עז וחדוה

"עת צרה היא ליעקב - וממנה יושע". בימים אלו של עת צרה, עקב גזרת ה"התנתקות", יש להעמיק בצרה עצמה, ובצער הנוקב שהיא גורמת. דווקא מתוך כך - "ממנה" - תצמח הישועה.

הצער הפנימי והעמוק ביותר הוא זה עליו ה' עצמו אומר "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר הוי'". זהו בכי על אובדן זקיפות הקומה של ישראל וגאותם בתורה, "מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם", ודמעות על כך שעדר ה' שבוי בדעות זרות וקלוקלות, בתרבות של התבוללות (וממילא הוא המעניק את הגאוה והתוקף לאומות העולם). בכי זה נוגע בשיתי ה"עת צרה", בשרשים העמוקים של הקלקולים המשתקפים במציאות. אכן, עם כל עצמת צער זה למדונו חז"ל כי הוא קיים רק ב"בתי גואי" - בחדרים הפנימיים, הנסתרים, של ה' - ואילו ב"בתי בראי", בחדרים החיצוניים, הרי "עז וחדוה במקומו". כך גם אצלנו, שנצטוינו להדמות אליו יתברך, הצער הנוקב אל לו לפגוע בעז ובחדוה שצריכים לשרור בנפשו של היהודי בכל עת, ובפרט ב"עת צרה", כאשר על העז והחדוה לשמש מקור כח ועוצמה במאבקים לתיקון המציאות.

עצם ההעמקה ב"עת צרה" וההזדהות עמה היא המאפשרת את הפניה הנכונה אל צור ישראל. הצרה (הנשית-המזדקקת) קוראת לצור לפקוד אותה ולהמתיק-לרפא את מציאותה במעט צרי, "והוא א-לי וחי גואלי וצור חבלי בעת צרה". "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" - הדאגה הקיומית הטמונה בלב מזמינה גילוי רזי התורה, המבשמים את המציאות במבט פנימי ומגלים את הכחות הטמונים בלב כל ישראל. כך, פנית ה"עת צרה" ל"צור ישראל" מאפשרת להזדהות עמו בגילוי כי הוא "צור לבבי", ובלב כל ישראל יכולה וצריכה לשרות 'החויה האלקית' השלמה של "במסתרים תבכה נפשי" ביחד עם "עז וחדוה במקומו".

ככלל, יהודי צריך להיות אמון על איזון ונשיאת הפכים בו "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" - בחדר השמאלי של הלב בכי וצער על שפלותו וחסרונותיו של האדם, על ריחוקה של נפשו הבהמית (עמה הוא מזדהה באופן קיומי) מה', ובחדר הימני של הלב חדוה במעלת הנפש האלקית ("נשמה שנתת בי טהורה היא") ובזכות העיסוק בתורת ה' ובמצוותיו. אמנם, ההזדהות המתוארת כאן עם נשיאת ההפכים האלקית - כאשר ב"בתי גואי" של הלב בכיה במסתרים, ואילו ב"בתי בראי" של הלב עז וחדוה - עמוקה הרבה יותר. בעוד התיאור הראשון הוא נשיאת הפכים - שיש ביניהם סתירה, והם מתיחסים לקטבים שונים של מציאות האדם, וממילא גם אין הם מורגשים לו בדרך כלל בו זמנית (אלא שכאשר הוא נזכר בשמחת הנפש האלקית אין עצבון הגוף והנפש הבהמית מבלבלו, וכן להיפך) - הרי התיאור השני הוא העליה אל ה', שאצלו ההפכים אינם הפכים כלל, ושם הבכיה עם החדוה והעז הם מציאות אחת ממש.

ומהו ההבדל הנפשי-הפנימי בין שני סוגי איזון הבכיה והחדוה? על המתחולל ב"בתי גואי", "במסתרים", נאמר "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי'", ופרש מורנו הבעל שם טוב כי "אם יסתר איש במסתרים ואני [היינו שבתוך תוכו, עם כל עבודת ההתבודדות וההתקדשות שלו, הוא נותר עם תחושת הישות האישית של ה'אני'] - לא אראנו נאם הוי'" אך "אם יסתר איש במסתרים ואני לא [היינו שיבטל את תחושת ה'אני' שלו] - אראנו נאם הוי'". עבודת ה"מסתרים" של הנפש היא בטול תחושת האני. כך, איזון בכיה-חדוה משני צדי הלב קיים אצל הבינוני, המזדהה עם ה'אני' שלו וחש מתוכו את פגמי הנפש הבהמית, ולאידך מתפעל ושמח בה' ובמה שזכהו לעסוק בתורתו ובמצוותיו (זו עבודת "'בכל לבבך' - בשני יצריך", באיזון תחושות שני היצרים שבלב). לעומתו, איזון "במסתרים תבכה נפשי" ו"עז וחדוה במקומו" הוא עבודת הצדיק הבטל לה' לחלוטין (ללא 'אני' משלו), שהרג את יצרו הרע והפכו לטוב (ואזי אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים). צדיק זה מזוהה כולו עם הטוב והשמחה, העז והחדוה, ושוב אין הוא מיצר על רע הפוגע בו ומייסר אותו אלא על עצם מציאות הרע בעולמו של הקב"ה.

כך לעניננו, הבכי המופיע מצד אחד של הנפש נובע מתחושת ה'אני' של האדם, מהרגשתו את צערו ואת ריחוקו מה'. זהו הבכי על הכאב האישי, על כך שהמצב הנורא פוגע בי ומאיים עלי (אם בגופי ובממוני, באופן ישיר או עקיף, ואם ברמיסת מפעל חיי והתעלמות מעולמי הרוחני). לעומתו, "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" היינו בכי על המצב - על צער הכלל - אך ללא תחושת הזדהות אישית של האדם כפגוע, מושפל או נפגע בעצמו. כך אצל ה', שאינו כבול במצב - שהרי הוא כל יכול לתקן ולשנות הכל, ומי יאמר לו מה תעשה, ובבחירתו החפשית חוקק במציאות חוק שמאפשר גלות וצער לישראל - וכך צריך האדם לחוש משוחרר מפגיעת הגזירות בו ובדעותיו, ורק להצר על המצב של העם הכבול בתוך הצער, על "שכינתא דשכיבת עד עפרא". שחרור זה תלוי בתחושה הפנימית כי יש בכחי - בכח ה"חלק אלוה ממעל ממש" וה"ניצוץ משיח" שבי, ובכח רזי התורה המתגלים בלבי הדואג בקרבי - להביא פדות למציאות כואבת זו. זהו צער הצדיק-השליח החש כי תפקידו לבוא אל המציאות מבחוץ, מכח המשלח, ולהחיש לה ישועה.

וממילא, ביחס לצער הראשון השמחה אינה אלא איזון - ראית הצדדים הטובים של המציאות, והתחושה כי בכל זאת לא עזבונו רחמי ה' וברוב טובו יושיענו לנו וימציא גם רפואה למכתנו - אך ביחס לצער השני (הטהור מכל שמץ של עצבות אישית) השמחה מאוחדת לחלוטין עם הצער, שהרי החויה הקיומית של מי שמשוחרר מכבלי המציאות וצערה היא שמחה, ומלא הוא עז לפעול במציאות באופן משוחרר וחפשי לחלוטין. אז הבכי שבמסתרים על צער המציאות איננו אלא הגרעין הפנימי המאפשר לחוש בגודל השבר, המניע לפעול ברוב עז, וגם הממלא שמחה בכך שהמפתח לפתרון נמצא בידי. עצם ההעמקה ב"עת צרה" עצמה, ללא שמשתעבדים לה באמת (והיא הנותנת, שרק אז ניתן להבין את הצרה במבט מפוכח ולא להטמא-להתטמטם בעצבות וביאוש), היא המביאה לישועה - "וממנה יושע".

[בלשון הקבלה, ההבדל בין שני אופני האיזון הללו של הבכי והחדוה הוא ההבדל בין שני הפרצופים שבכתר, העל-מודע שבנפש (אשר שניהם 'נושאי הפכים', בהיותם כוללים בתוך פרצוף אחד הן פן זכרי והן פן נקבי): בפרצוף אריך אנפין - המכוון כנגד כח הרצון בנפש, כנגד הכח שחש עדיין חסר ונזקק להשלמה מן המציאות - צד ימין הוא הצד הזכרי, צד השמחה ותחושת השלמות, וצד שמאל הוא הצד הנקבי, צד הבכי ותחושת החסרון. בפרצוף עתיק יומין - המכוון כנגד כח התענוג בנפש, שהוא "שבע רצון" בעצם, ואיננו מחפש השלמה או אישור מהמציאות החיצונית - הצד הקדמי (והיינו הצד הנגלה לעין מכל כיוון בו מביטים, כלוחות הברית ש"מזה ומזה הם כתובים") הוא הצד הזכרי, צד ה"עז וחדוה", ואילו הצד האחורי (והיינו הצד הנסתר מן העין, ה"מסתרים" החבויים לפנים מן החזית הגלויה סביב סביב) הוא הצד הנקבי, הבוכה והחסר (והיינו צד ה"צרה" הנשי, כש"כל כבודה בת מלך פנימה", הדורש את השראת הצור בתוכו - בבחינת "חביון עז העצמות" האמור במדרגה זו שבכתר). היחס בין אריך אנפין לעתיק יומין הוא גם היחס בין 'אני' ל'אנכי' - באריך אנפין הצער והשמחה הם על מצבו של ה'אני', ואילו בעתיק יומין אם יש ממד אישי בצער זהו רק על כך שה'אנכי' הפנימי-האמיתי, ניצוץ המשיח ואף החלק אלוה ממעל ממש, טרם הצליח להתגלות ולגאול את המציאות כולה.]

המדובר עד כה איננו רק 'שיקום נפשי' - לימוד איך ניתן לשמוח גם בעת צרה - ולכן טרחנו לחדד את היחוד של עומק הצער ועצמת השמחה המדוברים כאן. כשם ש"עת צרה היא ליעקב וממנה [מהצרה עצמה] יושע" כך דרשו בחסידות "כי ממנו [מהצר המיצר לנו עצמו] נקח לעבוד את הוי'". כאשר מאיימים עלינו ב"התנתקות" עלינו לנקוט באותה גישה עצמה - יש להתנתק מתרבות ההתבוללות האופפת אותנו, והמחלחלת לכל המוסדות בארץ (החל מהתקשורת, המשקפת כפור וכפירה, דרך מוסדות החינוך והמשפט, המבוססים על התבוללות והתר עריות רוחני וגשמי, עד לממשלה, המפקירה את דם ישראל, ואפילו עד לכחות הבטחון, בתחושת הכח הגאוותנית ומשכיחת ה' שלהם). כמובן, ההתנתקות איננה כפשוטה - אין אנו רוצים חלילה להתנתק מ"עדר הוי'" ש"נשבה" בתרבות זרה זו, ומגמתנו היא לפדות אותו מהשביה, לקרבו ולרוממו שוב ל"גאותן של ישראל" (בלי לוותר אפילו על פרט אחד מעדר ה', "איש לא נעדר") - אך חייבים אנו לנתק מעלינו את מוסרות התרבות הזרה והמוסר המעוות שלה (כאמור בהמשך ל"עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" - "ומוסרותיך אנתק"), להתנתק מהשותפות ב'מגרש' בו 'כללי המשחק' אינם מכירים בסמכותה של תורת ישראל.

האיום של הקליפות עלינו איננו אלא עזות מצח שלהן, למלא את הכל ולבלוע את הקדש ולהראות כי "מי יאמר להן מה יעשו" חלילה. וכנגד כך עלינו לנקוט בעזות דקדושה - בריש גלי, ב'הליכה על כל הקופה' ובהצגת חלופה אחרת של שליטה במציאות, של יצירת 'מגרש' בו התורה מכתיבה את 'כללי המשחק'. כדי שנוכל להתנתק באמת ממוסרות המציאות הקשה, לבוא אליה ולתקן אותה מתוך עוצמה וכח השפעה, עלינו להתמלא "עז וחדוה" אמיתיים. אל לנו לרצות לקבל טובת הנאה מהקליפה, להציג את עצמנו כנרדפים, כסובלים וכמעונים המחכים לרחמים כעני בפתח - כפי שמציגים כעת את עוצמת המאבק כלגיטימית עבור הנדרס והנגזל והכואב - אלא עלינו להתנקות מכל עצבות והתמסכנות אישית, להתרומם לעבודת הצדיק הנשלח מבחוץ לפקוד את המציאות בפקודת ישועה ורחמים, בעז ובחדוה. "ועמך כולם צדיקים - ורק כך - לעולם יירשו ארץ".