לא יעלימו ולא יבריחו

בנוסח שטר ה'תנאים' המקובל נאמר: "ולא יבריחו ולא יעלימו זה מזו ולא זו מזה... וידורו ביניהם באהבה וחיבה כאורח כל ארעא". לאחר החתונה צריכים הכלה והחתן לדור יחדיו באהבה וחיבה - זהו יסוד הבית היהודי. לכאורה, העיסוק בהברחה והעלמה צריך להופיע (אם בכלל) לאחר מכן - כפרט באהבה ובחיבה. מתוך סדר הדברים מובן כי "לא יבריחו ולא יעלימו" הוא תנאי בסיסי ועיקרי בנישואין.
הרבי מליובאוויטש מסביר ש"הברחה והעלמה" רומזים לצמצום אור ה' מן העולם: ה' 'מבריח' את אורו לשם יצירת מקום לעמידת העולמות, והעולמות 'מעלימים' את אור ה' המאיר בהם. ההברחה והעלמה יוצרים שתי מציאויות - ה' והעולם - העומדות זו מול זו, ומסוגלות 'להתחתן' ולהשתעשע יחדיו. במהלך שעשועים אלו חוזרים האורות שהוברחו ונעלמו ומתגלים.
ונתרגם את הדברים לחיי האדם: ברווקות הקודמת לנישואין יש "הברחה והעלמה" - ההברחה באה מן החתן הבחור, וההעלמה באה מן הכלה - העלמה. מה מבריח החתן ומה מעלימה הכלה? טבע החתן להיות משפיע ומפרה, אך לפני נישואיו הוא מבריח ומסלק כח זה מן המציאות, ובפרט מכלתו (בטרם הכירו זה את זו). הכלה מעלימה את הכח הגנוז בה - כח האמהות והשמחה שבאמהות - שעתיד להתגלות כאשר תהיה "אם הבנים שמחה".
ההברחה וההעלמה של החתן והכלה מתבטלים ברגע הנישואין. גם לאחר ההכרות בין החתן והכלה אין הם נחשפים לגמרי זה לזו. רק בכריתת ברית הנישואין נשבעים החתן והכלה ש"לא יבריחו ולא יעלימו זה מזו וזו מזה". האיש מבטיח שלא 'להבריח' כוחות אלא 'ללכת על כל הקופה' בבנית הבית - תוך חשיפת והשקעת כל יכולתו בהשפעה, יצירה ובניה בביתו. האשה מבטיחה שלא להתעלם מכחות אלו (ובכך לדכאם ו'להעלימם'), ולנסות לפתחם בשמחה, מתוך שותפות ומעורבות.
התוצאה הראשונה הבאה מברית הנישואין - "ישא למזל טוב כדת משה וישראל" - היא חשיפה אמיתית ושלמה בין החתן והכלה - "ואל יבריחו ואל יעלימו", ומתוך כך "ידורו באהבה וחיבה כאורח כל ארעא".
היכולת שלא להעלים "זה מזו וזו מזה" טמונה במזוזה - המזוזה מבטאת את השתדלות בני הזוג לא 'להבריח' את אור ה' שביניהם ולא להעלימו (בהתעלמות), והיא סגולה ליכולתם "לדור בחיבה ואהבה" (ממוצע אותיות המילה מזוזה עולה אהבה, ודוק).