פרק א

שלשה טבעים בעובדי ה'

דברי הבעש"ט
כבסיס לעיון בשאלה מהו הטבע היהודי וכיצד הוא נבנה, נפתח בפירוש שמביא בעל ה"תולדות יעקב יוסף" בשם מורו הבעש"ט זי"ע לענין שבע שנות השמיטה, המלמד שאכן שבע שנים אלו מבטאות שבע דרכים בעבודת ה', או, מוטב לומר - שבעה טיפוסים בעלי טבע שונה ה'מסתובבים' סביב לעבודת ה':

"שש שנים תזרע שדך וגו' ובשנה השביעית וגו'". יש ז דרכים שביארתי בשבעת קני המנורה, על פי מה ששמעתי ממורי "שש שנים תזרע שדך וגו'":
א) שאינו הולך בדרך טוב ואינו מרגיש בו, זהו בנוקבא דתהומא רבה.
ב) שיודע בעצמו שאינו נוהג בדרך טובה, ומכל מקום הולך בדרך ההוא, ואינו מתפלל על עצמו.
ג) שיודע שאין הולך בדרך טובה, ומתפלל לה' יתברך שיעזור לו, זה עושה יחוד וכו'.

הבעש"ט, המלמד שישנם שבע טיפוסים המתייחסים לעבודת ה', מציג בדבריו שלשה טיפוסים שאינם הולכים בדרך טובה - או משום שלא זכו להתחנך בדרך ישרה, או משום שסטו והתדרדרו מהדרך - אך מגיבים לכך באופן שונה, כל אחד בהתאם לאופיו:

טיפוס ראשון - שמצבו הוא הקשה מכולם - הוא זה שכלל אינו מודע לכך שדרכו אינה טובה, ולהפך - הוא מרוצה מהתנהגותו ובטוח כי היא ההתנהגות הטובה והרצויה באמת (כלשון הבעש"ט ביחס אליו במקום אחר: "שאינו יודע מירידתו וסובר שאין למעלה ממנו, זהו בנוקבא דתהומא רבה"). זהו אדם שמחד כל כך שקוע ברע, ומאידך כל כך מודע לעצמו ומחזיק טובה לעצמו, עד שהוא מפתח תיאוריות המנמקות מדוע התנהגותו רצויה לכתחילה והיא הדרך השפויה באמת (עד לשיבוש ולטענה כי כך נהגו כל הצדיקים האמיתיים).
לעומתו ישנו מי שמודע לכך שהוא הולך בדרך רעה, אך הוא מיואש מכל אפשרות של שינוי ותיקון - הוא מאמין כי "מה שהיה הוא שיהיה" ואין ביכולת האדם להשתנות. לא בהכרח שלאדם זה רע במצבו, שהוא מרגיש בכל עת סבל והיה רוצה לשנות את הדרך - אך הוא מודע לכך שמצד האמת ראוי היה שישנה את הנהגתו ומצטדק (מתוך שכנוע פנימי מלא) שאינו מסוגל לכך. טיפוס זה הוא אדם שבאופיו משלים עם המצב בו הוא שרוי ומתמיד בו.
לעומת זאת, ישנו טיפוס שמודעתו לכך שהוא הולך בדרך רעה גורמת לו להתאנח על מצבו ולשאוף לשינוי - גם אדם זה אינו מסוגל (לדעתו על כל פנים) לשנות את אורח חייו, אך אין הוא משלים עמו. הוא תמיד נאנח ומתפלל לה' ש"אולי ירחם" - שאולי יעזור לו לצאת ממצבו העגום ולשנות את דרכיו. על אדם זה, למרות שבפועל אינו הולך בדרך טובה, אומר הבעש"ט שהוא בדרגה רוחנית כזו בה הוא פועל יחודים למעלה באופן בלתי מודע לו. מבין אלו שאינם הולכים בדרך טובה בפועל, זהו הטיפוס הנעלה ביותר.

סודות הקבלה - הבסיס להתבוננות

הבעש"ט אמר שישנם שבע דרכים בעבודת ה', אך מנה שלש בלבד (ובכל המקומות בהן חוזרת תורה זו בשם הבעש"ט בספרי תלמידיו - כל אחד בסגנונו ובדרך בה למד את הדברים - לא מצינו את השלמת שאר הדרגות). מתוך ההנחה שהבעש"ט בדבריו לא בא לסתום, ראוי לנסות ולהשלים - בדרך אפשר - את שאר הדרכים בעבודת ה'. סביר להניח שהבעש"ט מנה רק שלשה טיפוסים, משום שהם כוללים את כל קוי האופי הקיימים בשבע דרכי עבודת ה' - ומתוכם כבר ניתן להסיק כיצד נראות הדרכים האחרות, כלומר: לברר כיצד ינהגו אותם טיפוסים ברמת קיום ועבודת ה' אחרת, אך תוך שמירה על טבעם ואופיים הבסיסי.

על מנת להבין טוב יותר מהו הבסיס להתבוננות זו, ומנין העזות לנסות ולהשלים את דברי הבעש"ט, יש לעמוד על נקודת המבט הראשונית ממנה אנו משקיפים על דבריו: שרשי החסידות נטועים היטב ביסודות הקבלה - החסידות נטלה את סודות הקבלה וגילתה מהו האור הפנימי המתלבש בלבושי תורת הסוד. לכן, בכל פעם שניצבים מול דברי חסידות - גם כשאין בהם איזכור מפורש למערכות קבליות - יש לחפש ולמצוא את המערכת הקבלית המסוימת אותה יסבירו ויפשיטו דברי החסידות הנתונים, וכמובן, מתוך גילוי מערכת זו מתרחבת האפשרות להעמקה והרחבה של דברי החסידות. לעניננו - הנחת היסוד היא שהבעש"ט לא חידש כאן את המבנה של דרכי עבודת ה' (שאזי מי יערב לבו לגשת ולהשלים מבנה זה מדעתו!), אלא באר ופיענח מבנה בסיסי שכבר ידוע מראש. ממילא, ברגע שנחשפת המערכת שאותה בא הבעש"ט לבאר, דברי הבעש"ט מהוים מפתח לפיענוח המערכת, ולאחר שהוא באר ופיענח חלק ממערכת זו קיימת אפשרות לפתוח באמצעות מפתח זה את שאר המערכת הניצבת לנגד עינינו. עד כאן בנוגע להנחות היסוד למבואר לקמן.

שלשה טיפוסים - שלשה קוי אופי

כשהבעש"ט בא לדרוש ולהסביר שבע דרכים בעבודת ה' על יסוד המערכת של שבע שנות השמיטה, הרי שהוא מתייחס למערכת עתיקה ובסיסית בקבלה, למבנה המורכב משש מידות הלב - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד - ולספירה השביעית והחותמת, ספירת המלכות. הכרת המערכת טומנת בחובה 'ציור' מבני של המערכת, שגם בטרם התיחסות מהותית למשמעות כל מדה ומדה, עוזרת ב'מיקום' דברי הבעש"ט ובהבנה כוללת של שבע הדרכים להן התכוון. שבע הספירות, אליהן מכוונים מבנים 'משובעים' רבים ביהדות (החל מהמבנה הבסיסי של השבוע, המורכב מששה ימים המקבילים למדות הלב, ומהשבת המקבילה למלכות - "שבת מלכתא" - והיא בגדר "כל השביעין חביבין" במערכת זו), מצוירות בספרי הקבלה כך:

גבורה	חסד
תפארת
הוד	נצח
יסוד
מלכות

ציור זה ממחיש כיצד מתחלקות הספירות לשלשה קוים - ימין, שמאל ואמצע. לכן, שש הספירות העליונות מתחלקות לשתי יחידות של שלש ספירות - חסד גבורה תפארת (חג"ת); נצח הוד יסוד (נה"י) - כשבכל יחידה יש יצוג לשלשת הקוים. כשהבעש"ט מתאר שלשה טיפוסים בעבודת ה', יש להתיחס לדבריו כאל יחידה אחת הכוללת שלש ספירות. איפיון שלשה טיפוסים נותן מפתח לתיאור תכונות האופי השייכות לכל קו, ומתוכו ניתן לפענח כיצד יופיעו אותם טיפוסים ברמה אחרת. כלומר: מתוך השלישיה שמנה הבעש"ט מובן כיצד מתנהג אדם השייך באופיו לקו הימין, כיצד מתנהג אדם השייך באופיו לקו השמאל, וכיצד מתנהג אדם השייך באופיו לקו האמצעי. על יסוד זה, ניתן לתאר עוד שלשה טיפוסים בעלי קוי אופי זהים השייכים לשלישית הספירות שאותה לא הזכיר הבעש"ט.

שלשת הטיפוסים בדרך התורה

הבעש"ט תאר שלשה טיפוסים בעלי אופי שונה, שמשותפת להם הדרך השלילית בה הם נוהגים למעשה בחייהם. לכאורה, הכללת דמויות אלו - הנראות שליליות למדי - כטיפוסים מיצגים של דרכי עבודת ה' היא חידוש. המוסבר בכך שאין מדובר ברע גמור אלא ב"קטנות" - יש שלש דרכים של אנשים הנמצאים במצב של קטנות בעבודת ה' שלהם, או משום שמאז ומתמיד הלכו בדרך של קטנות, או שנפלו מעבודת ה' מבוגרת יותר - עבודה מתוך גדלות - למצב של קטנות, כנ"ל. על כל פנים, פשוט שדמויות אלו שייכות לחלק התחתון של המערכת, לשלישיה הנמוכה יותר בדרכי עבודת ה', המתארת מצבי קטנות בנפש (ובלשון הקבלה: שלישיה זו מקבילה, כדלקמן, לשלש הספירות נצח הוד ויסוד - המכונות גם "פרצוף עיבור", קטנות שאופיינית לה עבירת עבירות). כדי להשלים את המערכת ראוי למצוא דמויות המקבילות לשלישיה העליונה במערכת (לספירות חסד גבורה ותפארת) - לתאר כיצד מופיעים הטיפוסים בעלי הטבע האופיני לכל קו משלשת הקוים בדרגה גבוהה יותר, כטיפוסים המקיימים את דרך התורה והמצוות.

שלש הדמויות שמונה הבעש"ט מתחלקות לשתים בעלי מודעות לרע שלהן ואחת שאינה מודעת לרע ומחשיבה את עצמה ככלילת המעלות. מבין שתי הדמויות המודעות לרע שבהן, אחת משלימה עם המצב והשניה מתקוממת ומתפללת ש"אולי ירחם". גם בדמויות המקבילות בתחום הקדושה יש למצוא שתים בעלות מודעות דומה (שאחת נוטה ליאוש והאחת נוטה לתפלה) ושלישית בעלת מודעות גאוותנית הרבה יותר:

הדמות הראשונה שתוארה היא דמות של אדם המרוצה מעצמו ובטוח שכל מעשיו רצויים ונעלים - מופיע בצורה דומה ביותר בעולם הדתי: זהו טיפוס שכל קיום התורה והמצוות שלו מלא וגדוש בגאוה והחזקת טובה לעצמו - הוא מתפאר בכל מעשה טוב שלו, ובטוח שאין צדיק כמוהו בכל הארץ.

הדמות השניה שתוארה היא דמות של אדם מיואש, שאינו מאמין ביכולת לשנות ולהשתנות. בקרב שומרי התורה והמצוות זו דמות של אדם השומר תורה ומצוות במלואן, אך עדיין מיואש משינוי במצבו. זהו אדם המקיים את המצוות כהרגל - "מצות אנשים מלֻמדה" - שאינו מחזיק טובה לעצמו על עשיות אלו, משום שהן מעין טבע בשבילו, אך גם לא חורג מהרגליו ומוסיף בעשיה הטובה שלו. אדם זה משועבד במיצרים והגבלות של קדושה, כשבתוך תחום הקדושה אין הוא מאמין ביכולת להשתנות, להתחדש ולהתרענן, באפשרות לצאת מההרגל המיאש וליצוק לתוך עולמו הדתי משמעות נוספת ומחיה.

הדמות השלישית היא אדם שמודע לרע שבו ואינו משלים עמו, היינו שמנסה להתקומם תמיד נגד טבעו והרגליו ולוּ בתפלה והבעת מחאה. בעולם הדתי זהו טיפוס ההולך בדרך טובה, אך מודע לכך שעדיין יש לו מקום להאנח ולהצטער על מצבו - משום שכל הטוב שעושה הוא רק אפס קצהו ממה שיש לעשות ומהדרגות הרוחניות אליהן ניתן להגיע. יותר מכך, דמות זו מתאפיינת בהרגשה שכל קיום הטוב אינו טבעי לה כלל, שהיכולת להחזיק בדרך הישר תלויה ברחמי שמים מרובים ושהיצר הרע אינו כה חיצוני לאדם אלא גובר וכובש את האדם מבפנים עד ש"אלמלי ה' עוזרו [לאדם במלחמתו נגד היצר הרע] אין יכול לו". משום כך תנועת הנפש של אדם זה היא רצון להתנער ולחרוג מטבעו שלו, והמודעות המלוה בכל עת את עשית הטוב שלו היא הודאה לקב"ה על כך שעזר לו בעבר לעשות טוב, ותפילה שימשיך לעזור לו בעתיד לשמור על דרך הישר. דמות זו היא היא ה"בינוני" שמוצג בספר התניא כעובד ה' ברמה זו שאליה צריך לשאוף כל אדם בעולמנו.

המשך המאמר:
פרק ב - הקבלת הדרכים לספירות העליונות
פרק ג - בנין הטבע היהודי

חזרה לתחילת המאמר