עבודת האיל

ואיש יולד בה

עבודת ה"איל" בנפש האדם

הפסוק הפותח את הספר השני מתוך חמשת חומשי התהלים הוא "כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערג אליך אלהים". במאמר שלפנינו נעסוק בפסוק זה באריכות, מתוך מגמה להבין את משמעות עבודת ה"איל" בנפש.

כידוע, מופיע האיל עוד מספר פעמים בתנ"ך, וכן בזהר ובמדרשי חז"ל. ננסה לנתח מעט מן המקורות, ולהבין מהי העבודה של האיל, במה היא קשורה, ולמי בעיקר היא שייכת.

כאיל תערג - זכר או נקבה?

ישנה שאלה ידועה בנוגע לפסוק זה: הפסוק נפתח בלשון זכר וממשיך בלשון נקבה - "כאיל תערג". תכונה זו שייכת לאיל, כפי שאנו מוצאים בעוד מקום בו מוזכרת האילה - "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר" - כאן נפתח הפסוק בלשון נקבה ומסתיים בלשון זכר.

עלינו להבין כי באיל ישנו זווג "מיניה וביה" בין צד זכרי שבו לבין צד נקבי. יש באיל תכונה היולית, תכונה של חומר שאין הצורה שלו מוחלטת, ועל כן הוא אינו מוגדר כזכר או נקבה. מה משמעותם של הדברים בנפש?

אילה - חסידה שבחיות

חז"ל אומרים במדרש על האילה, כי כאשר מתעברת האילה היא מתיסרת ביותר, לפי שרחמה צר. כאשר מגיע זמנה של האילה ללדת היא סובלת מאוד, וצועקת אל ה' שבעים קולות על מנת שיפתח את רחמה.

עוד מספרים לנו חז"ל כי בתקופת בצורת, כאשר זקוק העולם לגשם, באות כל החיות אל האילה שתפלל על העולם, שמתוך שחסידה היא בטוחות הן שתפילתה תתקבל.

המדרש אומר שכאשר האילה מצטערת בחבלי לידה, והעולם נמצא בבצורת, באות החיות אל האילה לבקשה שתתפלל על העולם. ואז, למרות צערה הפרטי הגדול, מסיחה האילה את דעתה מצערה הפרטי ומתפללת על העולם. תפילה זו היא "איל תערג על אפיקי מים".

נקבה - תפילת הפרט; זכר - תפילת הכלל

כחה של האילה לחוש בצערה הפרטי הוא כח נשי בעיקרו - כח של מקבלת. האשה חשה את המציאות בכל עוצמתה ומציאותה הנוכחית, על כל כאביה. מתוך תחושה זו מרגישה האשה על בשרה כל שינוי וצער שבעולם, ומתפללת עליו מתוך הזדהות.

לעומת זאת, הגבר הוא איש של מהות. הוא אינו חש בכאב הפרטי של המציאות. הצורך שלו בתיקון נובע מתוך הסתכלות מהותית השואפת לשלמות מתוך מבט "קר". הוא חש האם העולם כראוי או לא, ומתוך מבט של השלמות הראויה הוא מנסה להגיע אליה, ללא תחושת הכאב העכשווי.

כחו של האיש הוא בעיקר כח התורה, הכח של הראיה המהותית הפנימית המשקיפה ממרום הנצחיות על המציאות הרגעית. התורה היא "חיי עולם", שאינה חשה בצער המציאות הרגעי. לעומת זאת כחה של האשה הוא בעיקר בתפילה, הנזעקת מכאב המציאות הרגעי, התפילה היא "חיי שעה", מתוך רגע הצער הפרטי.

לידת איש בתוך האשה - היסח הדעת מצער הפרט לעסוק בצער הכלל

האילה חשה בכל עוצמת כאבה הפרטי, בכל עצמת כאבי הלידה, ואף על פי כן היא מסוגלת להתפלל על תיקון העולם הכללי וצערו. דבר זה הינו יציאה מגדרה הטבעי של האילה החשה בכאבה, להיות "גברית" ומתעלמת מצער פרטי, למען מטרה עולמית "אובייקטיבית".

האילה, כאשר היא מתפנה מצערה להתפלל על גשם לעולם, עוברת ממצב "נקבי" למצב "גברי". אמנם התכונה הנשית שלה היא המעשירה ומבליטה את כשרה לעסוק בעניני העולם. יחוד הזכר ונקבה בעת התפילה על הכלל, הוא יחודה של האילה המתפללת על הגשם - "כאיל תערג על אפיקי מים".

רחל ואסתר - ה"אילות" שבעם ישראל

את היכולת להתעלם מן הצער הפרטי ול"התגבר" במסירות נפש למען הזולת, מוצאים אנו אצל רחל אמנו ואצל אסתר המלכה. שתי נשים אלו הן המסמלות ביותר את הצד ה"נקבי" בעם ישראל. כאשר אנו מדברים על ספירת המלכות שתי הנשים המיצגות ביותר הן רחל אמנו ואסתר המלכה.

על אסתר אומרים חז"ל בפירוש כי היא אילה, כאשר הם דורשים את פרק כ"ב בתהלים - "למנצח על אילת השחר" - על אסתר המלכה. גם רחל היא המסמלת ביותר את ה"רגל הרביעית" - ספירת המלכות - של המרכבה. לפני דוד המלך רחל היא המשלימה את המרכבה - אברהם, יצחק, יעקב - כספירת המלכות.

אסתר האילה - מוסרת עצמה למען עם ישראל

אמרנו כי חז"ל דורשים את פרק "אילת השחר" בתהלים על אסתר. היכן אנו רואים באסתר את תכונות האילה עליהן למדנו? כאשר אסתר מתבקשת על ידי מרדכי ללכת אל אחשורוש היא אומרת "וכאשר אבדתי אבדתי". חז"ל מסבירים כי מכיון שאסתר היתה אשתו של מרדכי היהודי, ההליכה אל המלך היתה מאבדת אותה לגמרי מבית בעלה. כל עוד נבעלה אסתר לאחשורוש מאונס, לא נאסרה על בעלה, אמנם כאשר הלכה אליו מיזמתה היתה נאסרת על בעלה.

אסתר, החשה עד מאוד בכאבה הפרטי (לעומת מרדכי, אשר נראה כי לא היסס לשלוח את אסתר מחמת צורך השעה של עם ישראל), מוכנה לאבד את נשיותה המסורה לבעלה. אסתר מוכנה לצאת לפעולת "התאבדות" (- "כאשר אבדתי אבדתי") למען עם ישראל, כאיש שאינו חש בכאב פרטי.

אכן, חז"ל דורשים כי את הפסוק "אילותי לעזרתי חושה" אמרה אסתר כאשר היתה צריכה להכנס אל אחשורוש על מנת להציל את עם ישראל. פירוש המילה "אילותי" הוא תקפי. אסתר בקשה כי ה', שהוא תקפה וכחה, יחוש לעזרתה. בקשת התוקף של אסתר לעת כזאת היא בקשה לקבל כחות חדשים, כחות שיעזרו לה להיות תקיפה ולחרוג מ"נשיותה" הרגישה. נוכל גם לדרוש כי אסתר בקשה שתכונת ה"אילות" שלה, המסוגלת לחרוג מכאבה הפרטי ולמסור את הנפש למען הכלל, תעמוד לעזרתה בנסיון בו עמדה.

רחל - מוסרת נפשה כאסתר למען הזולת

אמרנו כי רחל היא האילה שבאמהות. את תכונת צער הלידה שיש אצל האילה, מוצאים אנו רק אצל רחל. אנו מוצאים כי כל האמהות סבלו מעקרות, ורבקה אף סבלה מצער העיבור - "ויתרוצצו הבנים בקרבה". היחידה בה אנו מוצאים את צער הלידה היא רחל, אשר מתה בלידתה.

אנו מוצאים ברחל מעשה דומה למעשה אסתר, אם כי בקנה מידה קטן יותר. רחל מסרה את הסימנים לאחותה לאה, על מנת שלא תתבייש בחתונתה עם יעקב. מעשה זה של רחל היה מעשה של ויתור על צער אישי הגובל בהתאבדות רוחנית, כאשר אין רחל יודעת מה יעלה בגורלה לאחר שאחותה הבכירה תתחתן עם יעקב. רחל אומרת "כאשר אבדתי" ביחס לבעלה על מנת להציל את אחותה, כפי שעשתה אסתר על מנת להציל את עם ישראל.

האיש - שם מ"ה; האשה - תיקון שם ב"ן

התכונה של היציאה מן הצער הפרטי, אף אם הוא קשור בצער הכלל (כדלקמן), היא תכונה נשית, והתיקון שנעשה בה הוא תיקון דווקא אצל האשה.

האיש אשר קשור עם ה"מהות" המושלמת, ולא עם המציאות הכואבת, הוא בעל התוקף לתקן את המציאות מבלי להתחשב בה התחשבות של ממש. תכונה זו היא תכונתו של שם מ"ה, אשר על פי קבלה לא היה בשבירת הכלים, ויצא על מנת לתקן את השבירה. שם זה לא "חש" בכאבי המציאות, לפי שלא חוה בעצמו את השבר (- המשבר עליו יושבת היולדת וחשה את כאבי היצירה החדשה אשר נולדת לעולם).

לעומת זאת האשה היא אשר חשה את משבר העולם (אשר בשלו נתקללה "בעצב תלדי בנים"), וחווה אותו על בשרה. האשה קשורה עם שם ב"ן, אשר נפל בשבירת הכלים. שם זה חש את המציאות על כל כאביה מבפנים. ה' רוצה כי דווקא האשה - שם ב"ן - תצא מגדרה ותכלול בעצמה את הזכר - שם מ"ה.

[הדבר מומחש טוב ביותר כאשר מתבוננים ביחס בין קללת אדם לקללת חוה לאחר חטא עץ הדעת - 'משבר העולם': אדם נתקלל בכך שעליו לתקן את המציאות השבורה והמקוללת (משום שקללתה היא בשלו) - "ארורה האדמה בעבורך" - ולהזיע לשם תיקון והפקת תוצרת טובה מהמציאות; חוה נתקללה בעצמה, כקללת "אמה אדמה" - "הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים" - אצלה ישנו כאב אישי בדרך התיקון והפקת הטוב שבכל צמיחה ולידה.]

כלילת מ"ה בב"ן - תיקון מיניה וביה

מהו התיקון בהתכללות שם מ"ה דווקא בשם ב"ן, והתגלות שם התיקון אצל האשה החשה במשבר? רק תיקון אשר בה "מיניה וביה", מתוך תחושת הכאב והשבר, יכול להיות תיקון אמיתי ופנימי. התיקון אשר בא מתוך כלילת הזכר בנקבה, מתוך החלק אשר השתתף בעצמו במשבר, הוא התיקון שיש בו חידוש והוא התיקון שיש בו נחמה.

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון

התכללות הזכר בנקבה, כאשר נולד ומתעורר "איש" בתוך האשה, היא המביאה את הגאולה לעולם. באיש הנולד בתוך האשה ישנה מעלה על האיש לכשעצמו, כפי שהסברנו לעיל.

האיש החיצוני אל המלכות, אשר אומרים לה כי יכול הוא לגאול - "ולציון יאמר איש" - אינו רגיש למציאות באמת, ולפי שאינו חש במצוקותיה על בשרו, אין כל חידוש בהתיחסותו לכלל. גם על עצם היחס כמעט וניתן לומר כי הוא קר ומנוכר, יחס ביצועיסטי וחסר סבלנות.

אמנם, האיש אשר נולד באשה עצמה - "ואיש יולד בה" - מעלה את האשה למעלה מן האיש החיצוני לה - "והוא יכוננה עליון". איש זה הוא כח הגאולה שבמציאות עצמה, להתגבר על מציאותה הכואבת אך הפרטית, ומתוך הסקה ממצוקתה האישית על מצוקת העולם, לגאול את העולם ברגישות אמיתית לכאבו ולצרכיו. עלית האשה למעלה מן האיש היא עצמה חלק מן הגאולה, אשר בה "אשת חיל עטרת בעלה" ו"נקבה תסובב גבר".

מהפך מאשה לאיש - גם אצל גברים; מגאולת הפרט לגאולת הכלל

על פי כל הדברים שלעיל, נראה כי עבודת ה"אילה" שייכת לנשים דווקא. אמנם, אנו יכולים להבין את ביטוים של הדברים בעבודת ה' הפרטית של כל אדם, ובכך "לאפשר" גם לגברים להשתתף בעבודת ה' בדרכה של ה"אילה".

הצד הנשי בכל אדם, הוא צד המקבל שבו. כל עוד נועדה העבודה למלא את חסרונו של האדם ולהפיג את כאביו - היא עבודה "נשית". גם כאשר מגמת העבודה היא קבלת אור אלקי נעלה ביותר, כל עוד היא מכוונת אל האני האישי, נשאר האדם בגדר מקבל - בגדר של "אשה". כאשר מסוגל האדם להעביר את נקודת הכובד של עבודתו מהרווח האישי (אף הרוחני) שלו, אל רצון לגאול את עמו מן הגלות, הוא עובר ממצב נפשי של מקבל, למצב של משפיע - הוא נהפך מאשה לאיש.

גאולת העם - גאולת ה'

כאשר הרצון לגאול את העם הוא בהיר ומתוקן, יש בו אף רצון של האדם לגאול את אלוקיו. ההכרה כי ה' נמצא אף הוא בגלות כאשר ישראל גולים - "השוכן איתם בתוך טומאתם", מובילה לרצון לגאול את העם מיסוריו הגשמיים והרוחניים מתוך תחושת צער השכינה דווקא. כאשר נגאל עם ישראל, נגאל עמם גם ה' יתברך - "'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב ה' אלהיך את שביתך'".

כל עוד אין הרצון לגאולה כולל גם את תחושת צער השכינה בצערם של ישראל, יתכן כי לא הגיעה התעוררות האדם למדריגה אמיתית של הזדהות עם הכלל. במצב בו המבוקש היחיד של "גואל ישראל" הוא מקלט ובטחון מדיני, יתכן כי הוא אך "הרחיב" את אישיותו והחיל אותה על הכלל כולו. תחושת הרדיפה הפרטית שלו תורגמה אל הכלל, אך לא היתה פה יציאה אמיתית מגדרו.

רדיפת הגאולה של אדם כזה תתמוסס אט אט אל תוך רדיפת רווחה אישית והעלאת רמת החיים הפרטית, ובעצם להתפוררות של הכלל לפרטים רבים - ללא בנין חדש של הכלל. לפי שלא היתה יציאה אל מהותו של הכלל - שכינת ה' השורה בו ומאחדת את נשמותיו - הרי שתכליתה של התעוררות זו אינה בגאולת השכינה, אלא בהנצחת הפרט המחפש "גאולה" אישית.

התפילה - על השכינה

עבודת הנפש של היציאה מן הצורך העצמי אל גאולת הכלל והשכינה, צריכה להתגלות בתפילה דווקא. כפי שהאילה פוסקת מלזעוק על צער הלידה שלה ומתפללת על העולם, כך מופיעים הדברים בעבודת התפילה של כל אדם. כאשר האדם מסוגל לפנות את לבו ממצוקותיו האישיות, ולהתפלל על צער השכינה, הוא עובד את ה' כאילה.

בעצם, ישנו קשר עצמי בין הכאב האישי לצער השכינה - לא במקרה באות החיות אל האילה בזמן כאבה, שהרי דווקא מתוך תחושת הכאב האישית שלה, מסוגלת היא לחוש בחסרון הכלל ולהתפלל עליו. הכאב האישי של האדם נועד לגרום לו לחוש בצער השכינה, ולהזכיר לו להתפלל עליה, כפי שכותב מורנו הבעש"ט:

איש חכם ומשכיל ליתן לב להבין כי צער שיש לאדם הוא צער השכינה, כמו שאמרו בסנהדרין (מו.): "קלני מראשי וכו'" - יתפלל על צער השכינה, וממילא יעבור הצער מן האדם.

הצדיק האמיתי, מסוגל להבין כי צערו בא לגלות לו על צער השכינה, ולצאת מהעיסוק בצערו להתפלל באמת על צער השכינה.

כאשר האדם מסוגל להפוך את "ציר הלידה" לתפילה על הכלל, נעשה הציר "ציר נאמן לשולחיו". כאן מכיר האדם כי בציר שפקד אותו טמונה היתה שליחות אמיתית, ואז הופך הציר מתחושה פרטית שלו לכל מהותו כשליח הציבור בתפילתו לפני ה'.

משיח בא בהיסח הדעת

מתוך התפילה על צער השכינה, יוושע גם האדם. כפי שאומר הבעש"ט צער האדם משתלשל מצער השכינה, וכאשר תתקן השכינה יתבטל גם צערו של האדם. אמנם, בתפילתו מסיח האדם את דעתו מדבר זה, ומתרכז בתפילה בשביל השכינה.

בעצם, יכולים אנו אף לומר כי הגאולה באה כאשר נפתר הצער האישי של האדם - כאשר באים אל קיצם חבלי הלידה של האילה. חבלי הלידה הם "חבלי משיח", החבלים הקודמים ל"בני אתה אני היום ילידתיך". ישנם יסורים בחבלי משיח, אך על האדם להבין מהם על צער השכינה ולעסוק בגאולתה. דווקא מתוך היסח הדעת שלו מחבלי לידת המשיח, יכול להוולד לפתע המשיח - ולגאול את השכינה ואת האדם מן הגלות. המשיח יכול להוולד דווקא מתוך היסח הדעת מנסיון לידתו.

מהלך התפילה - מאשה לאיש

כיצד יכול כל אדם להגיע למדריגה של תפילה על צער השכינה? עצם מדריגת התפילה היא מדריגה של "אשה" (כאשר עיקר התפילה - חיוב התפילה דאורייתא - הוא בעת צרה דווקא), לעומת התורה ששיכת למדריגת ה"איש". אם כן, מובן כי התפילה מתחילה במדריגה של עיסוק בצער האישי.

אמנם, האדם מתפלל לה' כי תוך כדי התפילה יוכל להסיח דעתו מצערו שלו, ולהתפלל על צער השכינה. האדם מתפלל כי כמו שיכולה האילה להסיח דעתה מיסוריה ולהתפלל על מים לעולם - "כאיל תערג על אפיקי מים" - כך יוכל גם הוא להתפלל - "כן נפשי תערג" - "על ה'" ובשבילו - "אליך אלהים".

מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי - הוחלי לאלהים

בפרקים מב-מג ישנו פסוק החוזר שלש פעמים, בצורה דומה וכמעט זהה. בפעם הראשונה כתוב: "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחלי לאלהים כי עוד אודנו ישועות פניו". בפעם השניה כתוב: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי". בפעם השלישית כתוב: "מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי".

האדם שואל את נפשו - "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי?" - מדוע את מתפללת עלי, הלא אין זו תכלית הכוונה?! התפילה על עצמי היא תזכורת לצער השכינה (- "עלי נפשי תשתוחח, על כן אזכרך"), אך היא רק ההתחלה. התכלית היא - "הוחלי לאלהים" - התפללי בשביל ה', על מנת שאזכה להודות על הענות התפילה עבור פני ה' - "כי עוד אודנו ישועות פניו" - בהקמת השכינה מעפרה.

האדם מכיר כי כאשר יוכל להודות על גאולת השכינה, יבוא זמן שאף גופו יכיר בכך שהיה תכלית וטעם ליסוריו, ויקבל אותם באהבה. לעתיד לבוא גם הגוף - הנוסף והטפל לנפש, שעל כן הוא מכונה "עוד" - ישתתף בהודאה של "אודך ה' כי אנפת בי". לכן אומר האדם כי אז, כאשר יוושעו פני ה': "עוד" - הגוף ישתתף ב"אודנו ישועות פניו".

אשה - איש - אשה

בשתי הפעמים הנוספות בהן מופיע הפסוק השינוי העיקרי הוא בסיומת "ישועת פני ואלהי". כאן רואים אנו כי למרות שבתחילת הפסוק שואל המתפלל "מה תשתוחחי ומה תהמי עלי", בסוף הפסוק מזכיר המתפלל אף את ישועתו הפרטית, מדוע? עלינו להסביר כי לאחר שיוצא המתפלל מגדרו להתפלל על צער השכינה הוא מכיר כי צערו שלו צריך גם הוא לבוא לידי תיקון, ויתר על כן, הוא מגיע למעין תחושת זהות בין צערו לצער השכינה.

היציאה מגדרי ה"אשה" להיות "איש" היא מהלך של רצוא, של יציאה מגדרי העולם והתעלמות ממנו, תוך כדי ריצה והתמסרות לאלקות. אמנם, לאחר כל מהלך של רצוא חייבת לבוא תנועה של שוב, כניסה חזרה אל גדרי המציאות. לאחר שה"אשה" הפכה ל"איש" היא חוזרת להיות אשה החשה את המציאות מבפנים, ואף באופן של "כפלים לתושיה", מתוך התחושה עד כמה צערה וצער השכינה והעולם כולו נוגעים זה בזה.

אם כן, יציאת האשה מגדריה היתה "עליה צורך ירידה". עליה ויציאה מגדרי עולמה הפרטי, על מנת לראות את הדברים בשרשם - עד היכן מגיע הכאב וכיצד ניתן לתקנו. את ה"חוש" בתיקון ניתן לקנות רק מתוך הסתכלות אובייקיטיבית על המציאות, ללא מעורבות אישית. אמנם מטרת העליה היתה ירידה חזרה אל המציאות על כל פרטיה. את התיקון עצמו צריכים לעשות מתוך הנשיות השניה, החשה בכאב העולם, ואף יודעת מ"גלגולה" הקודם כיצד יש לתקנו.

המהלך המתואר כאן הוא מהלך של אשה - איש - אשה. מהלך זה מכוון כנגד שלוש "דמויות האילה" שהזכרנו בהיסטוריה של עם ישראל, על פי סדרן - רחל, דוד, אסתר. והנה פלא, כאשר כותבים אנו את השם דויד מלא, כפי שהוא מופיע בדברי הימים, הרי שרחל - דויד - אסתר עולה בדיוק אשה - איש - אשה!

דוד המלך וסוד ה"אילה"

הסברנו כי רחל ואסתר הן הנשים בתנ"ך הקשורות לסוד האילה. רחל ואסתר הן נשות המלכות, וכנגדן בגברים נמצא דוד, המיצג את ספירת המלכות (וממילא, הוא הגבר המיצג ביותר את תכונות האשה-המקבל). דוד המלך מעיד על עצמו "ולבי חלל בקרבי" וחז"ל מסבירים "שאין לו יצר הרע, שהרגו בתענית".

כאשר אנו מקבילים את דוד לרחל ואסתר, עלינו להסביר כי דוד הוא האיש הרגיש אשר "מזניח" את תחושותיו האישיות על מנת לחוש בכאב עם ישראל כולו. את הפסוק "ולבי חלל בקרבי" נבין כאומר שדוד הרג את יצרו לחוש במציאותו הפרטית, שדוד "חילל" את לבו הפרטי החש בכל כאב, על מנת לעסוק במנהיגות 'קרה' ומתקנת.

ואיש נבוב ילבב

כפי שהזכרנו דוד המלך מעיד על עצמו שהוא "חלול", בתנ"ך מילה נוספת ל"חלול" היא "נבוב" (על דרך הנאמר במזבח הנחשת - "נבוב לוחות"). כפי שאנו מוצאים בדוד את משמעות החלל כביטול ה"לב" האישי, כך מוצאים אנו בספר איוב את האיש הנבוב כאחד אשר זקוק ללבביות - "ואיש נבוב ילבב".

במילה נבוב נרמז הפסוק - אשר קשור קשר הדוק לעניננו - "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי". בפסוק זה אנו רואים כיצד מופיעים הפרט (- "נפשי", על דרך "מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי") והכלל (- "עמי") אשר עליהם מבקשת אסתר. האיש ה"נבוב", אשר הגיע למעלת צדיק גמור (- "ולבי חלל בקרבי") הוא המסוגל לעבור, כאסתר האילה, מתפלה על נפשו לתפלה על עמו.

בסיומו של המהלך, כאשר צריך ה"איש" לחזור ולהיות ל"אשה" (כמבואר לעיל), זוכה האיש הנבוב, אשר רוקן עצמו מכל תחושת שבר אישית, לחזור אל מודעותו הפרטית. האיש הנבוב חוזר ומקבל את לבו הפרטי, לחוש בו את שברי המציאות - "ואיש נבוב ילבב".

שאלה ובקשה

אמנם, אנו רואים כי בפסוק קיימת הן הבקשה על נפש הפרט, והן על הצלת העם כולו, מה ההבדל ביניהם? המלבי"ם מפרש כי השאלה היא בפה, והבקשה היא בלב. לפי זה נבין כי התפילה החיצונית המבוטאת בפה היא על האדם על עצמו, לפי שלא מדרך ארץ הוא להלך בגדולות ולשאול על הכלל, אמנם בפנימיות הגיון הלב ברור כי הבקשה היא על העם כולו.

פירוש נוסף הוא כי השאלה היא בקשה לטווח קצר, לפעולה מידית. לעומת זאת הבקשה היא על עצם הענין, בקשה שאינה מכוונת לצרכי הרגע אלא אל תכלית הכוונה, אל המבוקש הסופי. לפי זה נפרש כי בקשת הצדיק היא אכן על עצמו כאשר צריך ישועה מידית - בקשה על הפרט שיש להצילו ברגע זה, בטרם יתמוטט. אמנם בתוך בקשת הצדיק על עצמו, הוא חש היטב את התכלית האמיתית והסופית - גאולת העם והשכינה.

פני ואלהי

כבר הזכרנו לעיל כי לאחר הרצוא, בו נמלט האדם מצערו האישי ומבקש על הכלל, עליו לחזור ולחוש את צערו הפרטי. אמנם, על פי כל הדברים שלעיל נראה כי עצם ישועת הכלל נעוצה בבקשת הגאולה של הפרט. הסברנו, כי מתוך היסח הדעת של האדם מחבלי הלידה נולד המשיח. אם נבין כי לאחר שחווה האדם את צער השכינה הוא מקשר אליו את כל כאביו הפרטיים, נוכל לומר כי הדברים באים אף בצורה עמוקה יותר.

לאחר שעולה האדם לראות את הדברים בשרשם, וחש את צער השכינה, הוא מגיע לרמה של הזדהות בין כאבו לכאב השכינה. במצב כזה גם בתוך בקשתו הפרטית של האדם מסתתר הרצון לגאולת הכלל. כאשר מבקש האדם על "ישועת פני", לכאורה זוהי בקשה פרטית, אך כאשר הוא מגיע להזדהות עם צער הכלל הרי שגם בקשתו הפרטית היא על "ניצוץ משיח" שבו. כאשר יגאל ניצוץ משיח שבכל פרט תבוא הגאולה - ישועת הפרט וישועת ה' כהרף עין - "ישועת פני ואלהי".

נשים לב גם לכך כי כאשר נזכרה אך ישועת ה' - "ישועות פניו", נכתבו ישועות בלשון רבים, ודווקא כאשר ישנן לכאורה שתי ישועות - "פני ואלהי" - הכתיב הוא כשל ישועה אחת בלבד. דבר זה מובן לפי הסברנו לעיל: כל עוד מפריד האדם בין ה' לצרתו, למרות שהוא מתגבר על צערו וזועק על צער השכינה, זקוק הוא במודעתו לשתי ישועות. לעומת זאת, כאשר מזהה האדם בין צערו לצער השכינה, למרות שהוא מזכיר שני דברים הצריכים ישועה, הוא כוללם בישועה אחת - "ישועת פני ואלהי".

על ידי עבודת האילה - בשורת הגאולה

עבודתה של האילה היא העבודה המבשרת על ביאת הגאולה. כבר הזכרנו בפנים כמה מהדברים בהם מתאפינת עבודה זו, אשר הם מסממניה המובהקים של הגאולה. גם בעצם ענין האילה מוצאים אנו קשר לגאולה העתידה. האילה השלוחה לתת אמרי שפר, היא היא אליה הנביא הבא לבשר את בשורת הגאולה. על ידי העבודה הבאה עד תכליתה ב"ישועת פני ואלהי" זוכים לביאת אליהו הנביא מבשר המשיח, המתגלה כהרף עין מתוך כל ניצוצות המשיח שנגאלו - תיכף ומיד ממש.