מתוך שלא לשמה בא לשמה

ידוע מאמר חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". והנה, במאמר אחר קבעו חז"ל כי "כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות". כיצד תתישב הסתירה? מבואר בראשונים כי בלימוד "שלא לשמה" שתי דרגות: מקולקלת - להתייהר, לקנטר וכו' - שאיננה מובילה לתוצאה חיובית, ומתוקנת - מתוך תחושת התועלת הרוחנית האישית (תיקון הנפש - עבודה "אליבא דנפשיה") - שמתוכה עתיד לבוא ה"לשמה". הוראת חז"ל "לעולם יעסוק..." קובעת שראשית ההתקרבות לדרך ה' היא הבנתה כטובה ורצויה לאדם עצמו - "ואני קרבת אלקים לי טוב".

כך או כך, לכאורה ברור שהלימוד "שלא לשמה" פחות רצוי, ובאם אפשר עדיף 'לדלג' עליו, וכיצד תובן לשון חז"ל "לעולם יעסוק אדם", שהיא הוראה 'לכתחילית'? לשם הבנה פנימית יותר נעיין בסוגיה המחדדת את היחס שבין "לשמה" ל"שלא לשמה": במסכת ערכין (טז, ב) מפורש כי כשם שעדיפה "ענוה לשמה" מ"תוכחה לשמה" כך עדיפה "ענוה שלא לשמה" מ"תוכחה לשמה" (מאחר שמתוכה בא האדם ל"ענוה לשמה"). ההכרעה נמדדת אפוא לפי עצם המדה, בלי שה"שלא לשמה" יגרע מעדיפותה. מכך מובן שגם ב"שלא לשמה" נמצא כח המדה בעצמה, ובמילים אחרות: עדיפות ה"ענוה שלא לשמה" על "תוכחה לשמה" מעידה כי "ענוה שלא לשמה" איננה רק אמצעי ודרך ל"ענוה לשמה", אלא שה"ענוה לשמה" היא תוכיות ה"ענוה שלא לשמה" (- "מתוך שלא לשמה בא [ומתגלה ה]לשמה").

ענוה - דרך התיקון המשיחית

התוכחה חושפת את הרע במציאות ונלחמת בו תוך חתירה לתיקון בממד הגלוי. הענוה איננה דוחה את התיקון אלא כוללת אותו: כח התיקון של הענוה הוא בממד נסתר, כאשר ראית הממד הטוב והאלקי בעולם -שהיא היא מדת הענוה ביחס לעולם - מגבירה את כחו במציאות. הענוה היא מדת המשיח ("מעלת המשיח שיהיה ענו" - לוח "היום יום" א' מנ"א), ומשום כך חשוב שהפנמת הענוה תיעשה לפי הנוסחה המשיחית: "אורות דתהו בכלים דתיקון".

פנימיות וחיצוניות

הוסבר שה"ענוה לשמה" מתלבשת ב"ענוה שלא לשמה", ובלשון אחרת: ה"ענוה שלא לשמה" היא כלי לאור ה"ענוה לשמה". בחסידות מוגדרת החלוקה בין "ענוה לשמה" ל"ענוה שלא לשמה" כחלוקה בין "פנימיות" ל"חיצוניות": "ענוה שלא לשמה" היא 'מנהגי ענוה' - דיבור בנחת, התיחסות לזולת בסבלנות וכדו' - דרך ההתנהגות אותה מורים ספרי המוסר (וההולך בה חש ב'תיקון האני' בנפשו). "ענוה לשמה" היא האור הפנימי בנפש - תחושת שפלות אמיתית, לב נשבר וביטול לאלקות.

צדיקים בעלי שפלות וענוה אמיתיים מסוגלים לנהוג בחיצוניות במלכות והתפארות (כגון רמ"מ מוויטבסק ור"י מרוז'ין), משום שה"ענוה לשמה" אינה זקוקה לביטויים חיצוניים - תחושת הלב היא הקובעת, וביטוי חיצוני ה'מנכס' לאדם את הענוה ו'מפגין' אותה פוגם באמיתותה ובהיותה "לשם שמים" בלבד. ה"ענוה לשמה", בהיותה מתיחסת רק לצד הפנימי בעולם (הצד ממנו האמון ביכולת לתקן עולם), נוטה לזלזל בחיצוניות העולם בנסיון לתקנו. "ענוה לשמה" כזו היא "אורות דתהו", משום שאינה מתחשבת בצורך להשפיע על העולם בכלים החיצוניים הפועלים בו (ולשם המחשה: "ענו לשמה" יעדיף להיות "נקי לשמים", אפילו תוך פגיעה בהיותו "נקי לבריות").

לעומת זאת, "ענוה שלא לשמה" היא כלי - התנהגות חיצונית המובילה להשראת אור הענוה. כאשר הכלים מתוקנים - אינם נגועים במניעים מקולקלים כגאוה וכדו' - הם "כלים מרובים דתיקון" המתמודדים עם המציאות ואוחזים בה על מנת לפעול בתוכה, ומאפשרים גמישות ביחס לעולם ו'הפגנת' ענוה חיצונית (- "שלא לשמה") המתחשבת בעולם זה.

"לשמה" בתוך "שלא לשמה"

תיקון המציאות באמצעות הענוה אל לו להיות תקיף וקשוח (- תוהי) ולאחוז רק בכלי יחיד ומצומצם, הנקי מכל פניות והנהגות שאינן "לשמה" - שהרי, ביחס לקרובים לתיקון, יש להתייחס גם בענוה 'חיצונית', המגלה את הטוב שבהם ומעודדת לשיתוף פעולה בדרך התיקון. כלי התיקון של "ענוה שלא לשמה" המכילים בתוכם "ענוה לשמה" פנימית ואמיתית - אור תהו שאינו נושא פנים למציאות - נקיים מחשש כניעה ונפילה מוחלטת לחיצוניות, וממילא בכחם לתקן את המציאות מתוך אמון בפנימיות הטוב הגנוז בה, ללא מאבק מיותר או התעלמות ביחס לפנים החיצוניים של המציאות.

מתוך הדברים מתברר היחס הכללי בין "שלא לשמה" ל"לשמה": מדת התהו של "לשמה" דוחה כל ביטוי ואחיזה במציאות החיצונית, וההשפעה במציאות נרכשת תוך התלבשות בכלי התיקון של ה"שלא לשמה". לדוגמה: לימוד התורה "לשמה" לא מיועד להפוך לנכס אצל האדם - שלא כ'למדנות' המקובלת. על מנת שיוכל האדם לפעול על העולם בכח התורה עליו ללמוד "שלא לשמה" - לדאוג לרכוש לעצמו כלי עיון ובקיאות, כמצות התורה - לשאוף לזכות בכתר תורה ולקנות לנפשו גם את המעלה (ה'חיצונית' יחסית) של תלמיד חכם.