"ואל אישך תשוקתך"

(מתוך הספר יין משמח)

יחוד בין איש לאשתו צריך להעשות מתוך רצון משותף, כשעיקר עבודת האיש היא להמתין להתעוררותה של אשתו כ"מי השִלוח ההולכים לאט". על כל כלה להתעורר בשלמות - "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו" - ורק אז "'יבוא דודי לגנו' - לימדתך התורה דרך ארץ שלא יהיה החתן נכנס לחופה עד שתתן לו הכלה רשות". לייחוד שלם ומלא בין חתן לכלתו (וכך תמיד, בכל יחוד בין איש לאשתו) דרושה התעוררות האשה בכל קומות נפשה - המוטבע, המורגש והמושכל. הכלה השלמה בתשוקתה ואהבתה לבעלה בכל קומות נפשה היא ה"כלה נאה וחסודה":

"כלה" - היינו כליון הנפש אל החתן הטבוע בכלה מצד עצמה. זו התעוררות טבעית (בגוף ובנפש) של אשה בוגרת לפקידת בעלה - משיכת הכלה לחתן בתחום המוטבע שבנפש - כשמוקד התעוררות זו הוא רצון האשה לצאת ממציאותה הרווקית, על אף שאין היא יודעת בדיוק למה היא שואפת בחיי הנישואין (וביחס לעצם הייחוד - זו שאיפה להגיע לשיא שיש בו שכחה עצמית, וממילא שכחת כל תסכולי וקשיי המציאות). מעל התאוה הטבעית קיימת אהבה פנימית של אשה לבעלה (ורק כשעלית אש התאוה מהולה בהתישבות של ה"אהבה כמים" זו "העלאת מיין נוקבין") - לאהבה זו, המתחלקת למורגש ולמושכל, זוכה הכלה מחתנה:

הכלה "נאה" כשהיא חשה במורגש שבנפש אהבה טבעית לחתנה ולאופיו המיוחד, והיא רוצה להתקרב אליו. האהבה במורגש - ובעיקר העלאת מיין נוקבין מכח אהבה זו לצורך זיווג - היא תוצאת ה"רוחא דשביק בה בעלה". בביאה הראשונה הופך החתן את רצונה הכללי לצאת מרווקותה (בדחית הלא-רצוי - תנועת "סור מרע") לרצון ממוקד להתחתן איתו (במשיכה לטוב - תנועת "ועשה טוב") תוך תחושה של הנעימות בקירבה אליו ובנישואין עמו (וביחס לעצם הייחוד - זהו רצון להרגשת קרבה בין בני הזוג, להנאה מביטויי האהבה ומהסבת העונג ההדדית). בכוח המושכל נעשית הכלה "חסודה", חשה אהבה שכלית לחתנה ורוצה להתאחד עמו בשלמות. הרצון להתאחדות (שלמעלה מתחושת הקרבה אליה ניתן להגיע בכוח הרגש והאהבה הטבעית) הוא רצון ליצירה משותפת, להליכה לקראת יעד חשוב משותף, והוא בא לידי ביטוי בלידת ילד בו נעשים בני הזוג ל"בשר אחד" ממש (כפירש"י על "והיו לבשר אחד"). בביאה הראשונה נעשית הכלה כלי לחתנה - כלי לכל הטוב שבו, הגורם רצון בעצם הנפש לקרבתו - אך לאהבה שכלית היא זוכה מהארת חתנה לה בזיווגים הבאים, מהם היא כבר יכולה להתעבר ובהם היא נמתקת לגמרי בחסדיו (בעוד ה"רוחא דשביק בה בעלה" בביאה הראשונה נעשית חלק מנפש האשה, עמו היא מזדהה לגמרי כנובע מפנימיותה, הרי שהאהבה השכלית מתחדשת מהאיש לאשה בכל יחוד - האשה לא חשה באהבה הנובעת ממנה אלא בכך שהאיש מדביק אותה בהתלהבותו ליעד המשותף). ההארה בזיווגים אלו מקרבת את תודעת החתן והכלה - שוב אין כאן רק רצון ל"לי טוב" שבקרבה, אלא התאחדות עם תודעה זו ורצון להגיע עמה לשלמות פנימית, בבחינת "בקש שלום" (וביחס לייחוד עצמו - זהו רצון להגיע להתאחדות נפש שלמה, הכוללת גם את שכחת המודעות הקודמת והנפרדת, התאחדות המתבטאת בדחף למימוש משותף בלידת הילדים).

שלש הרמות בקומה השלמה של הייחוד - מוטבע, מורגש ומושכל - הן כנגד שלש כוונות הייחוד המופיעות בפוסקים: כונת השקטת התאוה הטבעית (לשומרה מאיסור) היא כנגד תאות המוטבע. כונת קיום מצות עונה, שענינה התענוג שבקרבת בני הזוג, היא כנגד אהבת המורגש. הכונה לפרות ולרבות היא כנגד אהבת המושכל. כשזוכים בני הזוג לייחוד בקומה שלמה הם מתדמים בכך לייחוד העליון - יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (ז"א ומלכות) - וזוכים לכוונה העליונה ביותר בייחוד איש ואשה.