ברכות הראיה

פרק ט' במסכת ברכות עוסק בברכות שהן תגובה לחויות המעוררות התפעלות בנפש האדם. המשניות הראשונות פותחות בברכות הראיה, ומלמדות על הדרך בה ראוי ליהודי להתבונן בעולם:

(א) הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה". מקום שנעקרה ממנו עבודה זרה, אומר: "ברוך שעקר עבודה זרה מארצנו".
(ב) על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות, אומר: "ברוך שכחו (וגבורתו) מלא עולם". על ההרים ועל הגבעות ועל הימים ועל הנהרות ועל המדברות, אומר: "ברוך עושה מעשה בראשית"...

בחלוקת המשניות בולט כי המראות המופיעים במשנה הראשונה הם ניסיים במהותם - מראות המעידים על השגחה המתערבת בעולם, תוך הבחנה בין טוב לרע (שמעל ל'סתמיות' הטבע). במשנה השניה נזכרות תופעות טבע, שעם היותן מפעימות בעוצמתן, אין בהן ממד ניסי גלוי.

אמנם, נראה כי מגמת המשנה היא ביטול החלוקה החריפה בין טבע לנס, ומשום כך נזכרות ארבע תופעות, המעידות על התכללות הטבע והנס. במשנה הראשונה מופיעים הנס והטבע שבנס עצמו, ובמשנה השניה הנס והטבע שבתוך הטבע: "נסים שנעשו לישראל" הם עצם הנס - הנס שבנס; עקירת עבודה זרה איננה חורגת דווקא מחוקי הטבע, אך היא מעידה באופן ברור על התערבות אלקית מגמתית - זהו הטבע שבנס; תופעות טבע כברקים ורעמים, בהיותן משתנות וחולפות, מבטאות ממד נסי בטבע - השינוי הפתאומי (אף שהוא חלק מחוקי הטבע) מגלה בטבע עצמו גבורה 'ניסית'; היציבות של ההרים, הימים וכו' מעוררת התפעלות מעצם הטבע הנדמה כיציב ובלתי משתנה - הטבע שבטבע.

תופעת ההתכללות בין הנס והטבע, והמהלך הברור מדרגת הנס שבנס - שאין אפשרות לכפור בהיותו פעולת ה' בעולמנו - עד לדרגת הטבע שבטבע, היא הדרכת המשנה ביחס לראיה: על היהודי לאמן את עיניו לראות את פעולות ה' בעולם, ולהפנים לעצמו כי כשם שהתפעלות מנס היא התפעלות מגילוי ה' בעולם, כך כל תופעה ותופעה - עד לעצם הקיום הקבוע של העולם - היא בעצם גילוי נסי של כח ה' בעולמו.

(מתוך שיעור במשניות, ברכות פ"ט מ"א ומ"ב, ו' תשרי ה'תש"ס)