הדעת שבפה: בדיבור ובנשיקה

בתורה מכונה יחוד בני זוג "ידיעה", ולפי הקבלה פנימיות ספירת הדעת היא כח היחוד. מימוש כח היחוד של בני זוג דורש תהליך קירוב דעת שלם עד ליחוד מלא, תהליך המונחה כולו על ידי כח הדעת:

במושג דעת שתי משמעויות: מודעות עצמית, המבטאת ריחוק ו'הסתכלות מן הצד' - משמעות המבליטה את המודעות העצמית הנפרדת של כל אחד מבני הזוג (גם אם באופן מתוקן, כדלקמן); ידיעת האחר, המבטאת חיבור וקשר לזולת. שיא הדעת במשמעות זו - היחוד האמיתי של בני הזוג להיות "בשר אחד" - הוא כשידיעת בן הזוג נהפכת לחלק מידיעת העצמי, שהמודעות העצמית כוללת בשלמות את גם את בן הזוג. כל עוד יש נקודות ריחוק בין בני הזוג - בשל אופים השונה וכו' - עליהם לכלכל את צעדיהם מתוך מודעות מלאה, כשכח הדעת מבחין בהבדלים בין בני הזוג ומעורר מודעות לרגישויות הזולת ולצרכיו. הריחוק דורש מודעות בלתי-טבעית, משום שפעולה ספונטנית טרם תיאום מוחלט פוגעת בבן הזוג שטבעו שונה. שימוש נכון בהארת הדעת למרחוק תוך הדגשת ההפרדה והשוני בין בני הזוג מגשר על המרחק ומונע חיכוכים וצער בשל ההבדלים. אכן, ככל שהמודעות הנכונה והרגישה גורמת לקירוב הדעת ולידיעת הזולת באופן נכון מתקרבים למצב בו מיחדת הדעת את מודעות שני בני הזוג והופכת אותה לאחת - עד לעצם היחוד של "והאדם ידע את... אשתו", בו מתבטל השוני בין בני הזוג והם מתואמים לחלוטין.

הדעת, על שתי משמעויותיה, מתגלה בפה האדם - "דעת גניז בפומא": ראשית משמש הפה לדיבור - המגשר על פערים ושוני (שהרי, כשיש אהבה ותיאום מוחלטים אין צורך בדיבור, ודי בהסתכלות-עינים אוהבת). הדעת מאירה בפה מודעות נכונה לדיבור - מכחה מתמתק הדיבור, מגשר על מרחק, ומבטא נכונה אהבה וחסד. רק אחר תיקון הדיבור מתגלה בפה עצם הדעת, המתבטא בכח היחוד שבפה - בנשיקה. בנשיקה מתוקנת מתבטלת לחלוטין המודעות הנפרדת של בני הזוג, והם מגיעים לידיעה הדדית מלאה ועצמית (ידיעה שהיא התקשרות עצם בני הזוג, שלמעלה מזרימת האהבה שבהסתכלות - זרימה שבין שנים שונים דווקא - ולכן, ככלל, נשיקה ניתנת באופן טבעי מתוך עצימת העינים).