ששת ימים... וביום השביעי

בשבת פ"א מ"ב ששה פרטי דין הנוהגים בימות החול, כהקדמה לדיני ערב שבת סמוך למנחה (הנשנים במשנה שלאחריה):

לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין, ואם התחילו אין מפסיקין. מפסיקין לקרות קריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה.

הקדמת ששה דינים 'חוליים' לדין ה'שבתי' דומה למבנה קבלת שבת - ששה מזמורים 'כלליים' לפני "מזמור שיר ליום השבת". בפנימיות, מקבילים ששת המזמורים לששת ימי החול הקודמים לשבת, וראוי אפוא להקביל גם את הדינים שבמשנתנו לימי החול, המקבילים כידוע לספירות שמחסד עד ליסוד.
קבוצת הדינים שבאמצע - מרחץ, בורסקי, לאכול ולדין - מקבילים לקוי הימין והשמאל בספירות. מרחץ ובורסקי הם מצבים 'לא מכובדים', המקבילים לנצח ולהוד - הכחות הישומיים ה'מתלכלכים' במציאות. מרחץ קשור בנצח - עיקר תודעת הרחיצה והסיכה בתורה מתיחסת לרגל ("ורחצו רגליכם"; "טובל בשמן רגלו"), והרגל העיקרית היא הימנית, המקבילה לנצח, וכן בתבנית כלי המקדש מקביל הכיור - ממנו רוחצים ידים ורגלים - לנצח. ועוד: השרש רחץ בארמית משמעו בטחון, המדה הנפשית המקבילה לנצח. עיבוד עורות קשור במובהק לקו השמאל, קו העבודה, וחשש ההפסד (מחמתו אין לעסוק בו טרם התפלה) מלמד שהוא מקביל להוד, בו קיים החשש של "והודי נהפך עלי למשחית".
אכילה ודין הם מצבים 'מכובדים' המקבילים לספירות הרגש הפנימיות. הדין הוא הגבורה כמובן, ואילו האכילה - שענינה גידול והתפתחות (ומכאן החשש שסעודה קטנה תתפשט ותתארך) - מקבילה לחסד. עיקר הכנסת האורחים אצל אברהם איש החסד - בהאכלתם.
שני הדינים המוצבים לבד בראש המשנה ובסופה - תספורת ולימוד תורה (כמבואר בגמרא שבכך עוסק הדין האחרון) - מקבילים לקו האמצע בספירות. התספורת המפארת והמיפה מקבילה לתפארת. לימוד התורה במשנה זו מדבר במי ש"תורתו אומנתו" - ה"צדיק יסוד עולם". מדת האמת - הדבקות הבלתי פוסקת - היא פנימיות היסוד. [ויתכנו חילופין בקו האמצעי: יוסף - יסוד - ה"מסלסל בשערותיו" הוא "היושב לפני הספר", וכן חשש שבירת ה'זוג' אצל הספר מרמז לזוגיות התלויה ביסוד, ואילו לימוד התורה - "תפארת ישראל", "אמת ליעקב" - מקביל לתפארת, ודוק.]