האיפור היהודי הרצוי

(מתוך הספר יין משמח)

בארץ ישראל נהגו לשבח את הכלה "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן". ההרחקה מכחל ושרק היא הרחקה מ"שקר החן" הגורם לשלום בית (= פירכוס) שקרי וחיצוני, שלום של זיוף, זנות ואבדן העצם (עליו נאמר "שלום שלום ואין שלום") - מתוך תודעה שחן ושלום שקריים הם כישוף נשי שלילי, עליו נאמר "מכשפה לא תחיה". והרמז: ראשית התיבות כחל שרק פירכוס הוא שרש כשף. מסיבה זו הזהירו חז"ל "מרבה נשים מרבה כשפים" - ריבוי נשים נובע מחוסר התבוננות של הגבר באישיות היחודית של אשתו (בהיותה "יעלת חן" - בחן אמת - כמות שהיא, ללא כחל ושרק) והוא גורם לגבר לחפש (ולדרוש מאשתו) התייפות חיצונית ושקרית ולהתפתות בכשפיה.

תיקון הממד השלילי בכחל-שרק-פירכוס הוא ב-ג מצוות האשה: חלה (בקליעתה מתקנים את קליעת השערות, הפירכוס), נדה (בשמירתה, תוך זהירות מכל דם טמא, מתקנים את השרק - המאדים את הפנים), הדלקת הנר (המאיר את העינים ומתקן את כחילת העינים בכחל). כשהאשה זוכה להיות "אשה יראת הוי'" בפנימיות נאמר עליה כי "היא תתהלל" גם בחנה וביופיה החיצוניים. בעומק, החן והיפי הנשיים תלויים בשפלות ובבטול (כנדרש מהקש הפסוקים "שפל רוח יתמוך כבוד" ו"אשת חן תתמוך כבוד"). "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס" מלמד שעל ידי חוית "לא" - חווית שפלות ובטול בנפש - זוכה הכלה לכחל-שרק-פירכוס המייפים אותה באמת והופכים אותה ל"יעלת חן".

וסוד בסדר האיפור: כחל-שרק-פירכוס מכוונים כנגד חסד (לו רומז צבע הכחל הכחול) גבורה (לה רומז צבע השרק האדום) ותפארת (לה רומזת קליעת השערות המשלבת ענינים שונים לשלמות מפוארת אחת). אכן, ראשי התיבות כחל-שרק-פירכוס הם סופי התיבות ראש-תוך-סוף, ללמד שסדר האיפור הנכון הוא שרק-כחל-פירכוס. בסוד הספירות, סדר זה של שלשת הקווים יוצר את הצירוף המאיר בהוד, הצירוף היוצר את הוד האישה (העולה להיות "איהי בהוד" לצורך הייחוד עם חתנה).