דיבור טבעי

הפסוק "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב" מתאר תופעה של דיבור טבעי וספונטני. סמך לכך יש בגמרא (ברכות לד, ב) הלומדת מהפסוק כי כאשר התפילה שגורה בפי המתפלל - זורמת באופן טבעי, ספונטני וללא צורך במחשבה - היא מקובלת.
הדבר נדרש מכל מילה בביטוי "בורא ניב שפתים שלום": רש"י מפרש שהלימוד עולה מ"בורא ניב", הניב הזורם בריא וללא שיבושים - מקובל; המהרש"א פירש את הלימוד מ"ניב שפתים שלום" - כאשר "שלום" ל"ניב השפתים" - והוא זורם בשלמות ללא מחשבה - הוא מקובל; בחסידות נדרש "ניב שפתים" - ניב הנובע מהשפתים, ולא מהמחשבה; ה"ניב" עצמו הוא ספונטני - ניבים וביטויים תלויים בסגנון, שלמעלה מהשכל המכוון את (תכני) הדיבור.
בחסידות מודגש כי "בורא ניב שפתים" מבטא יצירה חדשה, ומלמד כי הדיבור הספונטני הוא חידוש מופלא ובלתי משוער (- כבריאה "יש מאין") ביחס לדיבור מתוכנן. כיצד יתכן שהדיבור הספונטני ישקף עומק רב ומחודש מדיבור מתוכנן ומובנה? דיבור ספונטני עמוק וחיובי נובע מאדם שהתורה חקוקה בו לגמרי שעליו נאמר: "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד". החכם איננו 'מצפין' בכוונה עומק תורני בדבריו, אך בהיותו שקוע בתורה כל ביטוי היוצא מפיו הוא 'תורני'. הדיבורים הספונטניים מעידים על קשר עז ועמוק לתורה, יותר מהדיבור המכוון והמתוכנן.
בחסידות מבואר כי "הנפש מלאה אותיות" - בעצמיות האדם חקוקות אותיות בהן חושב האדם לעצמו ("אותיות המחשבה") ובהן הוא מדבר לאחרים ("אותיות הדיבור" ). האותיות טבעיות לאדם ונובעות בספונטניות (ללא מחשבה על האותיות עצמן) - ואילו התכנים הממלאים אותן זקוקים להכוונת השכל כאשר עלה האדם ל"אותיות המחשבה" וחקק בהן תורה - "זאת חֻקת התורה" - אזי מחשבותיו הטבעיות (הנחשבות באותיות מסוימות בצורה טבעית) נושאות תכנים תורניים (שלא בהכוונת השכל המודע). למעלה מכך: כאשר האדם חוקק את התורה גם ב"אותיות הדיבור" שבנפש גם כל דיבור היוצא מפיו הוא תורה, כשם שבעת דיבור אין צורך לחשוב על מבטא האותיות. מצב זה - בו חקוקה התורה ב"אותיות הדיבור" והפה סח באופן טבעי בתורה - נקרא "חקת הפסח".