תיקון היחס והדיבור

ביצירת האשה נאמר "אעשה לו עזר כנגדו", ומפרשים חז"ל: "זכה - עזר; לא זכה - כנגדו". מוסבר שזכה מתפרש גם במובן של זיכוך - כאשר מידות האיש מזוככות, אשתו "עזר" לו, ואם לאו הריהי "כנגדו להלחם" - ההתנגדות באה לזכך את מידות האיש. מתוך עיון ביחס שבין מידות האיש ומידות האשה נעמוד על הבנה נוספת בדברים:

ידוע בקבלה כי איש ואשה מקבילים לכחות הרגש (- "פרצוף זעיר-אנפין" הכולל שש מידות) ולדיבור (- "פרצוף המלכות"). גם האיש וגם האשה הם בעלי אישיות שלמה הכוללת את כל המידות ודרכי ההתבטאות (בלשון הקבלה: פרצוף), אך האיש מרוכז במידותיו ה'עצמאיות', בעוד האשה מפנה תשומת לב רבה ל'דיבורה' ולביטוי החיצוני של המידות הללו. בפירוט מתגלה היחס (הכמותי) ביניהם בימי ספירת העומר, ימי תיקון היחסים בין כנסת ישראל לבעלה: לתיקון מידות האיש 'מוקדשים' ששה שבועות, ולתיקון מידות האשה 'מוקדש' שבוע אחד - שבוע המלכות.

תיקון יחס האשה לאיש קל אם כן וקצר בהרבה מתיקון יחס האיש לאשתו, מדוע? כשיש לאשה בקורת על התנהגות בעלה - אליה היא רגישה בבינתה היתרה - היא מבקרת אותו תוך נסיון מודע לתקנו, מתוך "חכמת נשים" המדריכה כיצד להעיר ולבקר. לעומת זאת, כאשר מידות האשה מציקות לבעל, בדרך כלל אין הוא מנסה לתקנן באופן מודע. מדוע? נראה כי בעלים אשר 'זכו' ב"אשה רעה", נוטים לפרש זאת כבעיה אישית וכ'גזירה משמים', ואילו האשה רואה בתכונות הבעל הרעות דבר שניתן לתיקון. הבעל מתכנס אל תחושותיו - מידות היחס לזולת - בנסיון להשלמה עם המציאות, ומתוך הנחה ששינוי פנימי אצלו יביא ממילא לשינוי היחס אליו. לעומתו, האשה נוטה להחצין לדיבור את תחושותיה - ולנסות לתקן את המציאות. בעוד שמן הבעל נדרש לבנות ולתקן רגשות פנימיים ומורכבים ביחס למציאות - תיקון הזוקק זמן ומאמצים רבים, אצל האשה מתרכזת המשימה בחיפוש הדיבור ה'נכון' המאזן את התחושה הפנימית עם ההבעה החיצונית בנסיון לתיקון הזולת - דבר הדורש, בנפש פנימה, פחות זמן.

אכן, כך נאה וכך יאה: כשדומה לאיש שאשתו "כנגדו" אל לו להטיח בקורת - עליו להבין כי "לא זכה", ולעסוק בזיכוך מידותיו, לעומת זאת כאשר חשה האשה בחוסר הזיכוך, עליה לדבר על כך ולהעיר על כך בדרך הראויה ולזכך את בעלה.