ארץ הצבי

במסכת כתובות (קיב, ב) דורשים חז"ל על פי הפסוק "ארץ חמדה נחלת צבי" (ירמיה ג, יט) כמה תכונות שבשלהן נמשלה ארץ ישראל לצבי. אחת הדרשות מתיחסת למהירותו של הצבי: "מה צבי זה קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה" . בארץ ישראל מגיעים דברים במהירות לבשלות והנבת פירות בתחומים רבים, וביניהם גם בתורה - "אין תורה כתורת ארץ ישראל". תורת ארץ ישראל היא תורה 'מהירה' התובעת "משיח עכשיו", ההתפתחות האיטית - "קמעא קמעא" - שייכת להסתכלות של תורת חוץ-לארץ.
באופן מעשי מתבטאים הדברים בנכונותו של כל תלמיד ותלמיד לצאת לשליחות של הפצת תורה בקרב עם ישראל. מי שמחובר באמת לתכונתה של (תורת) ארץ ישראל חש כי כל תלמיד הוא פרי הממהר להבשיל - לצאת וללמד את הרבים, ולהניב פרות נוספים. הטענה כי 'אינני בשל' ללמד, וכי נדרשות שנים ארוכות לפני יציאה אל החוץ, איננה שייכת לארץ ישראל.
וההסבר הפנימי לכך: בחוץ לארץ יכול לזכות האדם להארת המוחין רק בבחינת 'אחורים', כלומר: בדרך הקליטה השכלית בחוץ-לארץ מתקרבים אל הנקודה השכלית הפנימית של כל דבר מ'אחור' - מן החוץ אל הפנים. ממילא, השכל בחו"ל הוא 'שכל מצטבר' - "אמרתי ימים ידברו ורב שנים יֹדיעו חכמה" (איוב לב, ז). בארץ ישראל זוכים להארת ה'פנים' של המוחין, כלומר: הקליטה השכלית היא פנימית וישירה - הלומד קולט את הנקודה הפנימית של כל דבר, מזדהה איתה, ומסוגל ללמד אותה הלאה. השכל בארץ-ישראל הוא 'שכל פנימי' - "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" (שם ח).