מצא אשה מצא טוב

(מתוך הספר יין משמח)

שלמה המלך אמר בספר משלי: "מצא אשה, מצא טוב". ועם זאת, בספר קהלת הוא אומר: "ומוצא אני מר ממות את האשה".

הכיצד? אלא שאולי כך מתישבת הסתירה: אם נתבונן היטב בשני הפסוקים, נגלה הבדלים דקים אחדים השופכים אור על הנושא ומבהירים אותו. בפסוק הראשון מופיע הפעל "מצא" בזמן עבר, בעוד שבשני הוא מופיע בזמן הווה. מדוע מתואר המצב החיובי בזמן עבר? ובכן, השימוש בזמן עבר מרמז שהאיש אמנם מצא את בת-זוגו המיועדת לו מאז; הוא ואשתו הינם שני חצאים של עצם-נשמה אחת משותפת; נשמה שהיתה קיימת בחיק הבורא יתברך עוד לפני "עלית הרצון" לבריאת העולמות. מאידך, אם הקשר בין בני הזוג נשען על ההווה בלבד ונובע מרגש חושני רגעי וחולף, הוא יהפוך במשך הזמן להיות מריר.

רעיונות אלה נרמזים גם במלות הפסוקים עצמן. במצב השפיר, מופיעה המילה "אשה" מיד אחר המלה "מצא", ואילו בתיאור הקשר המר נאמר: "ומוצא אני...את האשה", כאילו מכריז "מוצא אני, עבור עצמי, את האשה". כאשר מחפש האיש אחר ה"אני" שלו, היינו אחר סיפוק צרכי עצמו בקשר עם אשתו - אזי התוצאה היא מרה. אולם, אם תשומת לבו נתונה בכנות לצרכיה של אשתו והוא דואג לספקם אף יותר משהוא דואג לעצמו, אזי יהיה הקשר ביניהם טוב ובר-קיימא.

בתלמוד מסופר שבארץ ישראל, כאשר איש ואשה היו באים בקשר הנישואין, היו הקרואים שואלים את החתן: "מצא או מוצא?", ומרמזין לו בכך לשני הפסוקים הנ"ל. במלים אחרות, הם היו מזכירים לו, לחתן, שתוצאות האיחוד עם אשתו, לטוב או לרע, תלויות בו ובגישתו לאיחוד זה.