שמחה מהי?

שמחה של הוללות

ישנה דרך הדוגלת בשמחה "ללא תנאי", גם במצבים קשים. כאשר האדם נמצא במצב קשה - בגשמיות, ובעיקר ברוחניות - במה יוכל לשמוח? וביחס לכלל הציבור: כיצד ניתן לשמוח כאשר השכינה - כנסת-ישראל - נמצאת בגלות? תשובה אפשרית במצבים אלו היא 'להשתמח' בצורה מלאכותית-חיצונית - להשתטות ובכך לצאת מהעצבות! "שמחה פורצת גדר", וניתן לשמוח אף בדברי חול ושטות. אמנם, על כך אמר שלמה בחכמתו: "לשחוק אמרתי מהולל [- אם של הוללות הוא] ולשמחה מה זו עושה [- מה תיקון עולם יש בה?]"

. בהוללות - החורגת מגבול הטוב הראוי לשמוח בו - מהולים האור והחושך, הטוב והרע. זהו מצב התהו ששרר בעולם קודם הבדלת האור מן החושך - "אור וחושך משתמשים בערבוביא". בלשון הקבלה, ההוללות היא מ"יסוד הרוח" שבנפש הבהמית - הרצון 'להתנפח' בתחושה טובה שאין ממש ביסודה. ההוללות איננה שמחה ברע דווקא - היא שייכת ל"קליפת נוגה" שהטוב והרע מעורבים בה (בסוד "עץ הדעת טוב ורע") - אך היא פתח לרע גמור. שמחה זו, על אף - ובגלל - עוצמתה נטולת הגבולות וההגבלות, עתידה להישבר. ההוללות 'הדורכת במקום', באין בה התקדמות לעתיד טוב ומנחם, נעשית סתמית ומשמימה, וסופה להתדרדר לשמחה-של-עבירה.

האור הרב - עצם השמחה - אינו מוצא כלי לשכון בו. הכלים המועטים - מעשי השטות - אינם מספיקים לקיום השמחה, ובשבירתם מונצחת המציאות השבורה (באשר ההוללות מונעת חתירה לשיפור).
וביחס לחורבן: היכולת לשמוח מחוץ לארץ החיים פורצת גבולות, אך הוללות ב"צחוק הגלות" שוברת כל שאיפה לחזור לארץ - ומוהלת את אור ושמחת ארץ ישראל בחשך טומאת-ארץ-העמים.

שמחה של מצוה

לעומת השיטה הגורסת כי "העיקר - לשמוח!" (מכל הבא ליד), עומדת תפיסה כי אמנם "יש להיות בשמחה תמיד", אך אין לשמוח אלא מדבר הראוי על פי תורה - ממציאות הטוב ("אין טוב אלא תורה") והאור ("תורה אור") - "שמחה של מצוה" בלבד. שמחה מוגבלת זו איננה "פורצת גדר" (בתחילתה, כלומר: מעצם הגדרתה), אך היא "הולכת על בטוח" (- "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו") - זוהי שמחת התיקון המבדיל בין האור ובין החושך.

בשמחה זו היסוד איננו האור-השמחה מצד עצמו, אלא הכלים-המצוות בהם נוסף אור השמחה (בסוד "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר"). פעולת השמחה היא הוספת מצוות (על מנת "להיות בשמחה תמיד") - הוספת כלים שונים ומגוונים לאור, המועט יחסית, של השמחה הפנימית. אכן, "שמחה זו עושה" ומתקנת, אך היא שוררת בעיקר כאשר עם ישראל יושב לבטח בארצו (שסיבת הגלות ממנה: "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלקיך בשמחה ובטוב לבב") - וחסרה כוח להאיר בחשכת הגלות ולהדריך לגאולה.

שמחת המלכות

לאחר משבר והתמוטטות נדרשים כוחות עצומים לשיקום, בעוד שעצב המשבר איננו מותיר כוח. העצב הוא המות, והשיקום תלוי בשמחה המחיה. שמחת המצוה מועילה לחי במקצת, השבור לגמרי זקוק לשמחה גדולה יותר (כמבואר בפרק לג בתניא) - אך גם ההשתטות המתעלמת מהרע (ונדמית כמשקמת) צפויה להישבר ולהשאיר את האדם ברע. וכך בחיי היום-יום של הפרט: השרוי במציאות מגושמת, שמחה סתמית תשקענו עוד יותר בגסות המציאות; שמחה במצוות בלבד תותירנו עצוב ושבור במצבו הקיומי היום-יומי.
ובחיי הכלל: ישראל שרויים ללא מקדש - באם ישמחו, ישקעו ויטמעו במציאות החולין; באם 'ידחו' את השמחה לזמן המקדש, כיצד ישרדו בגלות וכיצד ישתקמו ממנה?

שמחה 'משיחית' היא שמחה 'מלכותית'. מצינו שמחה יתרה בהעלאת ארון הקודש לירושלים - חותם הקמת מלכות דוד - עד שדוד מפזז ומכרכר לעיני הציבור. וכן בהמלכת שלמה נאמר: "והעם מחללים בחלִלים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם". שמחת המלכות מלאה עוצמה, אורה רב ועצום ומתפשט עד כדי השתטות. השמחה מקיפה את כל תחומי החיים החוליים - עיסוק המלך - ובכל זאת היא בגדר שמחה-של-מצוה - מצות "שום תשים עליך מלך". שמחה זו "פורצת גדר" לכבוש את כל תחומי העולם בכוחו של "מלך פורץ לו גדר לעשות לו דרך" (ו"דרך המלך אין לה שיעור")

. מכח התקווה והרצון לתקן עולם במלכות שד-י ניתן לשמוח גם בתחום החולין, שכן יש לשמחה אפיק רחב ויעד ממשי. שמחת העיסוק בהתכוננות ובנית המלכות מאירה גם בגלות, תוך הבחנה שמן הבסיס - ארץ ישראל והמקדש - "עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות" ולהקיף באורה ושמחתה גם את מקום הגלות, עד אשר יקוים הכתוב "עלה הפֹרץ [- המשיח] לפניהם פרצו ויעבֹרו שער ויצאו בו, ויעבֹר מלכם לפניהם והוי' בראשם".