אינו מצווה ועושה

הבטול הוא תכונת התיקון , המהופכת לתהו בעל הישות המתפשטת. אמנם, לכשנעמיק נגלה שקיימים בטול תוהי ובטול מתוקן, וניישם גם לגבי הבטול את הנוסחה המשיחית - "אורות דתהו בכלים דתיקון".
ונקדים: בלשון הקדש בטול הוא "בטול ב..." - בטול המעוט הקטן ברוב הגדול. בטול לה' נובע מהכרת גדולתו האין-סופית מול קטנות האדם. אמנם בהכרה זו גופא יתכנו שתי הדגשות - "גדולת הבורא" או "אפסות האדם" - המשנות את אופי הבטול:

אם צדקת מה תתן לו

הבטול הראשוני (פנימיות החכמה) מתיחס לגדולת ה'. לכאורה, זהו בטול טוב, אך יש בו נטית תהו: התהו המתפשט והישותי, מתיחס בהתבטלותו לגדול, לאין-סופי ולמתפשט - זהו 'קנה המדה' בו הוא מעריך דברים.
סוף הבטול המדגיש גדולה - יאוש ומשבר. שהרי, כששב האדם התוהי ומביט בעצמו, לאחר שהתפעל מגדולת ה', הוא חש יאוש נוכח קטנותו ואפסותו. במבט המודד גדולה, קטנות האדם מזולזלת והדמוי העצמי הנמוך מיאש. ביסוד בטול ברוב המדגיש את ה'יש' המרובה עומדת הכרה שאני 'יש' והעומד מולי הוא 'יש' גדול יותר שעלי להבטל אליו - הכרה שהגדול יגדל עוד יותר כשאסתפח אליו, וזהו היסוד לקשר בינינו. אך כשהעומד מולי גדול עד אין-סוף - כיחס ה' לאדם - אני מרים ידים בתחושת חוסר אונים, ומתיאש מתקשורת עם הגדול - "אם צדקת מה תתן לו", מה ירויח ה', האין-סופי, ממני, הקטן?
הדגשת הגדולה גוררת כפירה בהשגחה הפרטית, משום שביחס לגדול מכל, 'הפרטים הקטנים' אינם משמעותיים. עוצמת חוית הבטול המאפסת את האדם, מותירה אותו גם מיואש מקשר לה'. האדם מכיר בשלטון ה' המוחלט, אך מתעלם ממנו במעשיו (שלדעתו, ממילא אינם נוגעים למלך-מלכי-המלכים).

קטנתי מכל החסדים

לעומת הבטול התוהי, הבטול המתוקן מדגיש את "קטנות האדם", ומתבסס על תחושת האדם שהוא קטֵן והולך ככל שהוא מתקרב לה' (כפירוש החסידות למאמר הזהר "כולא קמיה כלא חשיב": כל מי שהוא יותר "קמיה" - לפני ה' - הריהו יותר "כלא חשיב" בעיני עצמו). בעיני האדם המתוקן בולטת הקטנות כעובדה, ולא כמציאות שלילית - הוא חש קטן ולא ראוי כשה' מתיחס אליו ונוטה לו חסד (כפי שאומר יעקב: "קטנתי מכל החסדים").
במובן מסוים, לתיקון אין תפיסה בגדולת ה' העצמית (בלשון הקבלה: גדולת אור-אין-סוף שלפני הצמצום), והוא תגובה דווקא לצמצום ה' - הגדולה עליה נאמר "במקום גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". כשה' מצמצם את עצמו, ובענוותנותו מתיחס אלי, אני חש כמה איני ראוי לכך, ומשתדל להגיב "כמים הפנים לפנים" - בהצטמצמות, ובטול עצמי. זהו נסיון להיות ראוי ליחס ה', בגילוי אכפתיות וכניעה מלאה לה' האכפתי המתגלה אלי. הדבר מתבטא בקיום מצוותיו בענוה, ללא החזקת טובה לעצמי.

אינו מצווה ועושה

מול הבטול התוהי, נראה הבטול המתוקן חוור - עוצמת העמידה מול אין-סופיות ה' נעלמת. בבטול התוהי ישות האדם נסחפת ונבללת בישות האלקית האין-סופית, ולעומתו נדמה הבטול המתוקן כמאבק קטנוני בישות האדם - ככפיה עצמית למלא מטלות חיצוניות, המשפילות את הישות האישית המתנגדת אליהן. כלומר: הבטול המתוקן מפסיד את שותפות עוצמת ה"יש" שבאדם בבטול, את "תקיפות הבטול" (מה פירושו בטול - "ונחנו מה" - אך בחכמה יש כח מה - בטול שכחו תקיף).
אכן, לאחר שנשבר הבטול התוהי הראשוני - הכופר בקשר עם ה' - והופיע הבטול המתוקן המקיים את מצוות הבורא, שב ומתגלה אור התהו בכלי העשיה של הבטול המתוקן:
בימינו "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" -ה'ראש' של עולם התיקון מדגיש שבטול האדם נובע מכך שה' 'מקטין את עצמו', מגלה אכפתיות למעשי האדם, ומצוה עליו מה לעשות. בטול לגדולת ה' ש"אינו מצוה", שאין לדברים נגיעה בו, הוא בלתי נתפס.
אמנם, בימות המשיח, "גדול מי שאינו מצווה ועושה" (כסברתו הראשונית, התוהית, של רב יוסף, העולה משיח). "מצוות בטלות לעתיד לבא", כשהאדם חש ש"אינו מצווה" - שה' כה גדול, שמעשי התחתונים אינם נוגעים לו. אמנם, לאחר תיקון היאוש מקטנות האדם, חש האדם שבמעשיו הוא זוכה לבטא את גדלות ה' - להדבק בעוצמה שלכשעצמה אינה זקוקה לו כלל. אורות גדולת ה' (ש"אינו מצוה") נתפסים בכלי התיקון - ב"ועושה" - והאדם מגייס את כל ישותו ועוצמתו כדי לחבור לעוצמת ה' הנגלית לעיניו.
בימינו מתבטא בטול ה"אינו מצווה ועושה" רק ב"לפנים משורת הדין" וב"הדורי מצוה" (- האור החופף מעל עצם ציווי ה', הכלי המחויב) - בהם מתבטאת התמסרות האדם כולו לה', גם כשה' אינו מבקש זאת. לעתיד לבוא, כשתראה גדולת ה' - "כי עין בעין יראו בשוב הוי' ציון" - תופנם הגדולה בנפש האדם (ולא תפרוץ את הכלי בתהו הרסני, כבגלות), ואזי יתברר גם ביחס לעצם המצוות שהאדם "אינו מצווה ועושה".



הטבע היהודי


פסיכולוגיה


תיקון המודעות


התבוננות