אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה חננו מאתך חכמה בינה ודעת בא"י חונן הדעת

דעת עליון ודעת תחתון

ברכת "חונן הדעת" פותחת את ברכות הבקשה בתפילת עמידה בתחנונים להמשכת דעת. תפקיד הדעת הוא ליחד ולחבר בין שתי בחינות שונות, כחיבור בין איש לאשה: "והאדם ידע את חוה אשתו". מבואר בחסידות כי ישנן שתי בחינות של דעת: דעת עליון, המכונה "דעת הנעלם", שתפקידה יחוד ספירות המוחין - ספירת החכמה (כח החידוש וההברקה מן האין) וספירת הבינה (כח הניתוח וההתפרטות); דעת תחתון - המכונה "דעת המתפשט" - שתפקידה לחבר ולייחד את השכל והמדות, היינו להתקשר בתוכן השכלי ב'אכפתיות' אישית על מנת להוליד, לעורר ולהכווין את הרגש, וכמבואר בפסוק: "וידעת היום - והשבות אל לבבך".

בשני החלקים של ברכת "חונן הדעת" מזכירים ומבקשים את שתי בחינות הדעת. יחסית, דעת תחתון - "דעת המתפשט" - הינה דעת מובנת ומושגת, היינו "דעת מודעת" (באשר כל בקשה ל'תרגום' השכל אל המידות היא בקשה להרגשה ומודעות נפשית לתוכן השכל), ואילו דעת עליון היא כשמה - "דעת הנעלם" - נעלמת ובלתי מודעת.

החלק הראשון של ברכת "חונן הדעת" נראה כ'נמשך' אחר ברכות השבח שבראשית התפילה, היא היחידית מבין ברכות הבקשה הפותחת בתיאור עובדה משבחת: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" (על דרך "אתה גבור" ו"אתה קדוש"). עובדה זו מעידה כי הדעת המוזכרת בחלק זה היא "דעת עליון" שאין בה מודעות-עצמית-מבקשת למתנת הדעת, אלא הכרה כי דעת זו שופעת 'מעצמה' מפלאות א-ל דעות. ועוד, כביכול אין דעת זו זקוקה לבקשת המשכה באשר היא היחוד התדירי שבין חכמה לבינה - "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" - ונכון יותר לתארה כעובדה קבועה (תדיריות היחוד בין חכמה ובינה מותנית בחוסר מודעות, כמבואר במ"א). חלקה השני של ברכת "חונן הדעת" הוא חלק של בקשת דעת מתוך מודעות, היינו "דעת תחתון" המתבקשת על ידי המידות (ואיננה שייכת להן בעצם, אלא למוחין). היחוד התחתון איננו תדירי והוא תלוי בהתעוררות ובקשה מצד התחתונים.

לברכת "אתה [= ז פעמים חן] חונן... חננו מאתך... חונן הדעת" קשר מובהק לסוד החן - כידוע שלשון "ואתחנן" (- התחנונים לפני המלך החנון והחונן) היא החביבה ונושאת החן בין לשונות התפלה. המשכת שתי בחינות הדעת שבברכה זו הן מסגולת אותיות ה-חן: ה-ח - מלשון חכמה וחיים - רומז לפסוק "והחכמה תחיה בעליה", המתפרש בחסידות כיחוד חכמה ובינה בכח דעת עליון, כאשר החכמה מחיה ומזינה את "בעליה" - ספירת הבינה (המקיפה בתוכה ב'בעלות' את ספירת החכמה כהיכל סביב לנקודה). ה-ן הפשוטה מסמלת את התפשטות המוחין מלמעלה למטה - אל המדות - על ידי דעת תחתון. המוחין מתפשטים בכח "דעת המתפשט" בתוך ז מדות הלב על מנת לתקנן - תיקון המידות הוא בספירת העומר, אשר כוונתה התכללות המידות ז פעמים ז ב-מט ימים. ה-ן היא על דרך מתן תורה, המשכת כתר (המוחין שמעל המידות) לפרצוף זעיר-אנפין, פרצוף המידות.

חן חן לה

כשם שהחן מבטא בכללות את שתי בחינות הדעת, כך מופיע בפרטיות חן בכל אחת מהן, בסוד "חן חן לה": בדעת עליון ה-ח הוא מצד החכמה וה-ן מצד הבינה (בה נ שערי בינה, ותכליתה שער ה-נ, ן פשוטה). בדעת תחתון ה-ח הוא מצד כללות השכל והמוחין הנקראים "שמן משחת קדש" -מלשון שמונה (ח) - כאשר החכמה בפרט נקראת "שמן" והבינה נקראת "שמיני" (- הספירה ה-ח מלמטה למעלה, כנודע), וה-ן הוא מצד התעוררות מט מדות הלב (העולות נ עם הכולל - הדעת הכוללתן כאחד) על ידי הדעת המתפשטת ונמשכת בהן (בסוד ה-ן הפשוטה) כ"נשמתא דזעיר אנפין", וד"ל.

שתי בחינות החן רמוזות בפרטות בברכת החן - "חונן הדעת":
"אתה חונן לאדם דעת" - אדם רומז לשם מה המאיר בחכמה כנודע, והיינו שרש יחוד "דעת עליון" שמצד החכמה. "ומלמד לאנוש בינה" הוא יחוד "דעת עליון" בבינה (ן ד"דעת עליון").

"חננו מאתך חכמה בינה ודעת" הוא המשכת שלמות המוחין השייכים למידות - ה-ח של "דעת תחתון". לשם המעבר מ"דעת עליון" ל"דעת תחתון" צריכה להיות עליה לקבל "מאתך" - מבחינת הכתר העליון הרמוז ב-ך הפשוטה של "מאתך", שרק הוא מסוגל לאחד את כללות המוחין על מנת להמשיכם למידות (- הדבר מלמד אודות מעלת "דעת תחתון", וד"ל). "ברוך אתה הוי' חונן הדעת" רומז לעצם המשכת "דעת תחתון" להתפשט בלב, לעורר ולתקן את מדות הרגש שבנפש (כאשר כל חותם ברכה הוא עצם תכלית הברכה - "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים").

עולה כי ברכת "חונן הדעת" משקפת את סגולת החן לחרוז ולחבר את כל כחות הנפש יחדיו, כאשר הדעת חורזת את כחות המח בינם לבין עצמם ואת המח עם הלב והרגש, "למצוא חן ושכל טוב [וכידוע הפסוק 'גם בלא דעת נפש לא טוב'] בעיני אלהים ואדם".

חן הברכה

בחלק הראשון של הברכה, המכוון כנגד "דעת עליון" - "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה" - יש ז תיבות ו-כח אותיות (כח הינו המשולש של ז), כמבנה היסודי של הפסוק הראשון בתורה: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (וכן פסוק הכותרת של עשרת הדברות: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר").

נתבונן בציור המשולש הנ"ל:

א

ה

ת

נ

ו

ח

ד

א

ל

ן

ו

ת

ע

ד

ם

א

ל

ד

מ

ל

מ

ה

נ

י

ב

ש

ו

נ

הנקודה האמצעית במשולש (הנקודה ה-יג מכל קדקוד) היא ה-ע של "דעת" - ע פני חן (סוד "עין החשמל" כנ"ל), ע פנים לתורה המאירות ב"אש דת למו".

קדקודי המשולש הם אנה העולה ז פעמים ח. נקודות אמצע הצלעות ןדב - שהם קדקודי המשולש הפנימי המהופך, גם בו מהוה ה-ע נקודה אמצעית - עולות גם הן ז פעמים ח.

ממוצע כל נקודה מ-ז הנקודות הנ"ל עולה הוי'. ז הנקודות עולות ז פעמים הוי', כמנין יעקב, שמסוד היקב (סוד יחוד קדושה ברכה, כנודע) שבו יצאו ע (= יין) נפש לבית יעקב.

בחלק השני של הברכה, המכוון כנגד "דעת תחתון", יש י תיבות ו-טל (הוי' אחד העולה אהבה אהבה אהבה) אותיות, כמבנה הפסוק: "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שהוא ענין התעוררות האהבה בלב מן ה"דעת המתפשט".

נמצא שבכל הברכה יש טוב תיבות ו-בינה אותיות. טוב עולה אהוה - שם הדעת בקבלה (המיחד הפכים תמיד, בסוד "אומר לדבק טוב", על דרך "את השמים ואת הארץ" וכדו'). לפי חז"ל נקראת ברכת "חונן הדעת" ברכת הבינה. יחוד זה הוא בסוד "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת" (דעת בינה עולה ישראל).

נצייר את יז תיבות הברכה בצורת החן של טוב:

לאדם		חונן		אתה
	לאנוש	ומלמד	דעת
בינה	חכמה	מאתך	חננו	בינה
	אתה	ברוך	ודעת
הדעת		חונן		'הוי

בצורה זו בולטת הסימטריה בין מרכזי השורות החיצוניות המאוזנות - חונן חונן - וכן בין מרכזי השורות החיצוניות המאונכות - בינה בינה.