חשיפה עצמית

המצווה המעשית בתשובה היא ווידוי-דברים (המתקן את פגמי העבר, כמבואר בחסידות). בנפש נובע הוידוי ממידת ההוד, שפנימיותה התמימות - האדם התמים "תוכו כברו", פנימיותו חשופה והוא מתודה עליה. נטיה זו עלולה להיות בעייתית, ורק במדדי תהו-תיקון, מתבררים הוידוי והתמימות המשיחיים:

אשרי אדם כסוי פשע

יש אדם תמים החשוף לגמרי, אינו יכול לשמור סוד, ו'מתוודה' על כל הכמוס בתוכו. זו נטית תהו, הכוללת את תכונות היסוד שבתהו - עיסוק רב ב"אני" ורצון למלוך ולהתפשט (שתי התכונות שבאמירת התהו "אני אמלוך") - ובה טמונה גם שבירת התהו.
ונמחיש: וידוי תוהי מתמצה באדם המספר על עצמו בראיון לעיתון. אדם זה הוא בעל מודעות עצמית גבוהה, שה"אני" אצלו הוא מרכז החיים. הנטיה לפרסום תוכן אישיותו בעיתון נובעת מרצון להתפשט ו'להפיץ את עצמו' בעולם, לערב במציאותו הפנימית - ו'לכופף' אליה - אנשים רבים. סוף נטיה זו משבר, בגילוי שתוכן האישיות אינו מושך ו'מכופף' אחרים אל האדם, ולהפך - פעמים רבות נקודות תורפה ורוע שנחשפו משמשות לפגיעה באדם.
כנגד הנטיה לחשוף תכני אישיות לקויים נאמר "אשרי אדם כסוי פשע" - אשרי המכסה את פשעיו. אמנם, כנזכר, חלק עיקרי ממצות התשובה הוא וידוי, זהו הוידוי המתוקן - הנעשה בין האדם לבוראו, ללא יומרות פרסום ושלטון, וללא מתן חשיבות ללבטי הנפש לכשעצמם, אלא רק כחלק מתיקון הנפש. מקום התמימות והחשיפה הוא רק מול הבורא - "תמים תהיה עם הוי' אלקיך". בלשון הקבלה "תיקון" הוא הלבשת האורות ב"כלים דתיקון" - האדם המתוקן מצניע את הוידוי בהתבודדות עם קונו, ומצניע את ענינו בבעיותיו האישיות הטורדות בצורך לתיקון ותשובה בעבודת ה'. וידוי מתוקן וצנוע ניצל משבר התהו, אך מפסיד תמימות של "תוכו כברו" (בה חולק האדם עם הזולת את המציק לו באמת).

וידוי מול ה' - בכל מקום

רבי דוד מלעלוב אמר שכשיבוא המשיח ילמדו בישיבות את 'מסכת דוד מלעלוב', כמו את מסכתות הש"ס. ההבנה שמסכת חיי הצדיק עמוקה (אף יותר משעורי התורה שהוא מלמד - בגדר של "גדול שמושה יותר מלמודה") היא מפתח לוידוי משיחי: מסכת החיים של "שבע יפול צדיק וקם" - החל על כל יהודי, "ועמך כולם צדיקים" - היא לימוד תורני עמוק, המועיל לזולת בחייו שלו, ואף למתוודה עצמו - כשסוגיות החיים זוכות לעיון תורני ציבורי, לחשיפת משמעויות פנימיות ולדרכי תיקון חדשות. היכולת לחשוף בפומבי את פנים האישיות, כולל הנפילות - לא מתוך מודעות עצמית שלילית או רצון לשלוט, אלא כדי לתקן ולהועיל - מגלה מחד את ה"אורות דתהו" בתמימות מלאה, העוסקת בתכנים העצמיים הנוגעים ביותר לאדם, ומאידך מלבישה אותם ב"כלים דתיקון", כשיעד הוידוי לתקן נשמות ולפתור בעיות בשותפות.
בפנימיות, התיקון מלמד ש"תמים תהיה עם הוי' אלקיך", והמשיח מגלה שלכל המציאות תכונות אלקיות, ווידוי פומבי גם הוא "עם הוי' אלקיך". ונסביר: הסכנת בהחשפות נובעת מ"יניקת החיצונים" - ניצול הוידוי נגד המתוודה (שלכן החשש התוהי הוא מ"השגת גבול" - השגת הזולת את מגבלותי - שמא ינצלן נגדי). וידוי לפני ה' מוגן, מפני שה' אוהב אותנו וחפץ בתשובתנו, ומפני שה' 'כבר יודע' את תוכן הוידוי. כשיש אהבת ישראל אמיתית אין חשש מפגיעה כתוצאה מהחשיפה, ויש תחושה שבעצם גם הזולת מכיר את הבעיות ומתמודד עמן - ואזי טוב יותר להתמודד יחד. ראשית החתירה למצב המשיחי דורשת חבר טוב ונאמן לפניו ניתן להשיח את כל הלב, ולעסוק יחד בתיקון הבעיות.
הוראות המשנה - "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוה דן את כל האדם לכף זכות" - חותרות למצב משיחי. ראשית יש להתוודות לפני 'נציגי ה'' - רבנים ומשפיעים המסייעים לאדם להתמודד עם בעיות. לאחר מכן זוכה האדם לבטוח בחבריו ולגלות את לבו לפניהם. תכלית התיקון היא כשנדון כל אדם לכף זכות, אז תתמלא המציאות אהבה ובטחון שיאפשרו להתוודות בציבור באופן מתוקן ומועיל - כשם שוידוי מלא אהבה ובטחון מול ה' הוא מועיל ומתוקן.