תפילה, אמונה ופחד

עיקר מצות תפלה מן התורה (כדעת הרמב"ם) היא לקרוא אל ה' בכל עת צרה, ולא באנו לשלול ענין זה, כפשוט. אלא טוב יותר שהאדם יתפלל אל ה' מתוך בטחון מלא בו - בטחון המסיר כל פחד - מאשר שינציח את פחדיו כדי שישמשו לו גורם לתפלה מעומק הלב.
על המתפלל לחוש בצער המציאות וצרותיה, אך לא לפחד כלל, משום שבטחונו מלא בה'. פחד אמיתי הוא הטלת ספק ביכולת ה' (שהרי אין לפחד כלל משום דבר, אלא מה' יתברך לבדו) - מתוך פחד כזה, קשה להתפלל תפלה אמיתית ומשפיעה. לעומת זאת, הבנה שהמצב קשה ורק ביכולת ה' להציל את האדם איננה פחד, משום שהוא מבין שהכל קורה בהשגחתו הפרטית של ה', והוא פונה אל ה' בתפלה שהדברים יתחוללו ב"טוב הנראה והנגלה".
ניתן לומר כי היחס בתפלה בין האמונה לפחד דומה ליחס בין רפואה לאמונה, כפי שנתבאר בלוח "היום יום" (לוח שנה שכתב הרבי מליובאוויטש) ט"ו ניסן: אדמו"ר הזקן אמר: [המצה היא] מיכלא דמיהמנותא [= "מאכל האמונה"] - לילה הראשון; מיכלא דאסוותא [= "מאכל הרפואה"] - לילה השני. כאשר הרפואה מביאה [= גוררת] את האמונה, בכך שאומר "תודה לך הבורא על רפואתי" - הרי [סוף-סוף] היה הוא חולה; אך כשהאמונה מביאה את הרפואה - אין כאן חולי מלכתחילה.
מקור חשוב לנושא הבטחון והתפלה הוא המאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת. כמו כן, ככל שמרבים יותר ללמוד את ספרי חסידות חב"ד לומדים על התפלה גם כתהליך של עבודה פנימית, ולא רק כזעקה על חסרונות המציאות ומצוקותיה.

*מתוך תשובה שנכתבה לשואל.