מהתבודדות להתגלות

שתי דרכים כלליות בעבודת ה' - דרך ההתבודדות ודרך ההתגלות. הצדיקים הנסתרים חיים להם בעולם ההתבודדות, שקועים בעבודת ה' בינם לבין עצמם, מתעלים מיום ליום בלימוד התורה ובהשכלה אלקית, מתפללים עבור כלל ישראל ועושים צדקה בסתר עם מי שהם יכולים לסייע לו. לעומתם, ישנם צדיקים החיים בעולם ההתגלות - הם פועלים באופן ישיר על המציאות, מתעסקים עם הציבור ומטילים את כל כובד השפעתם לתקן את העולם ולזככו. כל בעל מח יודע שבכל ענין יש מעלה וחסרון - כאשר המעלה מחייבת עמה חסרון, והחסרון מחייב עמו מעלה - וכך גם בענין דנן: הרבי הריי"צ מבאר כי מעלת עולם ההתבודדות היא היותו בית יד להשכלות - המתבודד זוכה להתעלות עוד ועוד בהשגותיו השכליות, בלימוד התורה ובעניני אלקות. חסרונו של עולם ההתבודדות הוא העדר הזיקה לעולם - המתבודד איננו עוסק דיו בזיכוך המציאות, שהיא המטרה לשמה נשלחה הנשמה לעולם. לעומת זאת, מעלת עולם ההתגלות היא גילוי אור בעולם. אך מאידך, חסרונו של עולם ההתגלות (איננו, כפי שניתן היה לחשוב בהשקפה ראשונה, חוסר היכולת לעסוק בהשכלות ובכך להתעלות ברוחניות בעילוי אחר עילוי, אלא) הוא האיום על המציאות - מכיון שמדובר בהתגלות אמיתית של אור חדש (וכל אור חדש באמת, הוא אור משיחי, החורג מגדרי המציאות הקיימת) יש חשש כי התגלות זו תשרוף ותשבור את המציאות.

ב-חי אלול תצ"ד הוכרח מורנו הבעל שם טוב, בצווי מן השמים, לעבור מעולם ההתבודדות לעולם ההתגלות. ככלל, המעבר הזה הוא קשה עד מאד, עד שישנם צדיקים נסתרים שאינם מסוגלים לשרוד אותו, ועם התגלותם הם מסתלקים מן העולם. ובכל זאת, מלמד הרבי הריי"צ, לא די בכך שמורנו הבעל שם טוב עשה את המעבר הזה, בעל כרחו, אלא שהוא זכה - והיה ראש וראשון לכך בעולם כולו - לאחד בתוכו את מעלותיהם של שני העולמות. משה רבינו הוא הדוגמה העיקרית בתנ"ך למעבר מהתבודדות (כרועה צאן) להתגלות (בשליחותו לגאול את ישראל), אך הוא לא אחז בשתי המדרגות באותו הזמן ממש (ואכן, התגלותו כרוכה בשבירת-שריפת המציאות, אלא שהוא יודע לכוון זאת כנגד מצרים, והתגלות אורו היא "נגוף למצרים ורפוא לישראל"). לעומתו, מורנו הבעל שם טוב התברך, בזכות תפילותיו על כך ועבודתו המסורה, ביכולת להיות "אין וועלט" ו"אויס וועלט" בו זמנית - להיות שרוי בדבקות אלקית ובאותו הזמן להשיב לשואלו דבר במילי דעלמא. כך איחד מורנו הבעל שם טוב את מעלת עולם ההתבודדות, ביכולת לשמור על דבקותו ועבודתו השכלית, יחד עם מעלת עולם ההתגלות, ביכולת להאיר את העולם, לבררו ולזככו.

אמנם, בהיות שכל מעלה מחייבת חסרון, יש לחקור לאן 'נעלמו' חסרונות עולם ההתבודדות ועולם ההתגלות, כאשר אימץ מורנו הבעל שם טוב את שתי המעלות. ויש לומר כי את החסרונות מפנימים אל תוך הלב, ואז גם הם נחשבים למעלות:

חסרון עולם ההתבודדות, של העדר העיסוק בזיכוך העולם, נהפך לדאגה קיומית של האדם על כך שאין הוא מצליח דיו במשימת בירור וזיכוך העולם. זו "דאגה בלב איש" על כך שמשיח עדיין לא בא, וממילא מובן כי העבודה, שמגמתה להכין את העולם לביאת המשיח, עדיין חסרה. דאגה פנימית זו עושה את הלב כלי לגילוי רזין דאורייתא, שהרי "אין מגלין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", וממילא היא מגבירה את הכח לעסוק במושכלות ולהשיג בהן מה שמגלים מן השמים, למעלה מיכולת ההשגה של האדם עצמו (ורזי תורה אלו, המתגלים בעקבות הדאגה על העדר זיכוך העולם, הם עצות נפלאות מתמים דעים כיצד להכין את העולם לביאת המשיח).

וכיוצא בכך, חסרון עולם ההתגלות, של חשש ה'שריפה' וה'שבירה' בעולם הנחשף לאור חדש ובלתי צפוי המתגלה לו, מופנמים לתחושת שברון לב (מתוך תחושה שהאור הגדול שמתגלה מתוך האדם איננו מותאם למציאותו שלו ושאין הוא מסוגל לגלותו בעולם ברגישות מספקת). תחושה זו מתחלקת לשתים: תחושה שהלב שבור, מתוך יאוש מהפעלת הלב בצורה נכונה, ותחושה שהלב שרוף, מתוך שנתמצו ואזלו מתוכו כל אנרגיות הפעילות. "אין כלי שלם מלב שבור", והלב השבור (שאיננו זהה עם הלב הדואג, שהוא כלי לרזין דאורייתא) הוא כלי לאהבה ויראה, למדות הלב המתוקנות. כאשר מתחולל שבר בלב האבן, וזוכים תחתיו ללב בשר, מתגלות בלב המרוכך האהבה המסותרת והיראה המסותרת שבנפש. שבירת הלב היא פעולה של "אתכפיא", בכפית לב האבן החיצוני, ובעקבותיה זוכים לגילוי אור פנימי בנפש. אמנם, תחושת הלב השרוף עמוקה עוד יותר - כאשר האדם חש שלבו שלו התרוקן מכל הכחות שלו, הוא נפתח לגילוי מדות אלקיות. האהבה האנושית, היראה האנושית והרחמים האנושיים - מוגבלים הם. על מנת שהאדם יוכל לגלות במציאות אור משיחי אמיתי הוא נזקק למדות אלוקיות - אהבה אין סופית, יראה אין סופית ורחמים אין סופיים (ומתוך כך רגישות אלקית כלפי המציאות, וכיו"ב). הלב השרוף הוא ההקדמה לעבודת ה"אתהפכא" של הצדיקים - עבודה ההופכת ומשנה מהותית את כל תכונות הנפש של האדם. אכן, כאשר חפצים לגלות אור בעולם (וכל גילוי אור חדש הוא משיחי, כנ"ל) זקוקים אנו כולנו לעבודה שכזו, "ועמך כֻלם צדיקים [ורק כך] לעולם יירשו ארץ".

כיום צריכים כולנו ללכת בדרכו של מורנו הבעל שם טוב, אשר סלל לנו את הדרך, ולחבר בין עולם ההתבודדות ועולם ההתגלות. על כל אחד לחוש כי כל עבודתו עד כה היא עדיין בגדר עולם ההתבודדות, מוגבלת ומצומצמת בעולמו שלו, ולפרוץ החוצה אל עולם ההתגלות. כך במיוחד צריך לחוש הציבור החי בארץ ישראל, והמנותק - מבחינה מעשית ומבחינה מנטלית - משאר העולם, העולם היהודי שבחוץ לארץ ואף אומות העולם. החיים בארץ הם חיים ב'חממה' של עולם ההתבודדות, עם המעלה שבכך, המאפשרת התפתחות רוחנית ושכלית (שהרי "אוירא דארץ ישראל מחכים" ו"אין תורה כתורת ארץ ישראל"), אך גם החסרון שבכך, שאין עוסקים מספיק בבירור וזיכוך המציאות כולה. אחרי תקופה של התעלות בעולם ההתבודדות מוכרחים לעבור לעולם ההתגלות - מי שאינו 'מנפיק עצמו לבורסה', בעיסוק במציאות החיצונית, מגלה למפרע כי אין תכלית לעבודת ההתבודדות שלו, ומאבד בסופו של דבר גם את עולם ההתבודדות שבנה לעצמו. אלא שגם בעת הפריצה לעולם ההתגלות יכולים אנו לשמור על מעלת עולם ההתבודדות - שכל עבודתנו תלווה בדאגת לב פנימית, שתעשה אותנו כלים להתעלות מתמדת ברזין דאורייתא - ואף להפוך את חסרון עולם ההתגלות ללב שבור ושרוף, בו נאמר "קרוב הוי' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע", כשישועת ה' בגילוי מדות אלקיות בלבבנו תאפשר לנו לפעול במציאות בצורה שלמה, עד להכנתה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

[כל מה שנתבאר עד כה בענין עולם ההתבודדות ועולם ההתגלות נוגע ביחסיו של האדם עם העולם, אך באופן פנימי ניתן לחשוף משהו דומה בנוגע ליחסי עם ישראל עם ה': בזמן הגלות, כאשר נדמית כנסת ישראל ל"אשה שהלך בעלה למדינת הים" (והבעל שהולך למדינת הים עלול ביותר לשלוח גט כריתות לאשתו, כמבואר אודות פתיחת מסכת גיטין דווקא ב"המביא גט ממדינת הים", ללמד שהמקום גורם), יכולה התודעה של עם ישראל להיות בשני עולמות שונים-סותרים - מחד ניתן להרגיש כי כנסת ישראל היא בעצם אשה גרושה מאישה העליון, כלשון הגמרא שטענה ניצחת של ישראל להצדיק את כל חטאיהם היא "אשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?!", ומאידך ניתן להתעצם עם שאלת ה' בפי הנביא "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה?". לכאורה, שני המאמרים סותרים לחלוטין זה את זה, והידשוב הפשוט הוא שאכן בחיצוניות נדמה כי התגרשנו, חלילה, אך בפנימיות מתגלה כי מאז ומעולם דבוקים אנו בה', בקשר עצמי ובלתי-מופר, וככל שאנו שקועים בעומק הגלות מורגשים יותר הפלא והעוצמה שבקשר העצמי הזה. שני המאמרים הסותרים יכולים לשמש כ'קלפים' מנצחים עבור עם ישראל בעתות שונות - כאשר באים לדין על חטאי עם ישראל, יכול הצדיק המלמד זכות על עם ישראל לנפנף בטענה "אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום", ואילו כאשר באים להדגיש את הקשר והמחויבות של ה' לעמו יש לטעון "אי זה ספר כריתות אמכם וגו'". כך אכן נהגו הצדיקים האמתיים, תלמידי מורנו הבעל שם טוב זי"ע, בבואם ללמד זכות על עם ישראל. התנהגות זו, האוחזת בשני הקצוות, היא דוגמה ליכולת החיבור של שתי מעלות הקיימות בשני עולמות סותרים, בסגנון החיבור הפלאי בין התבודדות להתגלות, אותו יצר מורנו הבעל שם טוב. תחושת הגירושין מקבילה לעולם ההתבודדות, כאשר עם ישראל מנתק כל זיקה למציאות זולתו, כולל זיקה לה' יתברך עצמו. האשה הגרושה אומרת לבעלה "אשה שגרשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום", ומבקשת שיניח לה בהתבודדותה עם עצמה (ויש להעיר כי הרמ"ק אף קרא לספרו המתאר את מה שנתגלה לו בהתבודדויות שלו "ספר גירושין"). לעומת זאת, ההתגלות מתורגמת כאן לתחושת זיקה (לאו דווקא עם המציאות החיצונית, אלא) עם הקדוש ברוך הוא - חידוד תחושת הזיקה הזו הוא עצמו ההתגלות של האמת שהסתתרה עד כה בחדרי הלב הנסתרים, כי על אף הניתוק הנדמה, באמת נותרנו כל העת קשורים אל ה' (וזה גם התירוץ לקושיא על ה' - כיצד הוא ממשיך להיות נשוי לכנסת ישראל, על אף חטאיה-בגידותיה - והוא כמבואר בחסידות, בעיקר בתורת איזביצא, כי בעומק ובפנימיות ישראל לא חטאו מעולם, כפי שיתגלה לעתיד לבוא). בניגוד להתבודדות הגירושין, שהיא "בית יד לשכל" (כאשר קל יותר לאשה שאינה נשואה לפתח קריירה וכיו"ב), הרי שההתמסרות לנישואין - ובפרט בתקופות הקשות, שנדמה כי הקשר אבוד - היא למעלה מהשכל (וכך כאשר עובר משה רבינו מהתבודדותו בה הוא מתעלה במושכלות להתגלות מורה לו ה' "של נעליך מעל רגליך", ובא הפירוש בחסידות כי היינו השלת כל המדרגות השכליות להן זכה בהתבודדותו).

וגם כאן, יש למצוא את החסרונות הקיימים בכל אחת מהדרכים, ולהתבונן כיצד ניתן להפנימם אל הלב: החסרון של "עולם ההתבודדות" בו חיה האשה הגרושה הוא ברור - אמנם אין לה מחויבות לה' ואין לה אחריות לשמירת מערכת יחסים תקינה, אך בכך גופא קיים גם החסרון - זו אשה גרושה, שאיננה עוסקת בישובו של עולם. בצורת חיים זו, העיקר חסר מן הספר. האשה חפשיה לנפשה, ומשוחררת, אך חסר לה הענין העיקרי של זיקה לבן זוג, בנית מערכת יחסים והבאת ילדים לעולם. עם ישראל משתחרר לכאורה מכל מחויבות, אך הוא מאבד את הדבר החשוב והעמוק ביותר - את הזיקה לה', ואת העיסוק ברצינות בעשית העולם כולו דירה לו יתברך בתחתונים (שהיא עבודת "ביתו זו אשתו"). הפנמת החסרון הזה היא לקיחתו ללב כדאגה העיקרית ביותר של האשה הגרושה, על כך שאין היא חיה עם בן זוגה לחיים, ובעצם אין תכלית לחייה (על אף שבהחלט יתכן כי היא ממלאת אותם בתוכן מעניין ונעים, כדוגמת המתבודד העוסק במושכלות). האשה הגרושה צריכה גם, כמובן, לקחת אחריות על עצמה - עליה לדאוג לעצמה בעולמה באופן עצמאי. דבר זה מדגיש עוד יותר את אופי ההתבודדות של הציבור החי כיום בארץ ישראל, אשר עליתו לארץ לא היתה חיבור מחודש עם ה', אלא תחושה הפוכה - הבעל נמצא במדינת הים, ולא ניתן לצפות לסיוע ממנו, ולכן טוב לנו לקחת אחריות על עצמנו ולהקים לנו בית לאומי משלנו (כשתוך כך, בהעדר מחויבות לה' ולרצונותיו הכלליים, ניתן גם להתנתק ולהתבודד מיהדות התפוצות ומהעולם כולו, כנ"ל). לאידך, חסרונה של התחושה כי אכן מעולם קשורים אנו בה' יתברך, בכך שהיא שומטת את היכולת להתחמק ממעשינו השליליים - עלינו לקחת אחריות על העבירות שלנו, והן נתפסות לנו במלוא חומרתן. ברגע שיש לנו מחויבות לה' ולרצונותיו בעולם, שוב קשה להתייחס למציאות כמשחק חסר אחריות - העבירות מורגשות וכואבות מאד. כאשר מפנימים את האחריות על העבירות אל הלב הוא נעשה לב נשבר ולב שרוף, והשפלות הקיומית הזו היא כלי להתגלות ה' בתוכנו וליכולת שלנו לגלות את אורו יתברך בעולם, לזכך את המציאות, ולעשות בארץ ישראל ובעולם כולו כלי אמיתי לשלום הבית שלנו ושל ה' (שהיה נסתר עד כה).]

(מתוך התוועדות ח"י אלול תשס"ה - היכלי תמיר, ירושלים)


ארץ ישראל


להביא
   לימות המשיח


בית המקדש


הציונות
   במהלך הגאולה


אקטואליה