ומתנתק ממנה. כל זיהוי של אשמים גורם להתנתקות מהם, לכך שהאדם לא יתלה בהם עוד תקוות, וינסה להגיע לשינוי עמוק ופנימי יותר. בסופו של התהליך, כאשר נותר האדם מנותק ובודד, הוא מבין שעליו להתנתק גם מעצמו - עליו לנטוש את דפוסי הפעולה של ה'אני' שלו, ולעלות לשאוב כחות מן ה'אין' לפעילות משיחית בסדר גודל אחר לגמרי.

אז, כאשר מגיע ה"רצוא" לתכליתו, צריך להתחיל תהליך של "שוב". את האורות דתהו אליהם התעלה האדם עליו להמשיך שוב בכלים דתיקון - במעגלים הולכים ומתרחבים בתוך המציאות. העליה וההתנתקות מששת מעגלי האשמה היא בדוגמת העליה מששת ימי החול אל שבת המלכה (סוד ספירת המלכות, "הנקודה האמצעית" בכ"מ - "היכל הקדש באמצע"), תוך שפושטים את כל לבושי ימי החול ומתנתקים מהם. בימי החול עוסקים במלאכת בורר מדאורייתא (האסורה בשבת), מוציאים את הפסולת מן הבר - "בירור בדרך אור חוזר", בלשון הקבלה והחסידות - כשתוך כך מתעלים, מתרחקים ומתנתקים מכל הפסולת. חשבון הנפש הפנימי, המביא את האדם לזעזוע ולהתבטלות מציאותו הראשונה, הוא סוד השבת, אותיות תשב, לשון תשובה כנודע (סוד "שבת תשובה" - "ושבת עד הוי' אלהיך"). בשבת מותרת רק הוצאת האוכל מן הפסולת - "בירור בדרך אור ישר" - כאשר האדם צריך להוציא את עצמו מכל המחסומים והעכבות, ולהביא את המיטב שבו לכדי גילוי שלם ומלא עוצמה. אכן, "מינה מתברכין כולהו יומין" - ששת ימי החול שאחרי השבת צריכים להתאפיין באופן בירור ותיקון שבתי, בדרך של "שוב". על כל מעגלי המציאות להשתנות ולהתברך מהעבודה הפנימית של ההזזה העצמית והמשכת ה"אורות דתהו" - עם אנרגיות התהו יש להתחבר לכל המעגלים ולהפעילם, בזה אחר זה, באופן נכון.

אז תתהפך המציאות כולה: אנרגיות התהו תפעלנה את חילי בית דוד בדפוסים הנכונים, במלוא כוחם ובאופן מסודר ומופתי. מתוך כך יעבור הציבור החרדי כולו ל'מלחמת תנופה' של הפצת תורה והשפעה במציאות, וממילא דעת התורה של ה"גדולים" תופנה להתערב במציאות ולהתוות דרך. אז, כאשר מוקד הפעילות יבוא מבפנים - מתוך עולם התורה - הציבור הדתי-לאומי לא יחוש צורך להתחבר למעגלים חיצוניים כדי לפעול במציאות. להיפך, הרגש הלאומי וכחות העשיה הציבורית של הדתיים ירתמו להקמת ממסד יהודי אמיתי. מתוך כך, הציבור ה'ימני', העממי, יזהה מנהיגות מוסרית יהודית אמיתית וינהה אחריה. כאשר מפלגות ה'שמאל' תזהינה מוקד כח מוסרי ומעשי אחר, עצום ומשמעותי בהנהגת המציאות, הן תכפופנה את קומתן בפניו (עד שמן הסתם, אנשי השמאל עצמם ירתמו להוציא לפועל, בשיטתיות, רעיונות ומבצעים של אנשי הימין). אז גם אומות העולם תענינה בעל כרחן אמן אחר עם ישראל החזק והנחוש, ואף תסייענה בידו בדרכו הטובה לו ולעולם כולו.

נתאר את כל האמור עד כה בלשון הקבלה (ולעיון נוסף באמור עד כה ראה במאמר "המפלגות בעם" במלכות ישראל ח"א ובספר תיקון המדינה):

אומות העולם, המפעילות עלינו את הלחצים החיצוניים והגשמיים, מכוונות כנגד עולם העשיה הגשמי (כאשר שלוש רמות האחריות שתוארו לעיל - הלוחמים בנו חזיתית, בשדה הקרב ובזירה המדינית; הפועלים נגדנו 'ללא משוא פנים', תוך שהם מתעטפים באצטלא מוסרית; 'ידידינו' הגורמים לנו נזק - מכוונים כנגד עולמות בי"ע שבעולם העשיה הגשמי, מלמטה למעלה, וד"ל). פנימה מכך, כל המעגלים היהודיים, שייכים כבר לתחום הרוחני-הפנימי (כמבואר בספר הכוזרי שעם ישראל הוא לבו של העולם כולו).

ה'מוחין' של מפלגות השמאל שייכים לעולם העשיה הרוחני - הפרקטיקה והגישה המוסרית שלהן מתבססות על חישובי תועלת מעשיים, ועל הראיה המוסרית במשקפיים הצרים של העובדות המציאותיות (כך, אין משמעות לטענות של תורה, לצדק או אפילו לתחושות שמקורן בהשתייכות הלאומית והאישית של האדם - די בכך שהאחד הוא כובש והשני נכבש, ללא כל זיקה לעובדות ההיסטוריות שגרמו לכך, כדי להצדיק את הנכבש ולהלחם בכובש, וכיוצא בכך "רצח הוא רצח הוא רצח", ללא כל התיחסות למניעים ולעובדות הסובבות, וכו' וכו').

מפלגות הימין החילוניות שייכות לעולם היצירה - עולם של רגש לאומי, הנוטה ימינה, החש בצורה שנמצאת מעל ובתוך החומר (המגדירה כל עם כשונה מזולתו, וכצודק כאשר הוא פועל מכח תרבותו ולשם הגנה עליה. עם זאת, מכיון שעולם היצירה מבוסס על מלחמת יצרים מתמדת - כשאין בו הכרעה אמיתית, האפשרית רק כאשר מתבססים על תורת אמת (ומכוחה "מח שליט על הלב") - נמצא הימין החילוני כולו על הגבול הדק בין שמירה על האינטרסים של העם לבין נפילה מסוכנת לשיקולי השמאל המזיקים, ופעמים רבות הוא אכן נופל ומוציא לפועל את תכניות החורבן המעשיות של השמאל.

הציבור הדתי-לאומי שייך לעולם הבריאה, המאמין כי מקור הכל הוא בתורה (כעולם הבריאה המרגיש את התהוותו מן האין האלקי), אך שם דגש רב על מעורבות במציאות שנבראה, ורואה חשיבות וקדושה במהלכים ה'כלליים' שלה (עוד לפני שמובחנות הצורות, שחלקן שליליות, ועוד לפני שיש לו התייחסות ממשית לפרטים המעשיים). צורת המחשבה של גדולי התורה בציבור זה, בעניני פנימיות התורה והנהגת הכלל, מבוססת על תורת הגר"א, אשר ידוע כי היא בגדר תורת הבריאה בלבד (ולא תורת האצילות), כפי שהעיד הגר"א על עצמו כי כל השגותיו מבוססות על עמל ויגיעת השכל - שהוא הכח השייך לעולם הבריאה - ולא על גילויים מן השמים (ומשום כך גם טעה הגר"א ביחס לתורת האריז"ל, וטען כי חלקה מבוססת על עיון שכלי בלבד - שיתכן גם לחלוק עליו - ולא כולה גילוי מן השמים). לעולם הבריאה יש נטיה כלפי שמאל, ומשום כך נוטה הציבור הזה לקדש את הממסד המעשי שבנו אנשי השמאל ולהעריץ דווקא את היסודות השמאלניים והכפרניים עליהם התבססה תנועת הציונות.

הציבור החרדי, החש כי התורה לבדה היא חזות הכל, שייך לעולם האצילות - העולם שכולו אלקות. אמנם, ידוע כי על אף שבעולם האצילות "לא יגֻרך רע" בכל זאת ישנה "קליפה דאצילות" (העומדת בראש עולם הבריאה, ולעניננו היינו הרגשת הציבור החרדי כי הוא העומד בפסגת העולם הדתי, אך עדיין עליו להשתלב במציאות החיצונית כדי לקבל ממנה תקציבים, בטחון וכו'). אחד המופעים של קליפה דאצילות הוא חוסר מעש באצטלא דתית - המחשבה שמכיון שה' קובע את המציאות, ואסור לעלות בחומה ולהתגרות ברשעים, יש להסתפק בצידוק הדין בלבד. יש לראות את המהלכים הגדולים בתוך המציאות כקבועים מראש, והפעילות הדתית צריכה להסתכם, לכל היותר, בנסיון לשמור על עולם התורה מהשפעות זרות, ולדאוג לתיקצובו.

[וכאן יש לחלק ולומר כי בהיות שהצדיקים האמיתיים, תלמידי מורנו הבעל שם טוב, הם פרצופי עולם האצילות, הרי שה"מפורסמים של שקר" (בלשונו של רבי נחמן מברסלב) של העולם החסידי (שעלו לגדולה בזכות יחוסם, בדרך כלל) הם הקליפה דאצילות - קליפת ראומה, האומרת ראו את ה"מה" שלי, את בטולי וקדושתי - אך גדולי העולם הליטאי, ממשיכי דרך הגר"א, שייכים גם הם לעולם הבריאה. אלא שבעוד הדתיים-הלאומיים נאחזים בדברי האגדה של הגר"א (ונוטלים מהם את הפן ה'משיחי' שלהם), הרי שהליטאים מושרשים ביגיעת התורה השכלית של הגר"א נטו, ללא חלק הרגש שבהם (זאת כחלק מהנטיה הכללית שלהם להמעיט בחלק האגדה שבתורה). בלשון הקבלה, גדולי התורה הדתיים-לאומיים שייכים למדות של עולם הבריאה - לשרפים האומרים "קדוש קדוש קדוש", שעל כן הם מחפשים תמיד על מי לקרוא בהתלהבות "קדוש קדוש קדוש" (כאשר בכלל בעולם הבריאה נתפסת הקדושה כמדה שבלב, כידוע בדברי הרמב"ם, בעוד שבעולם האצילות הקדושה מאפיינת את המוחין הנבדלים, ואכמ"ל) - ואילו גדולי התורה הליטאים שייכים למוחין דעולם הבריאה, אך בהיות ש"היכל קדש הקדשים" דבריאה נכלל באצילות, הם עולים 'להדבק' במפלגות החרדיות של עולם הבריאה (ובפרט בהיות שאכן מדובר רק בקליפת האצילות, העומדת בראש עולם הבריאה, סמוך למוחין דבריאה, כנ"ל), ודוק היטב בכל זה.]

למעלה מכל העולמות הללו, השייכים כבר למציאות מוכתבת מראש, עומדים חילי בית דוד הרוצים ליצור ולחולל מציאות חדשה. הם שייכים לאדם קדמון, המאציל. כך מבואר באורך במ"א כי אדם קדמון הוא הביטוי העליון לדמותו של המשיח, כאשר האורות הנשפעים ממנו הם (תלמידי הצדיק-המשיח, ה'משכילים', ה'עובדים' ה'חוזרים', ובעיקר) חיליו-שלוחיו לשינוי המציאות. השליחים הראשונים - שאין להם זיקה למדרגות העליונות ביותר - נשברים ונכשלים (ופעמים שהם פועלים כמרגלים, שליחיו הראשונים של משה, שלא רק שנכשלו בעצמם - אלא שקיררו והכשילו את העם כולו, ודוק לעיל). רק כאשר השליחים מקבלים תוספת הארה ממדרגה גבוהה יותר, בתהליך ה"שוב" הבא לאחר ה"רצוא", כפי שתואר לעיל - יש להם כח לשנות באמת את המציאות, באופן נכון ומתוקן.

כל ששת המעגלים הללו נמצאים אחרי הצמצום, בתוך הכללים שהם המסגרת הכללית שטבע ה' למציאות כולה. אמנם, הזהות הפנימית של האדם עצמו, העומד וסוקר את כל המעגלים שסביבו - היא לפני הצמצום. האדם חש כי איננו משועבד לכללי המציאות, ואיננו רק פעיל בתוכה, אלא הוא מי שסוקר אותה מלמעלה, בתכניות הבריאה הראשונות. שרשו של האני כאן הוא ב"מחשבת קדמון" (עליה נאמר "איש לא נעדר", שעל כן מסוגל האדם למצוא בה את עצמו ולהזדהות עם מדרגה זו) - במקום בו הקב"ה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל". במחשבה זו, בה כל האפשרויות קיימות, וניתן לשרטט את הכל כפי שהוא פועל בצורה הנכונה, מסוגל האדם לחוש כי הוא יודע כיצד צריכה המציאות לפעול, וכי הוא רשאי להאשים את כל הסובבים אותו בסטיה מתוכנית המתאר האלקית הראשונה של כל העולמות (אמנם, זו החויה החיצונית של מדרגה זו - כחיצוניות הבינה-המחשבה ש"מינה דינין מתערין" - ואחרי ההוה-אמינא הבקורתית הזו, המסקנה הדורשת את השינוי במדרגה זו גופא היא פנימיותה, וד"ל). אלא שבאמת דווקא במדרגה זו צריך לבוא השינוי העמוק ביותר - יחסית, כל השיעור הראשון של המציאות העתידית הוא בגדר של תיקון, של מציאות אפשרית ומתקבלת על הדעת העליונה, אך אין בתוך השיעור הזה את עצמת התהו של רצון ה' מבריאתו. השיעור הזה 'נגלף' בתוך התפשטות רצון ה' להיטיב לברואיו ולמלוך עליהם, תוך שהוא מצמצם את עצמת הרצון ובונה מציאות אפשרית שיכולה להכיל ולממש את היעוד הזה, אך בתוך השיעור עצמו (מצד חיצוניותו) לא מורגשת עצמת התהו הזה (ששרשה בניצוצות התהו שבמדרגת "יחיד" ממש, בה "הוא לבדו הוא ואין זולתו", וד"ל). הזעזוע הפנימי בתחושת "אני אשם" צריכה לנתק את האדם ממקומו הנח כסוקר הכל, ומבין נכונה את המציאות, ויודע לאן היה ראוי שתזרום. עליה להעניק לו כחות אדירים של תהו, עצמה אין סופית למימוש רצון ה' בבריאתו. רק כך, עם הכחות האדירים הללו, ניתן לפרוץ מהמחשבה הסוקרת אל המציאות עצמה, להתחבר לכל הגורמים שבה, ולהעלות את העולם - שבמהלך הצמצום והבריאה 'התקרר' ו'סטה מן הדרך' - חזרה אל דרך של השראת ה' בתחתונים. הזעזוע, המביא לדחף פעיל ותוהי של המלכת ה' בעולם, צריך להתחבר למעגלים כולם ולפעול במציאות בכלים דתיקון - "לתקן עולם במלכות שדי"!

(מתוך שיעור באנגלית לנשי חב"ד - ט"ו אלול, בית טובי העיר, ירושלים)


ארץ ישראל


להביא
   לימות המשיח


בית המקדש


הציונות
   במהלך הגאולה


אקטואליה