"עורי צפון ובואי תימן"

(מתוך הספר יין משמח)

הפסוק "עורי צפון ובואי תימן" מתפרש בקבלה כתהליך הכנת הכלה לזיווג, כתהליך הכנת החתן לזיווג וכתהליך הזיווג עצמו:

פירוש ראשון הוא שהחתן קורא לרוחות לבוא, לעורר ולהכין את כלתו לזיווג עמו. אזי "עורי צפון ובואי תימן" מתייחסות לגבורות ולחסדים שבכלה - הגבורות (השייכות לכלה מצד עצם טבעה) מעוררות את הכלה אל חתנה והחסדים (להם זוכה הכלה מצדו של חתנה) מכינים אותה לביאת החתן. ראשית ההתעוררות ועיקרה באה מצד הגבורות העצמיות והטבעיות שבכלה - שעל כן פותחים "עורי צפון" (ועל הרוח הצפונית מוסב "הפיחי גני", בלשון יחיד) - אך התכלית היא ההכנה לביאה. "ובואי תימן" היא ביאה המתחוללת בתוך הכלה פנימה טרם יבוא אליה חתנה, התיישבות הנפש ברצון ליישב את החתן באופן פורה בתוך מציאותה של הכלה.

פירוש שני הוא שהכלה קוראת "עורי צפון ובואי תימן" כדי לעורר את זרועות חתנה לחבק אותה חיבוק תומך ומעורר - "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" - הדרוש כהקדמה לייחוד. ראשית התעוררות החתן אל כלתו, מתוך רגישות ויראת כבוד בפני שונותה וייחודה, נותנת לה חשיבות כאישיות בפני עצמה, תומכת את ראשה, היינו תודעתה העצמית, ובכך מעוררת את טבעה להשתוקק אל החתן (- "הפיחי גני") - זהו "שמאלו תחת ראשי". אחר כך עוטפת אהבת החתן את הכלה, 'ממיסה' את כל מציאותה ביחס אליו ופותחת אותה לקבל את אורו הגולמי ולעבד אותו עד ללידה ראויה במציאות העולם (- "יזלו בשמיו") - זהו "וימינו תחבקני".

אחרי הכנת החתן והכלה - הכנת הכלה להתעורר (מצד אש הגבורות שבה, האש שבאשה) ולהעלות מ"נ (מצד מי החסדים שבה) לבעלה, והכנת החתן בגילוי תשוקתו לכלה (מצד אש הגבורות שבו, האש שבאיש, גבורה שבפנימיותה היא יראה הרגישה לאישיות הכלה) ובנסיכת חווית רוגע ואהבה בכלתו (מצד מי החסדים שבו, בהם 'טובלת' הכלה עד כלות נפשה לבעלה) - יכול להתחולל עצם הזיווג בין החתן לכלתו. אז "עורי צפון" מוסב על התעוררות הכלה לחתנה ו"ובואי תימן" על ביאת החתן, כששוב לא ניתן להבחין בין החתן והתהליכים העוברים עליו לכלה והתהליכים העוברים עליה - שוב לא ברור מי קורא ומי נענה, ו"קול חתן וקול כלה" מתערבים זה בזה, קוראים ונענים זה לזה בו זמנית.