אמון בכח בן הזוג

(מתוך הספר יין משמח)

ידוע כי אחד מצירי המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל הוא האם "אזלינן בתר בכח"(-הולכין אחרי הכח=היכולת,הפוטנציאל) או ש"אזלינן בתר בפועל"(-הולכין אחרי המציאות בפועל).
- לפי שיטת בית שמאי "אזלינן בתר בכח" ולפי שיטת בית הלל "אזלינן בתר בפועל".

והנה, במחלוקת ביחס לריקוד לפני הכלה - "כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה" - נדמה כי השיטות מתהפכות: שבח בית הלל לכלה - גם כשהיא נראית כעורה - איננו רק שינוי מפני השלום. בית הלל מסוגלים לצפות על שרשה העליון של הכלה - שהרי אליבא דאמת "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן" - ולראות שם כי גם כלה זו היא "כלה נאה וחסודה". אם כן, במחלוקת זו הולכים בית שמאי אחרי המציאות הנראית בפועל - מראה הכלה בעולם הזה - ואילו בית הלל הולכים אחרי מראה הכלה בכח, בשרש העליון והנעלם.

אכן, יש לחלק בין "בכח" קרוב - העתיד לבוא לידי גילוי בפועל - לבין "בכח" רחוק (או, בלשון החסידות, מה שנמצא בגדר "יכולת" בלבד). השרש העליון איננו "בכח" קרוב, העתיד לבוא לידי פועל בוודאות, ועל כן גם בית שמאי (שבדרך כלל "אזלינן בתר בכח") נוקטים שאין להתחשב בו בפסיקת ההלכה. לעומתם, בית הלל (שבדרך כלל "אזלינן בתר בפועל") מתחשבים ב"בכח" רחוק כשיש בכחם להמשיכו - בעצם ההתחשבות בו - אל המציאות בפועל. כאשר משבחים כלה שאינה יפה ומרקדים לפניה "כלה נאה וחסודה" ממשיכים עליה "חוט של חסד" משרשה העליון ומיפים אותה בפועל (ואזי ה"שינוי מפני השלום" פועל שינוי אמיתי במציאות).

בחיי הנישואין יש לנקוט בדרכם של בית הלל: אמון חזק בכך שבשרשו של בן הזוג יש בכח (גם אם בכח רחוק) את כל התכונות הטובות - ובטויו של אמון זה בדברי שבח - גורם לשינוי בן הזוג בפועל.