אהבה ללא פשרות

(מתוך הספר יין משמח)

במבט ראשון נראה כי יפוי המציאות בין בני זוג - כדעת בית הלל שיש לומר "כלה נאה וחסודה" על כל כלה - היא מעין פשרנות ו'החלקת קצוות' למען שלום הבית והאהבה (בניגוד לתקיפות האמת של בית שמאי, האומרים שיש לשבח את הכלה "כמות שהיא"). אמנם, בעומק, דווקא דרך זו מביאה לאהבה שלמה ובלתי מתפשרת בין בני הזוג: דווקא מזרע אהרן הכהן - המשנה מפני השלום ומחבב אשה על בעלה (כדעת בית הלל, שיש לחבב את המקח על לוקחו) - יוצא פינחס המקנא לברית. מי שאומר כי כל כלה היא "נאה וחסודה" לא מסוגל לסבול זנות והפרה של ברית הנישואין - הזנות 'נסבלת' ו'מובנת' בראיה מציאותית של "כלה כמות שהיא", אך פוגמת לחלוטין במי שהיא "כלה נאה וחסודה".
וביחס לאהבת הכלה אל חתנה: האהבה הקנאית והבלתי מתפשרת גורמת לכלה להיות "כלה עילאה" בלשון החסידות - לצאת ממציאותה הראשונית בכליון מוחלט אל חתנה. בתנועת עליה זו עולה הכלה גם לשרשה העליון, ואז היא נעשית "כלה נאה וחסודה" בפועל, כשכל יפיה נמשך משרשה העליון. לעומת זאת, קבלת ה"כלה כמות שהיא" מותירה אותה "כלה תתאה" בלשון החסידות - כלה שעם כל כלות נפשה ואהבתה איננה יוצאת באמת ממקומה הראשון לקראת חתנה (ומשום כך גם אינה מסוגלת לחדש את עצמה מכחותיה הנעלמים בשרשה העליון).
לפי זה מתברר, גם בהקשרים כלליים יותר, כי חוסר הקנאות נובע מהעדר אהבת ישראל. דווקא במי שמעריך ואוהב מאד כל יהודי ויהודיה מתעוררת גם קנאה והקפדה על כל פגם במעלתם. הדבר בולט בכך שדווקא בזכות קנאתו הפך פינחס ל"כהן איש חסד" השלם באהבתו לישראל (כאהרן הכהן, "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"). ורמז לכך ששלמות האהבה תלויה בקנאה: יב צרופי המלה אהבה עולים קנאה.

שטות דקדושה - כח האהבה והפוריות

הריקוד - בניגוד להליכה מסודרת - הוא 'שטות' החורגת מתחום השכל המסודר והמובנה. הריקוד יכול להיות שטות שלמטה מן הדעת (על דרך הכתוב "וירקידם כמו עגל") או שטות שלמעלה מן הדעת, בגילוי שמחה כזו שהשכל לא יכול להכילה (כפיזוזו וכרכורו של דוד המלך לפני ארון ה'). בין כך ובין כך יכולה להיות בריקוד סגולת "שטות דקדושה".
הריקוד בעת החתונה הופך את השטות דקליפה - שביטויה בהפרת ברית הנישואין ר"ל - לשטות דקדושה. השטות דקדושה היא להט אש הקדש - "שלהיבא דקדושה" בלשון הזהר - בזיווג הקדוש בין איש לאשתו. זהו סוד הזיווג הנעלה "כמי שכפאו שד" - זיווג בו כופים את שד השטות דקליפה (תאוה המסיחה את הדעת והריכוז מבן הזוג) והופכים אותו לשטות דקדושה ("תאות צדיקים אך טוב" המגבירה את קשר האהבה לבן הזוג למעלה מהאהבה שמכתיב השכל). דווקא על ידי שטות דקדושה - "זכו, שכינה ביניהם".
הריקוד באופן של שטות דקדושה כדי לשמח חתן וכלה מאפשר להם לבנות את ביתם כדבעי, כך שבפנימיותו - בקדש הקדשים שבבית ("חדר המטות") - יעמוד ארון ברית העשוי עצי שטים. כשבחדר המטות עומד ארון עצי שטים - כשמטת בני הזוג עשויה "שטה והדס" - מקבלים בני הבית כח לצאת לשליחות וללדת ילדים בגשמיות וברוחניות. בחסידות מבואר שלעץ ממנו עשויה המטה יש השפעה על כח ההולדה, ובוודאי ה"שטה" - העולה כמנין שם הברית, שם שדי - היא העץ המסוגל ביותר להולדה. תכלית כח הפוריות ה'שטותי' שבלב הבית היא הפצתו חוצה עד להפיכת השטות דקליפה בעולם כולו לשטות דקדושה - "ומעין מבית הוי' יצא והשקה את נחל השטים".

רוח קנאה

השטות דקליפה העיקרית היא הפרת ברית הנישואין, כדרשת חז"ל על אשה סוטה "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". כך, בכלל ישראל השטות דקליפה העיקרית היתה "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב". במקרה זה מודגש שעם שטות דקליפה לא ניתן להתמודד בכח הטעם והדעת של הקדושה אלא בכח שטות דקדושה בלבד - משה, בעל המוחין דגדלות, לא ידע כיצד להתמודד עם שטותו של זמרי בן סלוא, ורק פינחס, עליו נדרש בחסידות "כי נער ישראל ואֹהבהו", קם ופעל בשטות דקדושה (כידוע בקבלה שנער עולה שוטה).
על ידי השטות דקדושה של "כי נער ישראל ואֹהבהו" מתקנים את חטאות הנעורים - את פגם הברית, השטות דקליפה. כך רומזים בברכת הנישואין השביעית כי ל"חתנים מחופתם" דרושה הנהגת "נערים ממשתה נגינתם" כדי לשמר את נישואיהם. בהתנהגות הנערית ובשטות דקדושה טמונה סגולת שלום הבית (והרמז: ב"וישב ישראל בשטים ויחל העם" - ללא הופסת המלה "לזנות", המציינת כי מדובר בשטות דקליפה - מופיע שלום בדילוג שוה של ו אותיות), ובעקבות הנהגת פינחס בשטות דקדושה נאמר לו "הנני נֹתן לו את בריתי שלום".
פינחס, הנוהג בשטות דקדושה, מצטיין בקנאה על פגם הברית (קנאה שהיא מדת יוסף, שומר הברית). הקנאה גופא היא "שטות דקדושה" - הרצון העז שלמעלה מטעם ודעת של כל אחד בכך שבן זוגו יהיה נאמן לו ושייך לו בשלמות - ודווקא קנאה 'שטותית' זו היא שלמות האהבה בין איש לאשתו והיא הסגולה האמיתית לשלום הבית ושלמותו. מכיון שהקנאה הוא שטותית, ואין לה מקום על פי שכל, מעיינים חז"ל האם "רוח קנאה" היא "רוח טומאה" או "רוח טהרה". אכן, להלכה נפסק ש"רוח קנאה" היא רוח טהרה ו"מצוה לקנאות" - תיקון השטות דקליפה ("איש כי תשטה אשתו") היא בשטות דקדושה ("ועבר עליו רוח קנאה").