"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו"

"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" הוא שהנפש לא תמלא, והאדם לעולם משתוקק להשיג יותר ממה שיש בידו.

רבי נחמן מברסלב (לקו"מ קמד) פרש מאמר זה למעליותא. הוא הסביר כי "צדיקים במיתתם קרויים חיים" משום שאין אצלם הבדל בין חייהם למותם, מכיון שגם בחייהם אין הם נמשכים אחר תאוות לבם וממילא הפסקת העיסוק בעניני העולם הזה בעת המיתה איננה משפיעה על אורח חייהם, ובשני העולמות הם עובדי ה'.
רבי נחמן הוסיף, כי ישנם ימים בהם תאוות עולם הזה הן מותרות (ואף יש בהן ערך כעונג שבת ויום טוב), ימים עליהם נאמר כי הם "חציו לה' וחציו לכם", אך הצדיק הוא זה שמרסן את עצמו גם בחצי המוקדש לתאוותו, ו"חצי תאוותו בידו [= בשליטתו]". אדם כזה, ש"חצי תאוותו בידו", איננו מת לעולם - הוא ממשיך בחייו ובפועלו גם לאחרי מאה ועשרים, בדיוק כפי שעשה זאת קודם לכן.

החויה הפשוטה של "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" קיימת גם בקדושה, בחתירה המתמדת להשגים נוספים ורבים יותר. הרבי מליובאוויטש הדגיש תמיד כי "מי שיש לו מנה רוצה מאתים", כי גם מי שזכה להשג מסויים אל לו להיות שבע רצון, ולהיפך - על ההשגים להגביר את התאבון, ותמיד על האדם לשאוף להכפיל את פועלו והשגיו (וממילא, תמיד רק "חצי תאוותו" של האדם נמצאת בידו).
גם בהקשר זה ניתן לדרוש את הדברים בדומה לאופן שעשה זאת רבי נחמן מברסלב, על פי עומק הבנת הנפש של החסידות: במאמר "פרק בעבודת ה'" (בספרו של הרב גינזבורג, לב לדעת) מוסבר באריכות (לפי דברי מורנו הבעש"ט זי"ע) כי בכל פעולה בעבודת ה' אורבות לאדם שתי סכנות - בראשית דרכו, הוא עלול להתייאש וליפול לעצבות ולחוסר מעש (שהם טומאת מת ברוחניות), ואילו בסיום דרכו הוא נמצא בסכנת "הכשת הנחש" בעקבו, בסכנה שיחדור לליבו שמץ של גאוה ותחושת סיפוק שישתקו את פעולתו בהמשך ויביאו אותו למות פנימי. לפי זה, מי ש"חצי תאוותו בידו" - מי שחש שעדיין לא הגיע לסוף דרכו ומעשיו, ואין כל מקום לתחושת סיפוק וגאוה - שמור מהכשת הנחש ומהמות הבא בסיומו של המעשה הטוב. לאידך, תחושתו של האדם כי הוא עומד באמצע הדרך, כאשר כבר השיג את "חצי תאוותו", שומרת אותו גם מפני היאוש והעצבות המאיימים בתחילת הדרך, לפני שהאדם הוכיח לעצמו שביכולתו לקום, ליזום ולפעול.

ולסיכום, מי ש"חצי תאוותו בידו" איננו מת, והוא תמיד ממשיך לפעול, זקוף חי ורענן.


הטבע היהודי


פסיכולוגיה


תיקון המודעות


התבוננות