ואת יהושוע צויתי

בסיום פרשת דברים נאמר "ואת יהושוע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה הוי' אלהיכם לשני המלכים האלה כן יעשה הוי' לכל הממלכות אשר אתה עֹבר שמה" . זו הפעם היחידה בחמשה חומשי תורה בה מופיע יהושוע "מלא דמלא" - עם שתי אותיות ו. בספרי הקבלה והחסידות מבואר כי ה-ו הנוספת הנמשכת ליהושוע היא כח פלאי הנמשך בו עם הכניסה לארץ - כאשר יהושע כובש את הגוים ורואה את ניסי "כן יעשה הוי' לכל הממלכות" הוא מוציא את כל הניצוצות הקדושים הטמונים בהם והם מאירים בו כמנהיג ישראל (ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם באי הארץ אינם כובשים אותה על פי הדרכת התורה, אינם מורישים את הגוים ואינם מודעים לניסי ה' בכך - לא רק שאין זוכים באור הגדול, אלא שנוסף העלם וחושך, ויתכן שאף ה-ו הראשונה דיהושע תיעלם ממנו). עיקרו של השם יהושע הוא בסוד שע נהורין, וה-ו הנוספת לתוך ה-שע - שוע - היא הכח העצמי להמשיך את שע הנהורין למטה בארץ, אל תוך המציאות ממש .

באופן בולט, יהושע הוא הדמות שהופעת שמו בתורה מורה על התפתחות וגדילה - בתחילה הוא הושע, כאשר הוא נשלח לרגל את הארץ הוא משתנה ליהושע, ובסופו הוא נעשה יהושוע. שלשת השלבים (המכוונים, כמובן, כנגד התפתחות של עיבור-יניקה-מוחין) בנויים בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה:

השם הושע הוא שמו כתלמיד, "נער לא ימיש מתוך האהל" , הכפוף כולו לפני רבו. כך מפרש רש"י על הפסוק "ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון" (האמור בסוף ימי משה, כארבעים שנה אחרי קריאת השם יהושע) - "ולמה קוראו כאן הושע? לאמר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שניתנה לו גדולה השפיל עצמו כאשר מתחילתו", ללמד כי השם הושע מורה על הכנעה ושפלות. כאשר נשלח יהושע לרגל את הארץ נאמר בו "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" , ודרשו חז"ל כי הוא על שם "יה יושיעך מעצת מרגלים" - ישועת יהושע מכל קבוצת המרגלים אליה השתייך היא הבדלה ברורה (וכן עצם שליחותו של יהושע היא הבדלה, כדלקמן). השלמות היא כאשר יהושע עולה להיות יהושוע - כפי שנתפרש, זו ההמתקה הגמורה של כל הניצוצות הכבושים בין הגוים והארתם בשלמות (בתוך יהושע עצמו, וממנו - כמנהיג ישראל וכמכניסם לארץ - הם באים לידי גילוי בעם ובארץ).

בשלב ההכנעה מתפקד יהושע כתלמיד (הזוכה להצלחה בזכות הארת שע נהורין, סוד אור הכתר המאיר בהארת פני הרב), בשלב ההבדלה מתפקד יהושע כשליח (הזוכה להצלחה בזכות שע נהורין המאירים לו מפני המשלח ), ובשלב ההמתקה הוא מתפקד כמנהיג (שבכחו לקחת את שע הנהורין ולגלותם בארץ, כנ"ל). עם זאת, מבחינת דימויו האישי, כל חיי משה - גם לאחר שהוא עולה לגדולה כשליח, ואף לאחר שהוא מתמנה כבר ליורש-בכח של משה, הוא מחזיק את עצמו עדיין כתלמיד הכפוף לפני רבו (כנ"ל מדברי רש"י). וכך, אחרי הסתלקות משה, כאשר יהושע כבר עולה למלכות, הוא מחזיק את עצמו רק כשליחו הנאמן של משה, ולא כמלך-מנהיג עצמאי. דבר זה בולט בכך שבכל ספר יהושע לא מופיע השם יהושוע במילואו. הפעם היחידה הנוספת בתנ"ך שהשם מופיע כך הוא רק בספר שופטים - בתיאור התקופה שאחרי הסתלקותו: "ויעבדו העם את הוי' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושוע אשר ראו את כל מעשה הוי' הגדול אשר עשה לישראל" - כאשר בולט שבהופעה הראשונה בפסוק זה, המתארת את ימי יהשוע, כתיב "יהושע", ורק בהופעה השניה, שמתארת את ה"ימים אחרי יהושוע", כתיב "יהושוע". הדבר מלמד כי במשך כל ימי מנהיגותו לא החזיק עצמו יהושע (אשר כתב את ספר יהושע) כמנהיג עצמאי, ורק העם שאחריו חש כי כזה הוא. לקמן נדרש עוד לשתי ההופעות של "יהושוע" מלא בתנ"ך - בספר דברים ובספר שופטים.

והנה, השינוי וההתפתחות של יהושע עומדים כניגוד מוחלט לאופיו של משה רבו, שאין בו כל שינוי - "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו" , ללמד כי אין כל הפרש ושינוי בין שרש נשמתו של משה בעולם העליון להופעתו בעולם הזה, וממילא אין הוא צריך לצמיחה והתפתחות מתוך העלם העולם. ואכן, זהו היחס בין משה ליהושע - "פני משה כפני חמה [שאין בה שינוי וגדילה] ופני יהושע כפני לבנה [שיש בה שינוי וגדילה]" (אלא שה"פני לבנה" של יהושע עולים ונשארים במצב נצחי של "סיהרא באשלמותא", בעוד שהלבנה המסמלת את דוד מתמלאת ונחסרת, בתהליך מחזורי, עד ביאת משיח צדקנו בב"א, ואכמ"ל). בלשון החסידות, היחס בין משה ליהושע הוא היחס בין אור לשפע - האור מתגלה ממקורו ללא שינוי, בדרך של "העלם וגילוי", ואילו השפע מתפשט מן העצם, בדרך של "עצם והתפשטות", וממילא הוא משתנה ו'מתפעל' מן המציאות המושפעת ממנו. יהושע, תלמידו הנאמן של משה, הוא בעל הכח לקחת את אור פני רבו (בסוד שע נהורין הרמוזים בשמו של יהושע) ולהפוך אותו לשפע פנימי המתקבל במציאות (וכך ביהושוע מלא, אותיות שוע מתחלפות באותיות שפע - בחילוף ו-פ באתב"ש ובאלב"ם). הוא החסיד הדבוק ב"רבי" ומשמש כ"משפיע" המתרגם את דבריו למציאות (תוך שהוא עצמו שרוי בכל העת בהשראת אור רבו) - וכפי שיתבאר יותר בהמשך.

ההתפתחות ממשה הבלתי משתנה אל יהושע הגדל והצומח היא בסוד שם הוי' ב"ה: משה רבינו מכוון כנגד ה-י - החכמה המאירה בו כ"רבי", וכך בכל רבי אחריו, שהרי "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" . "הוי' בחכמה" , ובו נאמר "אני הוי' לא שניתי" (וממילא יתפרש לנו כי "משה משה" - "לא פסיק טעמא בגוויהו" - מרמז לקוצו של י ול-י עצמה; בעולמות היינו א"ק ואצילות, מאציל ונאצל, למעלה מהפירוש הרגיל שהמדובר הוא בשרש נשמת משה באצילות ובהופעת נשמתו בעולמות התחתונים בי"ע, ודווקא בפירוש זה מודגש יותר כיצד "לא פסיק טעמא בגוויהו", שהרי מדובר בשתי מדרגות המתאחדות ממש באותה אות י). הושע בִן נון תלמיד משה מכוון כנגד ה עילאה, ספירת הבִינה, בה יש נון שערים - כנודע שהבינה מכונה "תלמיד חכם" (המתאחדת עם ה"חכם" שבחכמה, בסוד "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" , כפי שיהושע מתאחד עם משה דווקא במדרגה זו). כאשר מתמנה יהושע לשליח הוא מקבל הארה מן ה-י - ממשה רבינו, המוסיף י לשמו - וזאת כדי לזכות לכח הבירור והתיקון של המציאות. "כֻלם בחכמה עשית" - "כולם בחכמה אתברירו" - וכח בירור ותיקון זה נמשך ל-ו בשם, המבררת ומתקנת את המציאות (כנודע ש-ו קצוות הז"א הם בסוד מותר-אסור, כשר-פסול, זכאי-חייב). הגילוי השלם של יהושוע "מלא דמלא" הוא כחו לקחת את כל הניצוצות מן המציאות ולהאירם בשלמות בספירת המלכות - ה תתאה - ב"עלמא דאתגלייא" (כשבפרטות, מבואר בקבלה כי בכל מילה בה יש שני ווין - "מלא דמלא" - ה-ו הראשונה מכוונת כנגד ספירת התפארת וה-ו השניה מכוונת כנגד ספירת היסוד; ענינו העצמי של יהושע - הבא מיוסף - הוא ספירת היסוד, המתגלה דווקא ביהושוע מלא דמלא, וכחו העצמי של יהושוע כמנהיג הוא להיות "צדיק יסוד עולם" , המשפיע מהיסוד אל המלכות-העולם - להאיר ולגלות את כל הניצוצות המתעצמים בו אל המלכות). ולסיכום :

קוצו של י     משה
י     משה
ה     הושע (תלמיד)
ו     יהושע (שליח)
ה     יהושוע (מנהיג)


התופעה המפליאה, בה ענינו העצמי של יהושוע - הרמוז דווקא ב-ו השניה של שמו, כנ"ל - אינו מופיע כלל בספרו שלו, אלא רק בסיום חומש דברים (בו מקבל יהושע את המינוי ממשה) ובראשית ספר שופטים (בתיאור המעבר מיהושע לדור הזקנים שאחריו) מרמזת לתפקידו של יהושע במסירת התורה. בריש מסכת אבות אנו למדים כי "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים", ומבואר במפרשים כי בעוד שאצל משה יש פער בין הקבלה לבין המסירה - משום שלא ניתן למסור בשלמות את מה שמקבל משה מפי ה' - הרי יהושע הוא התלמיד השלם, המסוגל להעביר הלאה בשלמות את כל מה שלמד מרבו (גם אם לא הצליח לקלוט הכל, כדוגמת ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה, הרי את מה שהוא מקבל הוא מוסר). כך מופיע בשלמות יהושוע דווקא בשני הקצוות אותם הוא מחבר - כמקבל ממשה וכמוסר לזקנים, כמעביר נקי של כל התורה שלמד ללא שיור (ורמז: משה-יהושוע-זקנים עולה אהבה פעמים חכמה, כמנין אהבת ישראל וכו').

כשם שמשה (ואתפשטותא דיליה בכל דרא ודרא) הוא "ממוצע מחבר" בין ה' לבין ישראל - "אנכי עֹמד בין הוי' וביניכם" - כך נדרש גם ממוצע מחבר בין משה ובין העם. בעוד שמשה הוא התגלות בלתי-משתנה שמעל לזמן ולמקום, נדרש גם תלמיד כיהושע, החי כבר במסגרת הזמן והמציאות, ופועל את התפשטות התורה אל תוך בני ישראל. כך, גם הזקנים אשר ראו את משה, וזכו שיאציל עליהם מרוחו, מקבלים את התורה דווקא מיהושע. משה משרה עליהם את השראתו, כהשראת האצילות על המציאות, אך יהושע הוא המחדיר את השכל של התורה בפנימיותם (ובאופן מוחשי: ממשה זכו הזקנים לנבואה - שאיננה קבלה ישירה ממשה, אלא השראה המעוררת גילוי מפנימיותם - ואילו מיהושע הם זוכים ללמוד תורה; מעלת התורה על הנבואה, בסוד "חכם עדיף מנביא", היא בכך שהתורה שייכת לדרגת משה כפי שהוא בחכמה דאצילות, ואילו הנבואה נמשכת מדרגת משה כפי שהוא בנצח דאצילות, וד"ל). משה הוא "ממוצע מחבר" פלאי, שבבחינת 'אין' נעלם, ואילו יהושע הוא "ממוצע מחבר" מוחשי, המתאים עצמו למושגי ה'יש' של העם. כח מיוחד זה של יהושע הוא כח ה-ו השניה הנוספת לשמו, והמגלה את ענינו העצמי (כאשר ו זו גם מורה על כך שאמנם הוא "פני לבנה", אך הוא מחובר בשלמות ובתמידות ל"פני חמה" של משה, ומכיון שכך אין בו נפילות וירידות כפי שיש בלבנה, וכנ"ל).

כפי שכבר הוזכר, סגולת "יהושוע" באה בקשר עם הכח לראות את הנסים שעושה ה'. כך בפסוק הראשון: "עיניך הרֹאֹת את כל אשר עשה הוי' אלהיכם לשני המלכים האלה", וכך בפסוק השני: "אשר ראו את כל מעשה הוי' הגדול אשר עשה לישראל" . כחו של יהושוע להנחיל בשלמות את התורה שקבל משה לדורות שאחריו תלוי בכח ראית הנסים - הנחלת התורה איננה רק לימוד השכל של התורה, אלא גם הנחלת החויה האלקית של מתן תורה. אמנם, כפי שלימד אדמו"ר הזקן, "מתן תורה שוב לא יהיה". לכן, על מנת לזכות בקביעות לתחושת הנוכחות של נותן התורה בתוך התורה שלומדים, ועל מנת לזכות לכך ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" , זקוקים לראות את השגחת ה' ואת ניסיו שבכל דור ודור (וכך יש לדרוש למעליותא את הכתיב החסר במלה "הרֹאֹת", ולומר כי היא באה לרמוז למלה בכתיב זהה במתן תורה בפרשה הבאה - "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" ). השילוב בין כח הקבלה-מסירה של יהושע, לבין כח ראית נסי ה' תמיד, הוא המאפשר לו להנחיל את התורה בשלמות לדור באי הארץ (שהרי דברי משה "ואת יהושוע צויתי" הם הקדמה ל"ואתחנן על הוי'" - משה מתנצל שהוא אינו נכנס לארץ, ואינו מסוגל להמשיך את דבריו אל תוכה, ויהושע תלמידו הוא המוכשר לכך).

[והנה, גם כאן ניתן להבחין בין תפקוד שלם ונכון, כפי שזוכה לו יהושע בכניסה לארץ, ובין הפכו: כח ההעברה של יהושע מתואר בכתבי האר"י כסוד ה"ירדן" אשר "נוטל מזה ונותן לזה". זהו גופא סוד קליפת נגה - אשר במקרה הטוב היא ממלאת את תפקידה, נוטלת מן הקליפות הטמאות ונותנת אל הקדושה, ואילו במקרה ההפוך ח"ו היא נוטלת מן הקדושה ונותנת אל הקליפות הטמאות. תפקידו של יהושע הוא ליטול את הניצוצות ממלכי כנען ולהעלותם אל הקדושה, אך "מכלל הן אתה שומע לאו", כנ"ל. ב"ממוצע" שבבחינת משה רבינו - ממוצע מופשט בין ה' לישראל - עלול להיות חשש של מעבר מהיותו "ממוצע מחבר" להיותו "ממוצע מפסיק", וזאת באם יאבד חלילה את בטולו לאלקות (ויעבור מהיותו 'אין' להיותו בבחינת 'יש') . ב"ממוצע" שבבחינת יהושע - ממוצע מה'אין' ל'יש' - החשש אינו מפני הפסקת הממוצע, אלא מפני היפוך הכיוון. גם לכאן שייך כח ראית הנסים - קליפת נגה מצד עצמה, ללא המשכת אור, היא עוורת להשגחת ה' במציאות (כמבואר במקום אחר בסוד הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשֹל" , חסר הארת ה-ו, שהיא המודעות לנוכחות ה' ). כאשר המציאות הסתמית של העולם עוורת להשגחת ה', היא פועלת לקחת גם את דברי התורה והקדושה ולהמשיכם חלילה אל הקליפה (כפי שרואים היום, כי מנסים לשעבד גם את התורה לתפקוד המעוות של בני ישראל בארצם, ואין להאריך בדבר המצער). לאידך, כאשר זוכים להאיר את עיני קליפת נגה שתראה את נסי ה' ואת השגחתו, הכיוון מתהפך - התורה חודרת אל המציאות, אשר נפתחת למסרי ה' ומקבלת את התורה, וממילא הניצוצות מתעלים ממציאות הקליפה ומביאים לתוספת הארה בקדושה. מהארה זו מאיר שוב העולם כולו - "הארץ האירה מכבודו" .]

(שיעור ג מנחם-אב תשס"ה)