"'לו' זו אשה" - על כיסוי ראש לנשים

כשבאים לעסוק בנושא כיסוי הראש בכלל, וכיסוי ראש לנשים בפרט, אנו מכירים שלשה מצבים בהלכה:

א. אשה שאיננה נשואה איננה מכסה כלל את ראשה.
ב. גבר מכסה את ראשו תמיד, אך אין זה כיסוי מושלם.
ג. אשה נשואה מכסה את ראשה לגמרי.

כשמדמים את כיסוי הראש של האיש - שענינו מודעות האדם לשכינה השורה על ראשו (כהסבר הזהר לפסוק "החכם עיניו בראשו") והתמסרות לה' - לכיסוי הראש של האשה, מובן כי כיסוי הראש של האשה אין ענינו צניעות בלבד, אלא גם קבלה מוחלטת ושלמה של האישות, והסבה של מודעות האשה ועיניה אל נוכחות בעלה תמיד. כיסוי הראש מבטא את התמסרות האשה לבעלה, כשם שכיסוי הראש של האיש מבטא את התמסרותו לקב"ה. לפי זה, מתברר כי ההתמסרות שקיימת בין אדם לחברו - בין אשה לאישה - היא מוחלטת ושלמה יותר מהתמסרות האדם לבוראו.

הדבר יובן יותר כשנשתמש במושגים השאובים מעולם הנישואין: בספרים שכינה ביניהם וברית הנישואין מבואר כי בקשר האשה לבעלה יש שלש דרגות, שעל שמן מכונה האשה בשלשה כינויים על ידי ה' בפסוק בו הוא מחליט לברוא אותה - "אעשה לו עזר כנגדו" (ולפיכך גם אדם הראשון, כשהוא מתייחס לאשה המובאת אליו, אומר עליה שלש פעמים "זאת", כנגד שלש דרגותיה). חז"ל דרשו כי "עזר כנגדו" הן שתי דרגות - "זכה 'עזר', לא זכה 'כנגדו' להלחם בו". אכן, על הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו" דרשו חז"ל "'לו' זו אשה, וכן הוא אומר 'אעשה לו עזר כנגדו'", ולפי זה יש לומר כי גם בחיי הנישואין הטובים - שאינם בדרגת "'כנגדו' להלחם בו" ח"ו - יש שתי דרגות, "לו" ו"עזר". ההבדל בין "עזר" ל"לו" הוא ההבדל בין תחושת שותפות בחיי הנישואין (כשכל אחד תורם מה שביכולתו כדי לבנות בנין משותף ולהפיק לעצמו את הרווחים מה'עסק' המשותף), בה עוזרת האשה לבעלה כשותפה בעלת ישות עצמאית, לבין התמסרות מוחלטת של האשה לאישה (הגורמת כמובן להתמסרות הדדית מצדו), בה לאשה אין ישות עצמאית והיא מתאחדת לחלוטין עם אישה. ביחס לקב"ה "עזר" היא עבודת הבינוני - אשר מזהה עצמו כישות עצמאית, בעלת רצונות ומאויים משלה, אך מוכן להתגייס ו'לעזור' לקב"ה בכל מאודו (ועל כן הוא מקיים תורה ומצוות בשלמות, כמבואר בספר התניא פי"ב ביחס למהות הבינוני) - ו"לו" היא עבודת הצדיק (ובפרט לו הצדיקים שבכל דור) המתמסר לחלוטין לה', ושוב אין לו מודעות עצמאית נפרדת או רצונות עצמיים נפרדים.

ביחסים בין האדם לה' לימדונו רבותינו כי עבודת כל אדם היא להיות בינוני - "והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה" (תניא פי"ד). כיסוי הראש של האיש מבטא את "מדת כל אדם" כלפי ה' - התמסרות בדרגה של "עזר". לעומת זאת, בין בני זוג - ובכלל בין אדם לחברו - ניתן לצפות לעבודה בדרגה של צדיק, להתמסרות בדרגת "לו", ואת הדבר הזה מבטא כיסוי הראש השלם של האשה. וליתר דיוק, בין אדם לחברו עבודה זו איננה עבודת הצדיק - לה דרוש סוג נשמה מיוחד - אלא עבודת החסיד (אותה מסוגל לעשות כל אדם) האומר "שלי שלך ושלך שלך".

כשמובן שכיסוי הראש אינו רק ענין של צניעות, מובן מדוע אשה שאיננה נשואה אינה מכסה את ראשה, אך עדיין יש לבאר את הדברים בצורה עמוקה יותר, המתייחסת ומקשרת לענין גם את נושא הצניעות:
בכלל, השלב הראשוני בו האשה איננה מכסה את ראשה הוא שלב הפתיחות - השלב בו אשה מזהה איש עמו תוכל להזדהות ובו תוכל להתכלל (וראה באריכות במאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות" בספר אשא עיני). אכן, בעומק, שערו של אדם מבטא את המודעות העצמית שלו, את כך שמחשבותיו שקועות בעצמו (שהרי שערות הן מלשון השערות, מחשבות) - מי שמודע לעצמו וליפיו "מסלסל בשערותיו". אדם ששערו פרוע (גם במובן של גלוי) הוא אדם שחושב על עצמו. אכן, טרם הנישואין המודעות העצמית קיימת אצל האשה באופן של "מודעות טבעית" (המבוארת באריכות בספר מודעות טבעית) - אין זו מודעות עצמית שלילית וגאוותנית, אלא מודעות עצמית תמימה וטבעית (ואף יש בה מעלה - טוב שבחורה שאיננה נשואה תחשוב על עצמה, ולא על אדם אחר, כל עוד אין לה מישהו אליו היא צריכה להתמסר ועליו ראוי שתחשוב על פי תורה). לפי פנימיות התורה עיקר הצניעות הוא העדר מודעות עצמית (כמבואר באריכות במאמר "הצנע לכת" שהתפרסם בקובץ כתנות אור) - ועל כן כיסוי הראש של אשה נשואה, המבטא התמסרות מוחלטת של אשה לאישה (עד להעדר מודעות עצמית ומחשבת האשה על עצמה), ענינו גם צניעות, כמאמר חז"ל "שער באשה ערוה".

יש להוסיף כי מעבר לכך שהמודעות הטבעית היא שלב של תמימות ראשונית - כפי שהיה אצל אדם וחוה בטרם החטא, "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבֹששו" - היא גם יעוד עתידי משיחי. כך, על הפסוק "עוד ישמע... קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" דרשו כי בעולם הזה אין "קול כלה", אך לעתיד לבא ישמע גם "קול כלה". בעולם הזה "קול באשה ערוה", אך לעולם הבא יבטל חשש הערוה ואזי גם "קול באשה" וגם "שער באשה" יהיו מותרים. לגבי התמסרות האשה לאישה, שוב לא יהיה בהתמסרות משום קבלת עול חיצונית (כפי שכיסוי הראש לאיש מבטא קבלת עול מלכות שמים), אלא התמסרות באופן של "אינו מצווה ועושה" - התמסרות של "מודעות טבעית" שתתקיים לעתיד לבא, כאשר "מצוות בטלות לעתיד לבא" בזמן תחית המתים (בעבודת ה', המות היינו עבודת שבבחינת "מצווה ועושה", כשעל האדם להמית את יצרו תמיד בעבודת "אתכפיא" - תחית המתים היא תחית טבע האדם כשאין הוא נדרש עוד לזביחת היצר ב"אתכפיא" והריהו "אינו מצווה ועושה"). הבת - שבגרה והיתה לאשה ולאם - תחזור להיות בת המתנהגת בטבעיות ובתמימות (כמבואר בחסידות שבסולם העליות של כנסת ישראל - הנקראת "בתי" "אחותי" ו"אמי" - עתידה כנסת ישראל לשוב ולהקרא לעתיד לבא "בתי").